הרב ליכטנשטיין: חובה להיענות למשימת הפינוי
הדברים כלולים במכתב עידוד ששלח ראש ישיבת ההסדר בגוש-עציון לתלמידיו המיועדים להשתתף בפינוי. יחד עם זאת, דורש הרב "לפעול בעומק הרגישות, בסבלנות המירבית, בליווי שידור תחושה שלא מדובר בעימות עם יריבים אלא בהתמודדות עם מציאות קשה"
להלן נוסח המכתב המלא:
שמועה שמענו כי הינך משובץ ביחידת צה"ל המיועדת להשתתף באורח פעיל בפינוי הצפוי מגוש קטיף והנני בזה להפנות אליך כמה שורות ולהתחלק עמך בכמה הרהורים בנידון.
ללא צל של ספק, מדובר במשימה קשה – אולי קשה לביצוע, ברמה האופרטיבית, אך הודאי קשה לעיכול, מבחינה נפשית. במקרה הטוב, אתה נרתם למהלך, והלוטה עדיין בערפל מסויים ושאת סופו מי ישורנו; במהלך אשר אף אם, כפי שנקווה, ייטיב עם מדינת ישראל וכלל ישראל, יגבה מחיר די קשה מקרוב לרבבת ר' ישראל.
מאחים ורעים, אזרחים שלוים, נאמנים, ויצירתיים הנדרשים לנטוש את בתיהם ולפרק את קהילותיהם למען הגשמת תכנית אשר, לדידם, תסכן את המדינה במקום לקדמה. אפשר לחלוק על שיפוטם, וראוי, אף למתנגדיה החריפים, גם להתפלל כי אם התכנית מתבצעת שניווכח כי הא-לקים חשבה לטובה. אך באשר הינך שם, קרוב לודאי כי רובם ככולם של תושבי הגוש משוכנעים כי הם, ואתה, עומדים בפני גזירה רווית אכזריות צרופה; והעובדה הזאת, כשלעצמה, מקשה, נפשית ומוסרית.
כידוע לך, הבעתי את דעתי בכמה הזדמנויות, בעל פה ובכתב, מתוך חרדה לשלמות ולכידות צה"ל; מתוך תפיסה הגורסת כי, בחברה מתוקנת, שיפוט והכרעה לגבי הפוטנציאל הגלום ביוזמה מדינית והשלכותיה, נמסרו לידי השלטון האזרחי ואינם נתונים לשיקול דעתו של כל חייל או כל מפקד; ומתוך הנחה עובדתית שאין לשלול תרחיש תוצאה חיובית מדינית לתהליך הפינוי – כי על חייל שיידרש ליטול חלק בפינוי, על שלביו השונים, להיענות לקריאה.
אך אין בכך, חס וחלילה, משום אדישות לגורל המפונים ואטימות לסבלם, המעשי והרוחני. אוי לנו אם ניתפס באשמה "על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו". גם כאשר לא ניתן להיענות לבקשת אחינו, מן החובה לשמעה – ולא רק באזנים אלא בלב.
ומכאן נגזרות, לפחות, שתי דרישות:
א] הראשונה, במישור המעשי, לפעול
ב] שנית, במישור הקיומי, להרגיש, באמת ובתמים, אחווה לצרה, נשיאה בעול, אחריות לעתיד מפונים, שותפות לגורל וליעוד גם יחד. קשה, כמובן, לכמת או אפילו להגדיר את התחושה – אך כל בר לבב מכירה לעומק, על שרשיה ועל ענפיה.
מצידנו, אנחנו, יושבי העורף, אתכם אנו זוכרים ופוקדים, בחיבה ובהערכה. ברור לנו שלא למשימה כזו הועדתם עצמכם בשעת הגיוס, ואין ספק כי כל אחד מכם היה מעדיף להיות במקום אחר ולא להיתבע למבצע הממשמש ובא. אך דוקא משום כך, נכונותכם לשרת כמתבקש וכנדרש מעוררת הערכה, מצד אחד, ואמפטיה, מצד שני.
לגבי בחירת שלוחי בית דין להלקות, קובעת הגמרא (מכות כג.), "תנו רבנן אין מעמידין חזנין אלא חסירי כח ויתירי מדע". מקובלני ממו"ר הגר"י הוטנר זצ"ל כי התכונה השניה נחוצה בגין הצורך לאדם בעל כושר חשיבה מורכבת שיבין מה מוטל עליו ויבצע בהתאם, אך שגם ישכיל לדעת כי הליך ההלקאה אינו אלא בדיעבד, כחובה הנובעת ממציאות פגומה אשר בתוכה היא אמנם נדרשת לכתחילה. אין, כמובן, להקיש לחלוטין בין שני המקרים. שם מדובר בענישת המחוייב וכאן בפעולה מול תושבים החפים מכל רבב; שם מדובר ביוזמה הנשענת על פקודת בית דין, כאן ביונקת מסמכות אחרת. אך הצורך בבינה יתירה כדי להתמודד לעומק עם מורכבות הינו מכנה משותף לשני המצבים.
אינני מתיימר לחדש דבר בכל הנאמר כאן. מזמן הפך תיאור החייל המפנה ובוכה כמעט לקלישאה. אך ראיתי צורך ואולי אף חשיבות בכתיבת כמה שורות שאינן מתמצות בהבעת וליבון רעיונות מפשטים אלא נעוצות בקשר האישי שבינך לבין בית מדרשנו-מדרשך והמעורים בו. ומי יתן ותזכה בס"ד להיקרא בעתיד למשימות איתן תוכל להזדהות ואותן תוכל לבצע בלב שלם.
בברכת התורה והמצוה
אהרן ליכטנשטיין
נא להמתין לטעינת התגובות
