ביום של הפצצה
מוריס ג'פסון היה שותף להטלת הפצצה על הירושימה. גם אחרי 60 שנה הוא לא מתחרט. ראיון
עשרות עיתונאים התקשרו בימים האחרונים אל ג'פסון בן ה-83 בביתו בלאס-וגאס, "אבל מעולם לא דיברתי עם עיתונאי ישראלי", הוא אומר. הסקרנות היא שגוררת אותו לשיחה. לולא זאת סביר להניח שלא היה עונה על אף שאלה. נמאס לו. מאז שנחשף, לפני 15 שנה, הוא מוטרד ללא הרף על ידי עיתונאים כמו שני חבריו האחרים. הם הרבה פחות סבלנים. ואן-קריק העניק ראיונות ספורים וניתק את הטלפון בביתו שבמדינת ג'ורג'יה. טיבטס מסרב להתראיין בשנים האחרונות. הוא כבר בן 90. לרגל יובל ה-60 להטלת הפצצה, שנקראה "ילד קטן", הוא הוציא הודעה מביתו שבקולומבוס, אוהיו. "אין שום חרטה. היינו גאים לשרת את מולדתנו כמו גברים ונשים רבים המשרתים את ארצות-הברית היום".
זה גם המסר של ג'פסון. "הייתי צריך לעשות את זה", הוא אומר. "את מתארת לעצמך כמה אנשי צבא אמריקנים היו נהרגים לולא הפצצה הזאת? האמריקנים היו פולשים ליפן, רבים רבים היו נהרגים. בשביל אלפי חיילים אמריקנים המלחמה לא הסתיימה עם כניעת הנאצים באירופה. חיילים אמריקנים רבים הועברו מאירופה לחזית באוקיינוס השקט למרות שהם שמחו שהמלחמה באירופה הסתיימה, וכל מה שהם רצו היה לחזור הביתה. ילדים ונכדים של אותם חיילים אמרו לי לאורך השנים שלולא המלחמה הסתיימה ביום שבו הסתיימה, הם לא היו חיים. צריך היה לסיים את המלחמה. הפצצה על הירושימה סיימה את המלחמה. זו התשובה שלי לכל מי ששואל את השאלות האלה".
היית מציע את הפתרון הזה גם בסכסוך הישראלי-פלשתיני? שצד שיש לו פצצה רבת עוצמה יחסל עיר שלמה של הצד האחר?
"אני עוקב אחרי הסכסוך באזור שלכם, אבל אני לא יודע מספיק על הדברים האלה. זו טרגדיה מה שקורה אצלכם. אני מתאר לעצמי שקשה מאוד לחיות ככה. אני מקווה שיימצא פתרון לסכסוך".
איך ? על ידי הטלת פצצה אטומית?
"לא הייתי רוצה לראות דבר כזה. חבל שזה צריך היה לקרות במלחמת העולם השנייה. אני חושש שדברים כאלה יקרו שוב".
ג' פסון היה בן 19 כשהתגייס לצבא. "זה היה הדבר הנכון לעשות. כמו אלפי אמריקנים גם אני רציתי להפסיק את המלחמה ולסייע לבריטים", הוא אומר. הוא חלם להיות טייס, אבל לא עבר את המבדקים. במקום זה מצא את עצמו בקורס לתקשורת באוניברסיטת ייל. בסיומו נשלח לבסיס חיל האוויר באנדובר שבמדינת יוטה, שם גיבש הטייס טיבטס את הצוות שיטוס איתו באנולה גיי.
ג'פסון היה אחראי לבדיקת כשירותה של הפצצה. "זו הייתה פצצה אלקטרונית", הוא אומר מביתו בלאס-וגאס ופורץ בצחוק. "היה שם רדאר. אני עזרתי לאנשים בלוס-אלאמוס (מעבדות פרויקט הגרעין האמריקני, ש"ל) לבדוק את זה. רוב עבודתי היתה בבסיס חיל האוויר באנדובר שבמדינת יוטה. העבודה היתה סודית מאוד. למעשה זה היה פרויקט משותף של לוס-אלאמוס וחיל האוויר ".
ידעת מה יהיו ממדי ההרס של הפצצה?
"כולנו יודעים שבמלחמות אנשים נהרגים ושטחים נהרסים. גם אתם מעורבים במלחמות, גם אתם יודעים את זה".
במאמר לאתר האינטרנט של השבועון "טיים" הוא תיאר את הרגע שבו הוטלה הפצצה. "חימוש הפצצה אירע כחצי שעה לפני שהיא הוטלה. התפקיד האחרון שלי היה לטפס על מפרץ הפצצה ולהסיר שלושה אטמי ניסוי שנצבעו בירוק. האטמים האלה בודדו את מערכת הניסוי מהפצצה. משכתי אותם ושמתי במקומם שלושה אטמי ירי אדומים כדי לחמש את הפצצה. מרגע זה הפצצה רצה לבד".
חוש עסקי מפותח או אולי יצר היסטורי שאינו ניתן לשליטה הביאו לכך שגם בתוך כל ההתרגשות חשב ג' פסון על העתיד, ולקח שני אטמים, אחד ירוק ואחד אדום, למזכרת. בשנת 2002 הוא הוציא את שני האטמים למכירה פומבית. משרד המשפטים האמריקני נזעק ופנה לבית משפט בבקשה שיעצור את המכירה, בטענה שמדובר בסודות צבאיים. ביוני 2002 קבעה השופטת המחוזית סוזן אילסטון בבית המשפט המחוזי בסן-פרנסיסקו שג'פסון רשאי למכור את האטמים. פיזיקאי אמריקני שילם תמורתם 167 אלף דולר.
אבל עוד לפני הכסף הגדול היה על ג'פסון לעבור עוד כמה שלבים. למשל, הצפייה בפצצה הגורמת להרס עצום בעיר הירושימה. הנזק לא הטריד אותו, הוא היה עסוק בדברים אחרים. "הפוקוס היה באופן מוחלט על כך שהדבר הזה יעבוד", הוא כתב לאתר האינטרנט של ה"טיים". 43 שניות צריכות היו לעבור מרגע הטלת הפצצה ועד שהיא היתה אמורה להתפוצץ. "ספרתי 43, שום דבר לא קרה. וזה היה עבורי רגע של דאגה אמיתית. כמה שניות אחר כך הגיע ההבזק, ידעתי שטעיתי בספירה ושהדבר באמת עבד. . . אנשים הביטו למטה וראו ענן ענק עולה למעלה וההרס מתפשט מהבסיס עם להבות ועשן שחור ועשן לבן. ברגע זה יש פיכחון מפני שאתה יודע שאנשים רבים הושמדו עם העיר. שום שמחה ברגע הזה. אבל זה ג'וב שצריך לעשות".
למרות שג'פסון שב ואומר שהוא מעולם לא התחרט, עושה רושם
במאמר מרגש לאתר האינטרנט "אורגון בלו" תיאר הנכד שלו, דיוויד אינגליש, מה הרגיש כבן משפחתו של אחד ממטילי הפצצה על הירושימה. "אחרי שנודע לי על מעורבותו של סבי במשימה לא הורשיתי לשוחח איתו על הנושא. אמי אמרה לי שזה נושא שאנחנו לא מדברים עליו במשפחה. תמיד הייתי האדם הסקרן ביותר במשפחה ולכן המשכתי לחקור את הנושא. השיחה הראשונה שלי עם סבי על הנושא היתה בבית הספר התיכון. שאלתי אותו מה הוא ראה אחרי שהפצצה התפוצצה. הוא אמר שהיה עשן. אני זוכר כמה עצבני הייתי כשדיברתי איתו על המשימה. במשך שנים רבות סבי לא דיבר על המשימה. הוא חשש שזה יסכן את בני משפחתו".
ג'פסון שבר את השתיקה אחרי שהאנולה גיי הוצג ב-1995 במוזיאון התעופה והחלל בוושינגטון. הוא גילה שרק תשעה שמות של אנשי צוות חרוטים על המטוס. שמו אינו ביניהם. אז חשף את חלקו בהפצצה, ובעקבות זאת נוספה לתצוגה תווית עם שמות כל אנשי הצוות.
בדבר אחד ג'פסון הצליח: למרות חילוקי הדעות הקשים שמלווים את האירוע, למרות הסבל שנגרם ליפנים חפים מפשע, נכדו מצדיק את מעשהו. הוא לימד אנגלית בדרום קוריאה, שם הוא מחפש בשיטתיות אחרי הוכחות לאכזריותם של היפנים בעת הכיבוש של דרום קוריאה. "לא משנה מה ההיסטוריה תאמר על ההפצצה, דבר אחד בטוח: אני תמיד אעריץ את סבי", הוא כותב במאמר שפורסם בשבוע שעבר. "אין שום ספק שהמשימה שהוא ביצע סייעה לסיום מלחמת העולם השנייה".
באופן לא מפתיע, זה גם מה שחושבים שני אנשי הצוות האחרים. קולונל פול טיבטס, בן 90, המתגורר בקולומבוס אוהיו, המשיך לטוס בחיל-האוויר האמריקני ובחברות פרטיות במשך שנים רבות אחרי המלחמה. מעולם לא היו לו ספקות, לפחות לא כאלה שהוא ביטא בפומבי. הוא גדל במיאמי. אביו היה מתווך שחלם שבנו יהיה רופא. כשטיבטס בישר לו שהוא עוזב את הקולג' כדי להצטרף לחיל האוויר האמריקני, האב הגיב בחריפות. "הוא אמר לי שהוא מימן את לימודיי בקולג'. ' אפילו נתתי לך כסף כדי להסתובב עם בחורות, אבל מעכשיו אתה תפעל בכוחות עצמך. אם אתה רוצה להרוג את עצמך לך תעשה את זה, זה לא מזיז לי'", סיפר טיבטס בראיון האחרון שלו, באוגוסט 2002, לעיתון הבריטי "גרדיאן". אמו , לעומת זאת, היתה הרבה יותר סבלנית. "אם זה מה שאתה רוצה לעשות, הכל יהיה בסדר", אמרה לו. תגובתה הכניסה אותה לספרי ההיסטוריה. טיבטס כינה את המטוס שהפציץ את הירושימה "אנולה גיי", שהיה שמה של אמו לפני נישואיה.
הקידום של טיבטס בחיל האוויר היה מהיר. הוא נחשב לטייס טוב והיה טייס ניסוי של מפציצי הבי-29. בספטמבר 1944 הוא נבחר לטייס המתאים להטיס את המטוס שיטיל פצצת אטום. המשימה שהוטלה עליו היתה לאמן אנשים שיהיו אנשי הצוות במטוס שיטיל פצצות כאלה באוקיינוס השקט ובאירופה. מפקדיו אמרו לו שאם יצליח יהיה גיבור, אבל אם ייכשל במשימה יישב בכלא. לא ברור מהי הצלחה ומהו כישלון במבצע המפואר הזה. טיבטס, על פי המושגים שלו, הצליח. יומיים אחרי שהטיל את הפצצה על הירושימה הטילו האמריקנים פצצה נוספת על נגסקי, שלושה ימים אחר כך היפנים נכנעו. אבל באיזה מחיר? האם זו הצלחה? טיבטס לא חושב במושגים כאלה. בראיון ל"גרדיאן" סיפר שהוא התכונן להטיל פצצה נוספת, שלישית במספר. הכניעה היפנית חסכה ממנו את העבודה.
הוא ציני מאוד. הוא הבין את המשמעות של הטלת פצצה כזאת על אוכלוסייה אזרחית. נאמר לו שכוחה יהיה זהה לזה של 20 אלף טונות של חומר נפץ. "כל מה שהרגשתי היה שזה הולך להיות קול נפץ מהגיהנום", הוא אמר ל"גרדיאן". הטרדות שלו היו במקום אחר. הוא רצה לדעת איך הוא, עם המטוס שלו, מסתלק מהאזור כמה שיותר מהר כדי לא להיפגע. כשהטיל פצצות באירופה ובצפון אפריקה טס ישר, קדימה, מיד עם סיום המשימה. זה בלתי אפשרי למי שרוצה לחזור הביתה בשלום אחרי הטלת פצצת אטום. טיסה בקו ישר קדימה תשלח את המטוס היישר אל לב המאפליה, אל פטריית העשן של הפצצה. המומחים בלוס-אלאמוס הסבירו לו שהוא יצטרך להסתובב אחורה בזווית של 159 מעלות במהירות רבה ככל האפשר. טיבטס התאמן שעות ארוכות על הסיבוב הזה.
הרגע הגדול הגיע ב-5 באוגוסט . למחרת, על פי התחזיות, עתיד היה להיות מזג אוויר נעים, שמתאים להטלת פצצת אטום. היום, מבחינתו של טיבטס, אכן היה מושלם. כשעתיים לפני שהפצצה הוטלה הוא בישר לאנשי הצוות שלו מה הם עומדים לעשות. "הם הקשיבו בריכוז, אבל הבעת פניהם לא השתנתה", הוא אמר באותו ראיון. בשעה שמונה ותשע דקות בבוקר התקבלה במטוס הודעה שמזג האוויר מתאים להטלת הפצצה. בשמונה ו-16 דקות שמעו אנשי הצוות את רעש הפיצוץ הנורא במרכז הירושימה. טיבטס היה נרגש. "כשהבטתי למעלה ראיתי שהשמים הוארו בצבעי ורוד וכחול היפים ביותר שראיתי בימי חיי. זה היה גדול".
מעולם לא היו לו מחשבות שניות. "לא היתה לי שום בעיה עם זה. ידעתי שעשינו את הדבר הנכון. חשבתי לעצמי שאנחנו הולכים להרוג הרבה אנשים, אבל אנחנו הולכים גם לחסוך בחיי אדם. ארצות-הברית לא תצטרך לפלוש ליפן". היה לו גם מסר לתקשורת. "שהעיתונאים יפסיקו עם כל השיט. אומרים לי: הרגת כל כך הרבה אזרחים. זה המזל הרע שלהם שהם היו שם".
עם מפקדים כאלה, מה הפלא שגם הנווט תיאודור ואן-קריק בן ה-84 לא ממש מרגיש רע עם מה שקרה. "זו היתה משימה כמו כל האחרות, אחדים מאנשי הצוות קראו ספרים, אחרים נמנמו", כתב לאתר האינטרנט של השבועון "טיים". אחרי שהפצצה הוטלה הם הסתכלו לראות מה קרה למטרה, אבל לא ראו הרבה. העיר כולה כוסתה בעשן שחור ובאבק. "היתה מחשבה אחת בלב כולם. המלחמה הסתיימה. עושים הרבה מהומה על שום דבר", הוא התלונן באוזני כתב איי-פי שראיין אותו. "היתה מלחמה וזה היה המבצע האחרון שנועד לסיים את המלחמה".
כמו כל חבריו, גם הוא מעולם לא נתקל בדעת קהל עוינת. הוא למד כימיה ועבד בחברת דופונט בקליפורניה. בניגוד לשני חבריו, לוואן-קירק יש ספקות, אם כי הם מנוסחים בשחצנות אמריקנית טיפוסית. "מלחמות לא פותרות שום דבר", הוא אמר בשבוע שעבר. "פצצות אטום לא פותרות שום דבר. אני באופן אישי סבור שלא צריכות להיות פצצות אטום בעולם, אני רוצה שכולן יושמדו. אבל אם יש למישהו פצצה, אני רוצה שתהיה לי אחת יותר מאשר לאויב שלי".
נא להמתין לטעינת התגובות
