עכשיו הוא נזכר?
מנחם בן מאמין שההתנתקות מממשלת שרון טובה לנתניהו, אבל את גוש-קטיף היא לא תציל
שנית, האטימות האנושית והמוסרית הכבדה (גם במובן הרטורי), שהפגין בימיו כשר האוצר כלפי עניי החברה הישראלים וכלפי העובדים הזרים (שמשטרת ההגירה הברוטלית שקמה נגדם היא במידה רבה באחריותו).
שלישית , העובדה שנתניהו תמך בהתנתקות בשלב שבו עוד ניתן היה אולי לחסום אותה באמצעות הכנסת או באמצעות פיזור הכנסת.
הבעיה היא שנתניהו מציג את כל שלוש הטעויות שלו כעניינים שראוי להשתבח בהם: עד עכשיו הוא חוזר ומבקש קרדיט וכבוד על העובדה שפרש "מתוך עיקרון" מן המרוץ לראשות הממשלה.
אלא שהעיקרון בשמו פרש נשמע היום אידיוטי ומופרך במיוחד: הוא לא יוכל, טען אז, להגשים את מצע הליכוד, אלא אם כן הבחירות יהיו לא רק לראשות הממשלה אלא גם לכנסת.
נו, ולך תשכנע את חברי הכנסת לפזר את עצמם. מה שקיבלנו תחת זאת הוא ראש ממשלה (שרון) שהגשים את מצע הליכוד - בהיפוך. אז מה הועיל לנתניהו כל המהלך העקר והמפונק ההוא, שהשמיט מתחת ידיו, אולי לעד, את כהונת ראש הממשלה?
והאם היה שווה להתעלל ככה באימהות חד-הוריות, בזקנים, בילדים למשפחות עניות ומרובות ילדים וכל שאר עשוקי החברה הישראלית, במקום להציג מדיניות קצבאות מחמירה, סלקטיבית ובררנית, אבל אנושית, ולהתרכז בשאר הרפורמות הכלכליות? הרי כל עושק החד-הוריות,למשל, לא מגיע לכדי אחוזים ספורים מן ההוצאה המבהילה על ההתנתקות המיותרת להחליא.
הלאה. מלכתחילה הביע נתניהו את התנגדותו האקדמית
איזה נזק בדיוק מזער? אילו התפטר ביבי מוקדם יותר, ייתכן בהחלט שהיה מצליח למנוע את ההתנתקות בדרך זו או אחרת, ואולי אף לשמש בסופו של דבר בתפקיד המשולב של ראש ממשלה ושר אוצר ולבצע את כל הרפורמות שבעולם. עכשיו כנראה מאוחר מדי.
ואף על פי כן יש להתפטרותו כוח מטהר, שמביא איתו תקווה גדולה. כי לאינרציה יש חוקים משלה. וגם אם ההתנתקות לא תסוכל, משהו באוויר הציבורי בישראל הוא נקי יותר עכשיו. משהו בריצת האמוק המעיקה אל מצעד האיוולת של ההיסטוריה, מרופד במשרות ובכיבודים ממשלתיים מטעם שרון, בכל זאת נבלם איכשהו או לפחות הואט.
