מפריטים את השמים
ד"ר דניאל מישורי מסביר את הקשר בין נחלת הכלל , כלכלת שוק, ואיכות סביבה. מה הכלכלנים לא לוקחים בחשבון
אמנם אנחנו לוקחים את כל המשאבים מנחלת הכלל (האדמה, האוויר, הנהרות והאוקיאנוסים), ואמנם אנו משליכים את כל הפסולת בחזרה לרשות הרבים, אולם אין שום מדד כלכלי המודד את הידלדלות המשאבים מצד אחד, או את הזיהום המתגבר מצד שני.
המחשבה הכלכלית הקונבנציונלית מחלקת בעצם את העולם לשניים: השוק, והמדינה. תפקיד המדינה לספק מוצרים ושירותים חברתיים מינימליים כמו: חינוך, בריאות, ביטחון ועוד. כלכלת השוק אמורה לדאוג לכל השאר. ההנחה היא, שהשוק יעיל בהרבה מהמנגנון הבירוקרטי של המדינה (הנחה שהמציאות לעיתים קרובות מפריכה: בבריטניה לדוגמה גרמה הפרטת הרכבות לעליית מחירים, הידרדרות התשתיות ולתאונות קשות).
הנחה נוספת היא שאין כל גבול טבעי לצמיחה הכלכלית (אין חשש לזיהום יתר או להידלדלות משאבים – היד הנעלמה של השוק כבר תמצא להם פיתרון).
לפי תפיסה זו, תפקיד המדינה הוא מינימלי ומתמצה בהכוונה כוללת של המערכת על מנת לוודא שהשוק אכן יפעל באופן יעיל (מניעת מונופולים ו"כשלי שוק" אחרים למיניהם). כלומר, המדינה צריכה לאפשר לשוק לפעול כמעט כאוות נפשו, מתוך ציפייה, ש"היד הנעלמה" של כוחות השוק תוביל לצמיחה כלכלית אופטימלית ולרווחה מקסימלית לכלל התושבים.
תיאוריה זו מתעלמת מקיומה של נחלת הכלל כסקטור מרכזי נוסף. למעשה, נחלת הכלל הפיזית והתרבותית קודמת לתהליכי השוק והיא המקור לחלק גדול ממה שנמכר על ידי כוחות השוק. כך לדוגמה, המים המינרליים שכולנו שותים מקורם בנחלת הכלל, אך שולטים עליה ומרוויחים ממנה גורמים פרטיים.
המדדים הכלכליים שמספקת לנו הכלכלה הקונבנציונאלית כמו התמ"ג (תוצר מקומי גולמי) לא מתייחסים לערכם של משאבים שונים הנמצאים בנחלת הכלל, כמו אוויר נקי, נוף, שקט או מים נקיים. ערכם נמדד בעיקר כשמתרחשת פגיעה בהם, או כשהם הופכים לסחורה במסגרת פרויקט כלכלי (כמו המים המינרליים או בניה על חוף הים). באופן פרדוקסלי, כשמי התהום מזדהמים, והתושבים (כלומר העשירים שבהם) מתחילים לקנות מים בבקבוקים, הכלכלה רושמת "צמיחה" (בתמ"ג), למרות שהציבור למעשה התרושש עקב הפגיעה בזכותו ליהנות ממי שתייה זולים ועקב הבעיות הבריאותיות שנגרמות כתוצאה מצריכת מים מזוהמים.
את הזיהום והפגיעה בסביבה וברווחתם של כלל התושבים הכלכלנים אינם מודדים כלל. ככלל, כלכלת השוק רואה בנחלת הכלל מקור למשאבים או מקום בו ניתן להשליך חומרי פסולת ומזהמים (מרבית נחלים בארץ). למרבה הצער היא אינה רואה את נחלת הכלל כנכס עליו יש לשמור לטווח ארוך, ובוודאי שלא על חשבון הרווח הכספי לרבעון הקרוב.
התקפת כלכלת השוק על נחלת הכלל באה משתי חזיתות במקביל. החזית הראשונה: השוק לוקח דברים בעלי ערך מנחלת הכלל ומוכר אותם (מחצבים, מים מינרליים, דגים בים) או מפריט אותם (כלומר, מעביר אותם לבעלות פרטית) – כמו הקצאת שטח ציבורי לצרכי יזמות עסקית.
החזית השניה: השוק משליך פסולת ותוצרי לוואי של פעילותו בנחלת הכלל, ובעצם אומר "זו לא הבעיה שלי". הכלכלנים קוראים לזה "החצנת עלויות" (externalizing costs). לדוגמה, השוק מעודד את השימוש ברכב פרטי, שמיטיב עם בעלי הרכב הפרטי ועם המגזרים הקשורים לתרבות הרכב, אולם הוא אינו מתמודד עם העלויות הכרוכות בתאונות הדרכים או בעלויות הטיפול הרפואי בנזקי זיהום האוויר. ההפסד מהנזק הבריאותי (העלות ש"הוחצנה") ומהתאונות הוא של כלל הציבור, שנושא אותו באמצעות תשלום לרופאים ולתרופות ולביטוח רפואי, בעוד שמאזני תעשיות הרכב והנפט מציגים רווח נאה והתמ"ג רשם "צמיחה".
הכלכלה הקונבנציונאלית איננה שואלת, לדוגמה, "כמה שווים השמים?". השמים מבצעים משימות חיוניות רבות עבורנו, כגון הגנה מפני קרניים אולטרא-סגוליות (UV), ויסות טמפרטורת כדור הארץ, אספקת מים טריים לשתיה השקיה (גשם) וחמצן לנשימה. שירותים אלה שווים הון רב עבורנו, וזאת בנוסף לערכם של השמים כדרכי תעופה וכמדיום לתדרי טלוויזיה, רדיו וסלולר. כמה בדיוק שווים השמים? קשה כמובן לומר, אבל ברור שאיכות החיים שלנו ועצם אפשרותם תלויים בכך שהשמים יוכלו להמשיך ולמלא את תפקידיהם האקולוגיים. אולם זיהום האוויר, הידלדלות האוזון ושינויי האקלים מעמידים בסכנה את יכולתם של השמים למלא תפקידים אלה.
כיום משמשים התפקידים האקולוגיים של השמים מוצר במחסור, וכמו כל מוצר במחסור, נחלת הכלל של השמים עומדת בפני איום ממשי של הפרטה. לדוגמה, מאז המהפכה התעשייתית משמשים השמים כאתר קיבול לעשן מכונות. אולם, השמים מסוגלים להכיל רק כמות מוגבלת של תחמוצות גופרית, שגורמות לגשם החומצי ההורג יערות, או של פליטות פחמן דו-חמצני ותרכובות חנקן – שגורמות לאפקט החממה ולשינויי האקלים בכדור הארץ. כלומר, כושר הקליטה של האטמוספרה
ואכן, ב- 1990 יצר הקונגרס האמריקאי שיטה לניהול פליטות תחמוצות הגופרית הנקראת ‘cap-and-trade’ system. הקונגרס העניק לתחנות כוח ולמפעלים גדולים (ברובם תאגידים בבעלות פרטית), וללא כל תמורה, זכויות ניתנות למכירה של מכסות פליטות תחמוצות גופרית לאטמוספרה. תחנות הכוח יכולות להשתמש בזכויות חינם אלה כדי לזהם ברמות נמוכות יותר מבעבר, או למכור אותם לגורמים מזהמים אחרים תמורת מזומן.
אמנת קיוטו, המסדירה מכסות של פליטת גזי חממה בין מדינות, מאפשרת גם היא סחר במכסות פליטה לאטמוספרה. באמנה נקבעו מכסות הולכות ויורדות של פליטות CO2 למדינות המפותחות. למדינות המתפתחות, לעומת זאת (ישראל ביניהן), ניתנו מכסות גבוהות יותר מהפליטות הנהוגות בהן בפועל, תוך מתן אפשרות למכור עודפים לא-מנוצלים של מכסות פליטה אלה למדינות אחרות. בהתחשב בתפקיד המכריע של פליטות פחמן דו-חמצני לכלכלה (זהו תוצר "נקי" של כל מנוע בעירה הפועל על תרכובות פחמן כמו נפט, גז או פחם), מדובר על "שוק" של מאות מיליארדים של דולרים! כלומר, השוק משתלט אפילו על השמים, בשם היעילות והניהול הסביבתי.
ייתכן שלעיתים ניתן להשתמש במנגנוני השוק כדי להגן על הסביבה, למרות שהניסיון המצטבר מגלה שהשוק יוצר דווקא את הטרגדיה של נחלת הכלל (ראו הדיון בשבוע שעבר). אולם בכל מקרה, מנגנונים אלה מהווים הפרטה של נחלת הכלל של השמים על חשבון זכויותיו של כלל הציבור. האם התייעצו איתנו לפני שמכרו את השמים? כיצד ייתכן שמפירותיו או מערכו הכלכלי של נכס משותף השייך לכולם נהנים רק מעטים?
כמו במרבית המקרים של הפרטת נחלת הכלל, מדובר בסופו של דבר בתהליך הפוגע בזכויותיו של כלל הציבור, והמעמיק בסופו של דבר את הפערים הכלכליים והחברתיים. במקום להעניק זכויות חינם של זיהום, השוות ממון רב, צריך להנהיג מדיניות המעמידה את נחלת הכלל במרכז התמונה. אם מישהו מזהם את נחלת הכלל, הוא צריך לשלם על כך, באמצעות הנהגת מכרזים בין המזהמים. הכסף ילך לתועלת הבעלים האמיתיים של השמים: כלל הציבור.
בשבוע הבא: על ידע, תרבות, האינטרנט וחזון נחלת הכלל
נא להמתין לטעינת התגובות
