קול העם: שירי התנתקות
ההתנתקות קורעת אתכם מבפנים, או עושה אתכם שמחים, וכתבתם על זה שיר? שלחו לנו
בשבוע האחרון מערכת nrg תרבות מקבלת אינספור שירים שנושאם כאב או שמחת ההתנתקות. רובם פחות טובים, חלקם יותר, אבל כולם נכתבו מהלב.
אנחנו פותחים כאן במה עבורכם. שלחו את השירים שלכם לכתובת populi@maariv.co.il, ואנו נפרסם אותם בהתאם לשיקולי המערכת.
שיר בפורמט אודיו. לחצו כאן להאזנה
והנה המילים:
בִּתִּי יָפָתִי מֶה הָיָה לִי?
מַדּוּעַ רָגְשוּ כִּנּוֹרוֹת?
בְּדֶמַע גָּעוּ בִּי עִם לַיִל
כָּבוּ בַּסִּמְטָה הָאוֹרוֹת
אִמְרִי נָא בָּבַת עֵינִי
הֲפָּרַח שׁוֹשָׁנִי הַצָּחוֹר?
וְעִמּוֹ הֶחָמַק שְׂשׂוֹנִי,
פָּרַשׁ אֶל אַרְצוֹת הַכְּפוֹר?
צְלִיל נוּגֶה הִתְגַּנֵּב בַּחַלּוֹן
וּפָרַץ אֶת
מְיַבֵּב גַּם הָעוּד חִדָּלוֹן
כְּמֻצָּל הוּא מֵאֵשׁ מַחֲזַאי
פָּרְשָׂה יַלְדָּתִי הַכָּנַף
וְעָפָה הַרְחֵק מִן הַקֵן
יוֹשֶבֶת עַל שֵׁפֶל עָנָף
עוֹלָם בְּמַלְכוּת לְתַקֵּן
בִּתִּי יָפָתִי הָרְחוֹקָה
הַאִם שֻׁבְּרָה לִי הַשֹׁקֶת?
מַדּוּעַ אֵינִי חֲזָקָה,
מַדּוּעַ אֶבְכֶּה כְּתִינֹקֶת?
(שלום רב, אני צברית, אמא לשלושה בנים שאחד מהם חייל. השיר אינו מביע עמדה ואינו שיפוטי אך מביא את הצד הכואב והפסימי ובסופו אולי את האור והתקווה בקצה המנהרה)
בגננו לא יצמח עוד פרח בר
ובבטננו לא ינ ו ם לו עוד עובר.
העבר לעתיד – רופף – לא מחובר,
ומשהו בלב כאילו נשבר.
ולך חייל עברי בארץ הצבר -
לך נאסף הון עברנו ונצבר,
שמור דרכך ליום המחר,
כי האור עוד יאיר על כולנו
ועל שבילי הכאב יגבר.
שיר בפורמט אודיו. לחצו כאן להאזנה.
אני יושב לי בבית
מתוח עם סיגריה לייט
המסך מביט אלי כלא מאמין
אחיי היהודים לאלוהיי מתפללים.
ריבונו של עולם-האם לעם הזה פיללתי
עם-כטליבאן -מפחיד פנאטי
את דגלי-שלי לשריפה לא פיללתי
אני יושב ככה בוהה ובוכה-פשוט נפלתי
עצוב ומושפל מאחיי אלוהיי
עד מתי תביט ותשתוק-אל רחום אלוהי
האם בכלל דבר אמיתי אתה-האם בכלל משהו חי?
הם ואנחנו
קרובים אך רחוקים מביתנו.
הם ואנחנו
רואים ומוחים את דמעתנו.
הם ואנחנו
מחבקים אוהבים מבעד למסך.
הם ואנחנו
רוצים שיגמר כל המיטרס.
שהרי הם זה אנחנו
ואנחנו זה הם
וכולנו ביחד
חלק מהשלם.
וכשכואב להם
כואב לנו
וכשאנו עוזרים
הם כבר בתוכנו.
הם ואנחנו
כבר לא רחוקים.
הם כבר אצלנו
לתוכנו מתפנים...
זכיתי לראות אותם
בשלל גווני הכתום
אורם דהה בקור הצביעות
ולי נותר זיכרון צבאי.
בזמן אחר בעיר אחרת הייתי שם
היום כבר חזרתי לכאן
מזיע בשם אלוהיי המזגן
ומייחל לשינה טובה.
אני בכיתי לא בגללם
בגלל הקרע שנוצר בעם.
הרבה נפלו כקורבנות מלחמה
וכה מעט למען השלום.
מניפולציות הם עשו
דברי נאצה הם אמרו.
מחו רקעו
ועל כפות ידיים פונו.
אף אחד לא ממש כך רצה
לפנותם ממקום.
שם לא היה לנו מקום .
נצא לדרך חדשה בחדווה
של תקווה
לבושים באדרת של תכלת.
כשילדים צוחקים, משחקים
בארגזים של חולות חדשים
של חופים לא כבושים.
וממול ילדיהם שלהם
ישחקו בחולות הישנים האהובים בערגה של געגועים הנחים לחופים,
שנותרו בהם זכרונות
של שני עמים כואבים.
לך תכניס חיים למזוודה
לך תכניס.
תכניס את אבא.
אמא.
לך תכניס חיים למזוודה.
הנעורים.
האהבות
התקווה.
השמחה.
תכניס אותם למזוודה.
כן, תנסה להכניס אותם.
תדחוף חזק.
תנסה.
אך לעולם לא תצליח.
לך תכניס.
קול אחד מנסה, רוצה בודק עושה
כל אחד יודע שהיום זה עומד.
קול אחד ידע שהיום יגיע
כל אחד ניסה להפריע
קול אחד ניסה להגיע.
קול אחד עצר ושאל האם זה מותר
כלא אחד היינו שם רבים רבים
ורבים ידענו כי מה יש לנו להפסיד.
כולנו היום עומדים ורואים את מעשי ידינו
פרח עמלנו מולנו.
קול אחד במכאובו מבין את הרגע שאין לעוצרו
כל אחד מבין עבורנו את שרצינו.
ואין קול אחר
אבי.
אל תפחד ילד.
זה רק פינוי.
אל תחשבי אחרת
זה רק שינוי.
אל תבקשי אדמה.
זאת רק התנחלות
אל תהיי דוממה
זאת רק חירות.
אל תאמר גירוש
זה רק יאוש
אל תאמר היגיון
זהו רק ביזיון.
אל תבקש טוהר
זהו המחר
אל תבקש לנחם
פשוט חזקם ואמצם.
יש לי סוודר כתום
גוש קטיף והשומרון
לא תהיה התנתקות
ויהיה שלום.
אנחנו לא נלך
בעצתו של שרון
וכל היהודים יחזרו
לגוש קטיף והשומרון.
ו"הארץ" תשקוט, זו כבר לא כותרת
ושאר הכותבים... הם עוד ישנים
ומולם תעמוד זקופת גו, כאומרת
זהו ביתי ואין לי שני.
היא תנהג כמו שנהגה ביום סער
עת תקפוה מרצחים ופילחו את גבה
מחבלים אז יצאו חמושים בכלי סער
להרגה ולאבדה כי היא יהודיה.
לובשי אפוד ושחור ונחישות בעיניים
בשביל אל ביתה צועדים בלי קול
לא הישירו מבט להסתכל בעיניה
ולומר לה "אנו מבצעים פקודות בלי לשאול".
מביתה שבנתה לאחר שהחלימה
בשובה לכפר דרום בכסא גלגלים
עומדים לפנותה, אולי בוכים בליבם פנימה
ערכים שקידשה – שוטרים וחיילים.
אז תשאל את עצמה, מבית המלון אליו פונתה
(ש"מתאים לכל המשפחה" לדברי בשיא)
כיצד יש להגיב ומה לומר על השיטה,
ועל הדיקטטורה ועל רפיסותו של הנשיא.
ותשובה אחת השיב ליבה השואל
"נשבענו כפר דרום אליך לשוב"
והשאר יסופר בתולדות ישראל.
(מוקדש לחנה ברט
השבוע חזרתי מחו"ל לאחר תקופה ממושכת וארוכה.
להפתעתי הרבה גיליתי שלמרות שמועות זדוניות על מדינה בצרה
שכמותה לא הייתה פה מאז התקומה,
יש כאן מדינה שלקחה ברצינות את החופשה
ודאגה לכל תושביה לקייטנה ועשייה.
שהריי ידוע שבחום יולי אוגוסט אנשים נוטים להשתגע ומתקשים להיות בשגרה.
זה פשוט כיף לראות מדינה מבלה.
בדומה לצופים גם כאן חולקו האנשים למספר שבטים עם שלושה צבעים:
הכתומים, הכחולים והירוקים.
הירוקים הם השבט הגדול מכולם בתנועה,
הם כל כך הרבה שזה קשה לספירה.
אבל הם ממש מאורגנים (משטר חזק רץ אצלם)
וממה שיצא לי לראות עד עתה הם הכי טובים בבנייה,
בתקופת החלוץ (ההכנה) מה שלאחרים לוקח תקופה הם עושים ביממה.
ובדומה לרוב השבטים הטובים בבנייה מורל אצלם זו מילה גסה.
לא שמעתי ולו שיר אחד מפי החבורה,
ובנוסף לכל יש בשטחם הרגשה מוזרה
כאילו מישהו הכריח אותם לבוא למחנה ולבלות שם את החופשה.
אחריהם מגיעים הכתומים ואלו נראים מאושרים.
זעקות שמחה מלוות בהרבה שירה, פשוט רואים את האחווה.
הם נראים שבט קצת מבולגן וגם לא ממש בקטע של בנייה,
כנראה שהם מעדיפים את הפרס של פעילות והוויה.
אבל ללא ספק מכל השבטים הם הכי מפעילים את החניכים,
הרבה אש לילה, הרבה מעגליי שירה, תהלוכות כבישים, רואים שאלו אנשים שמחים.
ניתן לראות עליהם ש"כתום זה לא רק צבע כתום זה בנשמה".
אך הם שבט מתגרה נורא, לירוקים אוהבים להציק עד צאת הנשמה.
אחרונים שיצא לי לראות הם השבט הכחול לבן.
ברשימות הם הגדולים מכולם, מספרים אפילו שהם רוב העם.
אבל האמת, לא ממש רואים אותם כאן!
הם לא מתעסקים בבנייה וגם מורל רק בכדי לצאת לידיי חובה.
כנראה, שגם השנה ההורים מעדיפים לקחת את הילדים לחו"ל בזמן החופשה.
אני כבר מת לראות את טקס החלוקה ומי זכה במה, ואז להמתין למחנה הבא.
אבק יזע ודמע
יהיו מנת חלקך
זרם קצר נתק .
במעגל סגור מסתובבים
גדודי אלופייך כהוכו בסנוורים.
שועייך בעיניים טוחות
משכו רסן אחזו מושכות.
בנייך בחירייך פצו אך לא מרו
נמו סחו אם לא זכינו
נקבל זאת ועוד באהבה
נקפל דגל נחריש המנון
נחלה לא לנו בלב ובגבעות.
עת הקטיף הגיע
ושום קול לא נשמע בארצנו.
שוב מזוודות שוכבות פתוחות על המיטה שלי
אורזת את כל השקרים ששוב סיפרתם לי
והסיפור אותו סיפור על הסכמי שלום
אחרי עשרים שנה הם נזכרים פתאום
הזכרונות שמסיני מהר מאוד חוזרים
ועוד מעט יהיו גם כמה חדשים
ובטיסה שבשמיים שצבועים שחור
קסאם או דחפור את ביתי ישבור
איני אוכל לישון כי איש אינו ישמע אותי
אנ'לא בוכה צועקת ולא מאמינה ששוב זורקים אותי
החברים מאחורי יישארו פזורים
ובשלישית מנסים לבנות חיים
רבות הדרכים לאהוב אותך
ארוכה ביותר הדרך לשכוח
אהבנו המון, אהבנו פתוח
אבל הכי בטוח - זה חו"ל רחוק
בכל סיום יש התחלה של משהו חדש
ומרחוק אפשר לראות את זה לא מטושטש
האהבה שלי תוכבל באזיקים
סגורה בתוך הכלוב
עם אוטובוסים עצורים
הכאבים מאחוריי השאירו בי סימן
ושוב אותי זורקים... אבל לאן?
רבות הדרכים...
שוב מזוודות...
בעוד גלים אוהדים אופפים את כיפתי
בעוד דמעות חיילים נגלים לעיני
בעוד כאב ניבט מראש ממשלתי
בעוד העם בוכה את על גירושי.
סובבתם אתה מצלמה
אתה שדר הפנת את העדשה.
כבר לא חיוכים יפים על פני קצינים אמיצים
כבר לא רואים את הכאב מהמגרשים
כבר אהדה איננה נראית בפנים
כבר נמאס לנו מהמתנחלים.
צא בחוץ קריין חכה בחצר
עוד עשר דקות יקרא לך שוטר.
בינתיים את החיוך תופסת בעיטה לצלעות
העינים הדומעות הופכות לעולזות
קורעי נחיריים עברייני המין האנושי
באים לטורדי, כי אני יהודי.
הישאר חזק יהודי יקר הישאר אמיץ
אל תכה את השוטר והחייל ואל תרביץ
תן להם להפליא בך מכותם
ולשלוח אותך לכלא לכסות ניוולם.
לכסות שנים של סדיזם פסיכו'פטי
היס"מ ח'ת שתיים שנס מתניים, יתלוש ידיים.
אל דאגה אחי היקר עם הפיאות
גם בן גוריון העביר אותנו במספרות
אבל אתזהותינו לא שכחנו ולא נשכח
כי גם שרון שלושת אלפים שנה לא ימח.
כאשר המלחמה תגיע לתל אביב הבירה
הם יהיו בגלות ואנחנו נשלוט בזירה
נחזיר לעצמינו את שטחינו, כל טיפה וטיפה
ובסוף כולם ידעו מי השולט בכיפה.
בחלומי שוב מתנגשים
אחים במלאכים
בכורה בארץ מכורה.
ידיים נשלחות אוחזות גידים ועקבים
אבק עולה ומכסה בחשיכה הנסוכה
ורק קולות פורשים כנפיים כמו יונים
גוף ונפש אחוזים וסובבים
עד שתזעק מתוכך עד שיושב לך שמך
ועוד בחלומי אחים קורעים וגם זורקים
אחים ומלאכים
לך לך לך וקח איתך.
שוב אבות על עקבות בנים
במרעולים לא מסומנים
שיניים שקהו עיניים טחו מלראות
אהובים וחסרים ויקרים במרחקים
מובילים ומובלים
ביד אומן באמונה באמונים
בדרך ישרים הרים ועמקים
שנים של חלומות וכיסופים טמירים.
הנה הם באים
האבות והבנים וגם שורה של מלאכים
בארץ המובטחת הקרועה.
שמי קטיף מתקדרים בעבים
שקשוקי גירוש הרס וחורבן
כוחות הרשע ושליחי המשחית.
לתוך הבית פרצו נערים
בזעקה אדירה: הצילו אנשים!
מירוקי מדים וחרב משחית.
בקצה השולחן, דוממת יושבת
זאטוטה כלל לא נילחצת.
בידה אוחזת היא כוס,
בתוכה נוזל מזוג,
אותה מטריד רק הטעם הפגום.
לחלוחית מופיעה בזווית עין
אות כבוד במורד הלחיים.
אוי אלוקים! ולו רק בשבילה,
עשה לנו נס והצמח ישועה.
עם ביטחון כה חסר גבול
אין התנתקות ולא גירוש
כי לא יטוש ה', את נחלתו והגוש.
חלום של קיץ שנגוז ועץ תמר ועץ אגוז
חלקה של דשא, נדנדה ופני תינוק ופני ילדה
ואופניים על השביל צפירה של משאית מוביל
ובכי חנוק על מדרכה עכשיו הם הסיוט שלך.
תפילת מנחה, תפילת ערבית גדר ושער וחבית
חוטי חשמל, חבלי כביסה פיסה אחת ועוד פיסה
גיגית בגן הילדים גן ירקות, גינת ורדים
תמונת ילדות שהושלכה עכשיו הם הסיוט שלך.
כלבלב קשור מול הגדר טוריה, את ומעדר
צינור להשקיה ודלי שלא ייתם, אלי אלי
ואוהלים ושק שינה ספרי תורה, תלמוד משנה
ובכי ושברי ברכה לעד הם הסיוט שלך.
ובית הכנסת השרוף שוטרים ומבטי טירוף
שיר אהבה של ילדים מדים שחורים, מדים, מדים
וסנדלים מיותמים חולצת חקלאי מלאת כתמים
ימי אגרוף מול יד פתוחה עכשיו הם הסיוט שלך.
חלום של קיץ שנגוז ועץ תמר ועץ אגוז
ופרק תם ופרק בא כי עוד נשוב
אני נשבע!
למה יש פה כל כך הרבה חיילים?
ולמה יש אש ושורפים את הדקלים?
אני לא רוצה לבכות, אמא, אני ילדה גדולה
אבל, כשאבא בוכה, אני כבר לא יכולה!
לאן לוקחים אותנו? מתי נחזור?
אם אבקש מהחיילים להפסיק, את חושבת שזה יעזור?
אמא, בואי נברח להם. בואי נתחבא
אני אשב בשקט ולא אוציא מילה מהפה.
אמא, אני לא רוצה ללכת מכאן
אני אוהבת את השכנים, את החברות ואת הגן.
כל מה שהיה לי פעם נהרס, נעלם
לוקחים לי את המקום הכי יפה בעולם.
למה נותנים למתנחלים במה?
הן גרשנו אותם מעל האדמה.
עשינו להם דה-לגיטימציה,
והוספנו גם דה-הומניזציה.
לקחנו מהם זכויות אדם,
''כבוד האדם'' למתנחל?! להד''ם!
זכויות קניין וזכות תנועה,
שישכחו מזה עתה.
זכות לטיפת סולידאריות ואמפטיה?!
שלא יחפשו אצלנו שום סימפטיה.
תלינו בהם את כל הרעות,
צרות ביטחוניות וכלכליות.
גירושם רק ''התנתקות'',
ישובם רק ''התנחלות''.
מצווה אותם לשנוא, לרדוף ולבזות,
(אין עוד שנאת אחים כזאת).
רק אנחנו כאן אוהבי שלום, ''שפויים'',
הם כולם חבורת חשוכים ומטורפים.
עד יפלו בתיהם לא ננוחם,
יאללה, כנס בהם ניסו שחם.
אז לתת להם זכות דיבור עתה,
למה, למה, מה קרה?!
שמעתי על חווה,
מלאה שחיתות ושטנה.
צביעות, תככים, שנאה,
ורדיפת בצע ארורה.
הדיקטטור בה מושל,
אכזר, מנוכר ונואל.
מדכא הוא את עמו,
בשקרים שבאמתחתו.
ואני עפר ואפר,
לו היה זה רק בספר.
הלב רוצה לשוב הביתה
לחבק אותך קרוב ללב
הלב רוצה לשוב אליך
ולשחרר את הכאב
תמונת מצב עלי סוגרת
דמעות עצב מסביב
רק תמונתך בעיני מהדהדת
את בטח דואגת
מפנימה מבפנים
אני לא נלחם על כבודנו
אני נלחם בכאב
מפנה ישוב בעצב
פקודה אשר קורעת בלב
לו רק יכולתי לחבק אותך
ולומר לך את אשר בליבי
כולכך קשה לי בלעדיך
הדמעות חונקות את גרוני
הלב רוצה לשוב הביתה
לשכוח את הכאב
המילים חרוטות
ואין פה שקט.
נלחם נגד זרם אחר
תמונת מצב אני נשאר פה
עד אשר יחלוף הכאב.
אני לא נלחם על כבודנו
אני נלחם בכאב
מפנה ישוב בעצב
פקודה אשר קורעת בלב.
לו רק יכולתי לחבק אותך
ולומר לך את אשר בליבי
כולכך קשה לי בלעדיך
הדמעות חונקות את גרוני.
קול זעקה קורע,בכי תמרורים,
נפרדים מהרצועה,מקום מגורים.
הכאב ללא נשוא,חודר לורידים,
מזדהים עמוקות עם כאב המפונים.
הזעם פורץ, מאבדים עשתונות,
הלוחמים מבליגים, סופגים עלבונות.
נוער נטול רסן בוחר במאבק,
מאבד את צלמו,החזון שבק.
הרבנים מתעלמים,אחרים מלהיטים היצרים,
מנהיגות שנוטלת סיכונים חמורים.
מדוע לא מנעו את ביזוי החיילים והשוטרים
וקבעו שלשם שמיים אין מעצורים?
"קרע בעם",מיני הצהרות,
לא מרפים מהעם, מבשרי גזרות.
הצער הוא רב,מובנת ההתייפחות,
אך פריקת עול בזויה אינה הדרך להזדככות.
ייזכרו גם הם באותה 'שנאת אחים'
אשר הביאה על עמינו שואה וייסורים.
השיבי נא מולדת.
לא הובסתי בקרב,
אך נפשי חצויה
מסתובב מאוכזב,
במציאות הזויה.
איה ביתי מבצרי?
מה קרה לך מולדת?
לגרש מביתי,
למה את מעודדת?
את דמי לך נתתי,
גם שירות מהלב,
אמונים לך נשבעתי
ועדיין אוהב.
רק בשמך כאן קיוויתי
להגשים עוד חלום,
מעולם לא ציפיתי
להיות "מכשול לשלום".
את השדה כאן זרעתי,
למען עתיד,
את בניי לך גידלתי,
נאמנים לתמיד.
אז מדוע אמרי נא,
בתקופה כה קשה,
נוטרת טינה.
בצורה מבישה?
* * *
הסתכלי לי בעיניים,
דמי אינו פחות אדום.
אולי לך נוח בינתיים,
אך לי הרסו חלום כתום.
כמוך ביקשתי את השקט,
כמוך קיוויתי לחלום.
הפכו אותי אויב מולדת,
שלא נותן יד לשלום.
גירשו אותי מתוך הבית,
הפכו אותי שוב לפליט.
היכן יונה עם עץ הזית.
אשר הבטיח השליט?
יום של שמחה לכם,
לי בכי.
רק תקוותי, שבשחקים,
לא מכינים סתירת הלחי.
למי שרק עתה שמחים?
אולי יבוא יום, או הרגע,
ובו הזעם ישכח.
האם ימנע דבר עוד פגע?
האם שוב השממה תפרח?
הגוש שלי הגוש, שהיה בראש מעייני.
הגוש שלי הגוש, שהצטבר בתוך רעיוניי
הגוש שלי ,שהתכדרר לכדור במעלה הגרון
הגוש שלי הגוש ,שזרם בדמעות כאב וחרון.
ועם סגולה בוכה ודומע ,כועס על אריק שלא שומע
וארץ אבות בבכייה תרים קולה.
מדוע מדוע נגזרה הגזירה?
אל תיראו בני
גאולתכם קרובה, ובמהירה תצמח לכם ישועה.
ואל זה הגוש נחזור בשירה, מתוך רגשות שלום אהבה ואחווה.
ואליכם עם יקר.. כוחינו באחדותינו!! כלום אין זה כדאי?
ירבץ מתנחל עם קיבוצניק, ושמאלן עם לאומן ישב
ואיש את אחיו יכבד ויתחשב.
שלכם באהבת אין קץ.
התנתקות או הינתקות
כשנשאלתי לא עניתי בעוד ילדה קטנה צעקה עלי
אני עוד לא פיניתי
התנתקות או הינתקות
באמצע שום מקום
מכאן אני יכול בקלות לראות זו מציאות לא חלום
התנתקות או הינתקות
כחום השמש ליבי בוער
אך אני אפנים אני אשתוק אפשר גם בשתיקה לא לוותר
התנתקות או הינתקות
זה בכלל משנה?
בלי רגע של צלילות דעת מכאן לאן פונה.
בפליאה ובעיניים שואלות
אומה שלימה
במציאות הזויה
עמדה ושאלה
למה.
וכל השרים
וכל היועצים
וכל הכתבים
וכל הנבחרים
עמדו חיוורי פנים
ולא ידעו תשובה.
ורק ראש הממשלה
עמד והסביר בנאום לאומה
ברדיו ובטלוויזיה.
שכל האזרחים
לקפוץ לו יכולים
כי בניו היקרים
עדיין נחקרים
ורק כשתיגמר החקירה
הוא יפסיק מיד
את כל העקירה.
כי מה יותר חשוב ממה
המשפחה
או דונם אדמה
אז מה השאלה
למה.
וכל השרים
וכל היועצים
וכל הכתבים
וכל האזרחים
עמדו קצת המומים
אבל קיבלו תשובה.
כי כשראש הממשלה מושחת
וכך גם מערכת המשפט
אז מה השאלה
למה.
כשילד עם אביו
כלוא במעצר
ולשוטר ולשופט
הכל היום מותר
ואין כבוד האדם ואין את חירותו
הכל צריכים לדאוג
כי מי הבא בתור.
הקיץ הזה לא ישכח
הלב יזכור
את שהראה המסך.
מאורעות הסבל
וקריעת הדגל
תפילות אנשים
וקריאות השבר.
אדמה
ספוגת דמעות כאב
נותרה יתומה
ולב דואב.
על הבתים
הפונים לשירת הים,
הזיכרונות ותקוות להישאר
בכדי שכל זאת ישמר ,
לדור ההמשך.
אין מילים שיוכלו לתאר את שהיה שם אבל כשחזרתי לתל אביב נזכרתי
על אחת מדלתות הבתים בגוש , נכתב:
כשאמא באה הנה יפה וצעירה,
אז אבא במורג בנה לה בית
חלפו האביבים - חצי יובל עבר
והמדינה גרשה אותנו בינתיים.
אבל בתל אביב כמו מאומה לא קרה...
ומי שהיה שם יודע.
הוא מִתנוֹסֵס כְּ נֶ גְ דִ י בכל מקום -
מִגַב מכוֹנית, על עמוּד חשמל ,על עֵץ,
כמו היה זַן חָדָש של פֶּרח.
מַכֶּה בְּכָתוֹם, מתעמֵר בַּנוֹף.
אבל אתמול, מִבַּעַד חלון מונית
ראיתי אחד כזה, מוּטל על הכביש.
מקוּפל, עלוּב, עָקוּר.
ואז חלפה מונית אחרת, ודָרְסָה,
וְחַשְׁתִי עֶצֶב אמיתי.
נא להמתין לטעינת התגובות
