קירחים מכאן ומכאן
בשש השנים האחרונות נוסדה, עם המון השקעה ואהבה, שושלת חדשה בישראל: "כוכב הכרמל". עם בניה נמנים חתולי הספינקס הקנדי, בעלי המראה שלא מותיר איש אדיש: אין להם פרווה כלל, ואפילו לא שפם קטן לרפואה. רותי רוסו ביקרה בהיכל הספינקס של משפחת וילנצ'יק בכרכור ונשבתה בקסם המסתורי של היצורים המקומטים
העור הרב שמכסה את גופו השרירי של הספינקס מרגיש חלקלק כמו עור של תינוק ועם זאת רך למשעי כמו של קשיש מטופח. אין דרך בעולם לשמור על דיסטנס עם ספינקס, כך שאם אתם לא בעניין של מגע עם קירחים ורצונכם בהצצה בלבד, תשכחו מזה. אם פגשתם שניים, בתוך שתי דקות שניהם יתכרבלו בחיקכם. אם פגשתם שלושה - כנ"ל. אם ביותר מעשרה, צפו לכך שהחתולים ייצמדו לכל פינת גוף חשופה, ייערמו זה על זה וייצרו לבסוף מבוך-ספגטי של גפיים חתוליות חלקות משיער. זו בדיוק התחושה בביקור קצר בבית הגידול של הספינקס הקנדי בכרכור, שבבעלותה של ליובה וילנצ'יק ובתמיכתה של בתה הצעירה יאנינה.
הספינקס הגזעי הראשון עלה לארץ יחסית מאוחר, באמצע 1999. מאז הצטרפו אליו עוד מספר חברים שיצרו ביחד שושלת צברית חדשה בשם "כוכב הכרמל" המוכרת בכל העולם (בארץ דווקא פחות). תוך זמן קצר הצליחו ליובה ויאנינה להתמחות בהנדסה גנטית ובשיבוח זנים, ובתוך שש שנים וקצת הפך הבית להיכל הספינקס.
ליובה יושבת לבושה בחולצה כחולה עם הדפס של חתול ספינקס. היא מגישה מים בכוסות ספינקס. לידה מפת ספינקס וכרית ספינקס ומנורת ספינקס ומיליון בובות ופסלי ספינקס. בוויטרינה שמאחוריה פרושים לראווה עשרות גביעים מכל העולם ובקיר הצדדי תלויים פרסי הבד הצבעוניים ( "רוזט" ) של חתוליה. ליובה גאה כאילו היו אלה ילדיה הביולוגיים ששבו מנצחים מתחרות איות בינלאומית.
בסלון, אם אפשר לקרוא לחדר הזה כך, מפוזרות מיטות חתולים קטנות וצבעוניות, מכוסות פרווה סינתטית או מגובות בפוך רך. בצד הסלון עומד מתקן חתולים אטרקטיבי מנומר עם מדרגות וגלילים וסולם ושש קומות. זהו אותו מתקן שמוכרים בחנות החיות הקרובה בכמה מאות שקלים, ותמיד תהיתם
ליובה מעדיפה שלא להגיד איפה בדיוק הכתובת המדויקת של בית-הגידול. היא חוששת מגניבות ומעדיפה לדבר בטלפון קודם. היא גם לא אומרת בדיוק כמה חתולים יש אצלה כרגע, אבל אחרי שהתיישבו עלי שמונה חתולים שונים ברוטציה, היא שולפת מחדר אחר עוד מיטה רכה ובה גורי ספינקס בני שבועיים. ויש עוד, למיטב הבנתי.
היא לא מרשה לגעת בגורים כי הם עוד לא חוסנו, על אף שנורא מתחשק לנסות וליישר להם מעט את הקמטים. בכל מקרה, לא רק עליהם מגוננת ליובה. גם על יתר החתולים. הם מסתובבים בבית הגדול והרב מפלסי באופן חופשי, אבל לא מורשים לצאת לחצר. סביר להניח שהיא גם תשטוף את החתולים היטב אחרי שתגעו בהם, פן חלילה הבאתם איתכם טינופת אנושית רוויית מחלות, ולך תדע באיזה פח ישנתם לפני שהגעתם אליה.
הספינקס נחשב לזן חדש יחסית של חתולים. אמנם ככל הנראה היו קיימים חתולים קירחים בדרום-אמריקה לפני מאות שנים, והאינדיאנים המקומיים טיפחו אותם במקדשים והתייחסו אליהם בכבוד רב, אבל אחרי ההשתלטות הלבנה על היבשת, גורלם העגום של המקומיים היה גם גורלם של החתולים.
בשנות ה-60 וה-70 המליטו חתולות שעירות מזנים שונים בקנדה ובארצות-הברית חמישה גורים קירחים שהיוו את תחילתה של השושלת הקירחת החדשה. מגדלי חתולים שעסקו בהשבחת הזן החדש שידכו אותו עם זנים אחרים במטרה לפתור חלק מהבעיות הבריאותיות שלו ולהציע לו קשת גוונים גנטית רחבה יותר. שילובי הזנים יצרו בסופו של דבר בעיות חדשות והיום כמעט שלא מתירים לעשות אותם.
מקורו של הספינקס בארץ, כאמור, הוא משפחת וילנצ'יק שעלתה לפני 13 שנה מווילנה בירת ליטא. כבר אז, מעידות השתיים, הם היו משוגעים לחיות. במקום חפצים אישיים הם בחרו להביא איתם לארץ הזרה כלבה במשקל 80 ק"ג (כלב שמירה מוסקבאי, דומה מאוד לסן-ברנארד), תוכי בכלוב וצב בקופסה. במזוודה הם ארזו בעיקר אוכל לחיות. הם לא ידעו אז שום דבר על הספינקס.
ב-1999 ראתה ליובה בטלוויזיה סרט (והיא נשבעת שלא היה זה "אוסטין פאוורס" ) ובו חתול ספינקס. בשונה ממה שמרגישים רוב האנשים כשהם רואים חתול קירח, ליובה התאהבה. היא שלחה את יאנינה לרוסיה וזו חזרה משם עם חתול ספינקס לאמא.
הן התחילו ללמוד ולקרוא על הנושא וגילו שאין בארץ מועדון חתולים ושבכלל הנושא כולו בחיתוליו. יאנינה וליובה החליטו להקים בעצמן בית-גידול. הן הביאו עוד חתול מרוסיה ובהמשך ניסו לייבא גם הולנדי, אך אז החלו הבעיות. ביתהגידול האירופי לא הסכים למכור להן חתול הרבעה אלא רק חתול מסורס או מעוקר. הן נאלצו להתכתב איתו במשך חודשים ואף לטוס להולנד לפגישה, עד שנמצאו ראויות. היום הן עושות בדיוק אותו הדבר.
"כל חתול שאנחנו מוכרות תמיד יהיה מסורס או מעוקר", מבהירה ליובה. "מבחינתי, האחריות שלי על החתול היא גם אחריות לנצח על כל הצאצאים שלו. ממש כמו עם ילד. לכן חתול לא מסורס יגיע רק לבתים שיכולים להתחייב בפניי להיות אחראים לכל הילדים העתידיים שלו, בדיוק כמו שאני אחראית. אנחנו חותמים על כך חוזה".
ליובה גם מתחייבת שכל בעל חתול שלה שמאס ביצירה המוזרה יכול תמיד להתקשר אליה ולהחזיר. זאת אחת הסיבות שקשה להפנות כלפיה אצבע מאשימה על כך שהיא מוכרת חתולים במאות ובאלפי דולרים בעוד חתולים אחרים בקושי מתקיימים בעמותות המתפוצצות.
את האחריות הזו כלפי החתול היא ממליצה לכל אחד לאמץ. "אנשים בארץ חושבים לעצמם' אני אתן לחתולה להמליט פעם אחת כדי שהילדים יוכלו לשחק עם הגורים', ואז כשהגורים גדלים הם זורקים אותם מהבית לרחוב", היא מטיפה. "צריך להיות פיקוח של הרשויות. זה צריך להתחיל בחינוך. בעיית עודף החתולים לא אמורה להיפטר בהרעלה. זה הכל תוצאה של גידול לא אחראי ומזלזל בבעל-החיים. אנשים פה חושבים שזה בסך הכל חיה ומספיק לזרוק לה שאריות. ולכן זה גם בסדר שהם יגורו ברחוב".
סיבה נוספת לכך שקשה לבקר את ליובה על מפעל חייה הוא שפתאום, בין כל האריסטוקרטים המבריקים, מסתובב גם גור "פושט", עם שיער ושפם וכל אותם סממנים חתוליים קלאסיים. ליובה מצאה אותו ברחוב כשהיה בן כמה ימים. אחרי שעבר בדיקות מקיפות, הוא הוצמד לאחת מאמהות הספינקס המניקות וחייו ניצלו. "תמיד יש כאן גם גורים כאלה", היא אומרת. "אם אתה אוהב ספינקס, אתה לא יכול להיות אדיש לקרובי המשפחה שלו".
נא להמתין לטעינת התגובות
