אקדח במערכה השנייה
לאיש הסקרים של שרון יש סיבה טובה לא לישון בלילה ● בדיונים פנימיים מעריך קלמן גאייר כי מספר המתנקשים הפוטנציאלים גדול יותר מאשר בשנת 95', ערב העצרת בכיכר ● כדאי להקשיב לו ● אחרי הכל, הוא שהתריע אז בפני רבין כי יש כ-2,000 בני אדם שרוצים להרוג אותו ● כמו לפני עשר שנים, גם היום קשה לדעת מאיפה יבוא הרוצח ● זה לא מקרה שאפילו חיילים לא יכולים להתקרב לראש הממשלה כשהם חמושים
מאותו יום לא ידע גאייר מנוח. הוא החל להצטרף לפמליית ראש הממשלה ולשוטט בשטח. הוא ידע שבמהלך הסיורים האלה ייתקל ברוצחים הפוטנציאליים. הוא רצה לנסות לזהות אותם, לראות אותם מקרוב. גאייר הוא איש אלמוני. כאן טמון כוחו. לא מוכר לציבור, כמעט ולא נחשף לתקשורת, לעתים רחוקות הודפסה תמונתו בעיתונים. לא מתראיין (גם הפעם סירב לשתף פעולה). במהלך החודשים אוגוסט-נובמבר 95' הוא היה יוצא עם אנשי רבין, נוטש את הפמליה בכניסה לאירוע ומשוטט מהצד השני של המחסום, עם הקהל. גם יגאל עמיר היה שם, גם הוא עקב באותם ימים אחרי רבין. גאייר פגש אותו, כנראה, פעם או פעמיים בשטח. הביט בו, ברוצח, ולא ידע. בטקס חנוכת מחלף כפר-שמריהו, למשל, בדק גאייר את הסינון בכניסה לאירוע. לשמחתו, תשאלו אותו אנשי השב"כ לפני שהתירו לו להיכנס. תשאלו, אבל לא בדקו פיזית. בעיצומו של הנאום של רבין קפץ לפתע אחד הנוכחים בקהל, באחת השורות הראשונות, והחל לצרוח לעברו של ראש הממשלה: "בוגד, רוצח". אחרי האירוע בא גאייר לרבין ואמר לו: "מבחינתי, חוסלת. נרצחת. האיש הזה היה קרוב אליך, היה יכול להיות לו אקדח ביד. יש 2,000 כאלה שרוצים להגיע אליך עם אקדח".
גאייר התנגד בתקיפות להשתתפותו של רבין בעצרת ההיא בכיכר, שטרם נקראה על שמו. ראש ממשלה, אמר גאייר, צריך להיות ממלכתי ולא צריך להשתתף בעצרת שבה חצי עם יוצא נגד מחציתו השנייה. ביום חמישי, יומיים לפני העצרת, הודיע רבין לגאייר שהחליט לא להשתתף. ביום שישי, אחרי מכבש לחצים, נשבר. "אני אשתתף", הודה בפני גאייר. "אתה זוכר את המספר ההוא, את 2,000 המתנקשים?", שאל אותו גאייר, ורבין זכר. "זה התפקיד של השב"כ", אמר ראש הממשלה. גאייר, שזמן קצר קודם ניסה להגיע לפגישה עם ראש השב"כ כרמי גילון, נאלץ להסתפק בהבטחה של רבין שידבר בעצמו עם גילון על הנתונים. הסוף ידוע.
בינתיים חלף עשור. בנובמבר נציין עשר שנים לרצח. מרכז רבין, בראשותו של המנכ"ל יוסי לחמני (קצין מודיעין בכיר שנענה לקריאתה של דליה רבין, ולקח על עצמו את בניית המרכז), מתכנן אירועים רבים. ראש הממשלה הוא אריאל שרון, והזמנות בחתימת ידו שוגרו לרחבי תבל. מנהיגי ושועי עולם ישתתפו כאן, אחרי ההתנתקות, בטקסים השונים.
קלמן גאייר הוא איש הסקרים של ראש הממשלה גם היום. חבר קבוע ב"פורום החווה" המפורסם. הוא נחשב לאחד מגדולי המומחים לניתוח מגמות דעת קהל, תהליכים דמוגרפיים, הלכי רוח. הוא עובד עם שרון כבר קרוב לחמש שנים, למרות הבדלים אידאולוגיים לא פשוטים: גאייר היה בצעירותו איש "שלום עכשיו". שרון היה מבחינתו סמרטוט אדום. היום שרון הוא הבוס. ושוב, כמו אצל רבין, חייו בסכנה. בדיונים פנימיים מעריך גאייר שמספר האנשים שמוכנים לרצוח את ראש הממשלה היום גבוה משמעותית מהמספר ההוא, של רבין. שרון שנוא יותר מרבין, נחשב ל"דמון", מעורר יצרים סוערים יותר. הוא היה "אחד משלהם", ובגד.
סיפורי השחיתות תרמו תרומה מכרעת להתרת דמו של שרון. הציבור הלאומי-דתי הוא המוביל, משמעותית, בטבלת המאמינים בתאוריה שההתנתקות באה להצילו מהחקירות. אגב, רוב רובו של הציבור האחר (חילוני ומסורתי) אינו מאמין בתאוריה הזו. הדתיים-לאומיים משוכנעים בה. ומכיוון שההתנתקות מזוהה עם שרון ברמה האישית, וקיומה תלוי בקיומו (בניגוד לתהליך אוסלו), ומכיוון שהוא בגד בכל מה שאמר והבטיח עד היום, ומוכר את ארץ
למרבה המזל, בעשור שחלף מאז רצח רבין השתנה עוד נתון: עכשיו שומרים על ראש הממשלה ברצינות. מערכת האבטחה היא המאסיבית ביותר בעולם המערבי. מספר המתנקשים הפוטנציאלי עלה מאוד, גם מספר המאבטחים. שתי המגמות הסותרות. האבטחה המתוגברת מהווה גורם מכריע בעצם החלטתו של מתנקש פוטנציאלי לצאת לפעולה. ב-95' סיכויי ההצלחה היו מצוינים. ב-2005 יהיה קשה. הרבה יותר קשה. השמירה ההיקפית, האבטחה המסננת סביב שרון, שלא מאפשרת לנפש חיה שאינה בדוקה מכף רגל ועד ראש להתקרב אליו, אמורות לבצע את העבודה. כדי לפרוץ את הטבעת הזו יהיה צורך בחבורת מתנקשים ולא ברוצח בודד. חבורה מאומנת, מצויידת ונחושה.
הסיפור של גאייר מרתק עוד יותר: הוא היה, כנראה, אחד האנשים שהביאו את רבין להחלטה ההיסטורית לנסות ללכת לפיוס עם הפלשתינים. הוא נמנה, כנראה, עם האנשים שהניעו את שרון להתנתקות. זה לא הוא, כמו הנתונים שלו. גאייר הציג בפני רבין (ואחריו שרון) את הסיפור הדמוגרפי. לא מול הפלשתינים, לא בין הירדן לים, אלא כאן, בתוכנו. על פי גאייר (הנתונים מגובים על ידי דמוגרפים רבים אחרים), בשנת 2030 יהיו בישראל 35 אחוז אזרחים ערבים-ישראלים ובסביבות 26 אחוז חרדים. לא דתיים, לא מסורתיים, אלא חרדים ממש, כאלה שכמעט לא עובדים ולא משרתים בצבא. מכאן עולה שהחילונים יהפכו למיעוט (בניכוי הדתיים-לאומיים והמסורתיים, אפילו מיעוט קטן). החברה תשנה את פניה. יהיה קשה לבצע מהלכים קשים. מסקנתם של השניים, רבין ושרון, היתה דומה: זה הזמן למהלך משמעותי. זוהי, אולי, ההזדמנות האחרונה לעצב את המבנה הביטחוני-אסטרטגי של ישראל.
הפעם הצליח גאייר במה שנכשל בפעם הקודמת. הוא העביר את נתוניו לשב"כ. על פי כמה גורמים, הוא גם פגש את ראש השב"כ. הנתונים שלו מדאיגים במובן נוסף. לא מזמן נחצה קו אדום: בקרב הציבור הדתי-לאומי, על פי אותם נתונים, עולה בפעם הראשונה מספרם של אלה התומכים בסרבנות ובאלימות על אלה שמתנגדים. אפשר ללכת עם המספרים האלה למקומות מדאיגים. אם יש יחידה צבאית שבה 40 אחוז חובשי כיפה, הסטטיסטיקה מצביעה על כך שאחד מכל חמישה חיילים ביחידה תומך בסרבנות או באלימות (20 אחוז). לפחות על הנייר. מה שמייצר את הספקולציה הבאה, שאותה אומרים (בעיקר לעצמם) כמה ממקורבי ראש הממשלה בזמן האחרון: אם מישהו "יוריד" אותו, זה יהיה חייל. זאת, אגב, אחת הסיבות לכך שגם חיילים לא מתקרבים לשרון כשהם חמושים.
שרון עצמו? מודע לסיכונים. לאלה שמפצירים בו להמעיט בהופעות פומביות הוא מסרב. אי אפשר לסגור ראש ממשלה בתוך בועה. אגב, על פי ההערכות, הסיכונים לחיי ראש הממשלה לא ייעלמו אחרי ההתנתקות אלא יגברו. שרון סומך על השב"כ, מתעניין בסידורי האבטחה, משתדל להיענות לחלק מדרישות מאבטחיו ואפילו מתלוצץ פה ושם (כך התעניין "כמה זמן לוקח" לטקס הפולסא דנורא להתממש). מצד שני, בסוף היום, הוא לא סומך על אף אחד. ככה לימדו אותו בבית. ראש הממשלה, על פי כמה ממקורביו, ישן כשאקדחו האישי מתחת לכרית. מפעם לפעם הוא מתאמן במטווח עם מאבטחיו. על פי הדיווחים, מדובר בצלף לא רע בכלל.
צריך להבהיר: אין בשורות האלה ניסיון להפוך את ציבור המתנחלים, או את המפגינים בכפרמימון, שדרות ואופקים, לציבור שממנו יקום הרוצח הבא (אם וכאשר). כל מי ששוטט בין המפגינים יודע שרוב רובו של הקהל חדור אהבת ישראל ומשתדל להימנע מאלימות. ראשי יש"ע משתדלים לנווט את האירועים בלי לשבור את הכלים. נכון, קרקע הגידול נמצאת שם, אבל יכולה לצוץ גם במקומות אחרים. הרצליה, למשל.
הבעיה העיקרית שאיתה תצטרך ישראל להתמודד לאחר ההתנתקות, היא הנתק ההולך ומתרחב בין הציבור הדתי-לאומי לבין המדינה. משבר האמון. הניגודים הקשים. הסקרים והמספרים מצביעים על כך שהציבור הדתי-לאומי בשל ל"מדינת יהודה". בתפישותיו , הוא הולך ומתנתק מיתר הציבורים המרכיבים את עם ישראל. מדובר, כפי שמגדיר אחד המומחים, ב"אי" נפרד, ההולך ומתרחק מהיבשה. זה הציבור היחיד שעדיין מאמין שלא תהיה התנתקות. הם מאמינים ב"התערבות משיחית" של הרגע האחרון. הם רואים בהתנתקות חורבן קולוסאלי, בניגוד לאחרים (גם ממתנגדיה) שרואים בה, לכל הגרוע, שגיאה מדינית. הבעיה היא שרבים מקרב אנשי הציבור הדתי-לאומי, שמצפים לאותה התערבות משיחית ומקווים שב-16 באוגוסט יכה ברק את שרון, או את המפנים, או את כולם יחד, הם אנשים שעברו הכשרה צבאית מתקדמת מאוד, חלקם לוחמים ביחידות מובחרות, מומחי גרילה וקומנדו. למרבה המזל, לא מדובר בתושבי היישובים המיועדים לפינוי. אנשי גוש קטיף, ברובם הגדול, ממלכתיים, שומרי חוק וסדר, אוהבי המדינה ובסופו של דבר יצייתו למוסדותיה. הבעיה היא בגרעין הקשה ובאותה זליגה של קיצוניים מגבעות יו"ש פנימה. זו הסיבה ש-20 אלף שוטרים וחיילים מסוככים על הגוש בגופם.
אגב, ביש"ע יש גם מתנחלים חילונים. 32 אחוז מהאנשים שגרים מעבר לקו הירוק ביש"ע הם חילונים, 30 אחוז מסורתיים וכ-38 אחוז דתיים לאומיים. בהפגנות, מדובר על כ-94 אחוז דתיים לאומיים. אלה המפגינים המשתייכים לאותו "אי" תודעתי. הבידוד מקצין אותם עוד יותר. הייאוש ותחושת הנבגדות מסעירים אותם. הנתונים מוכיחים את הבידול המשמעותי של הציבור הזה מכל השאר: על השאלה האם תבוצע ההתנתקות, עונים בשבוע האחרון 82 אחוז מהציבור בתשובה "כן". מתוך עוני ההן, 92 אחוז חילונים, 92 אחוז מסורתיים, אפילו 52 אחוז מהחרדים (21 אחוז מהחרדים סבורים, עדיין, ש"לא"). מקרב מתנגדי ההתנתקות, 50 אחוז סבורים שתבוצע. והנה, כשמגיעים לציבור הדתי-לאומי ממתנגדי ההתנתקות, רק 30 אחוז מתוכם סבורים שההתנתקות תבוצע (53 אחוז משוכנעים שלא. בסופו של דבר, כאמור, תהיה התערבות משיחית). אגב, מתוך מתנחלי יו"ש החילונים, 89 אחוז חושבים שההתנתקות תבוצע.
הבעיה קשה, עמוקה וכמעט בלתי ניתנת לגישור. מדובר, אסור לשכוח, בציבור איכותי במיוחד. מתוכו יוצאים מיטב לוחמי החי"ר וקציניו. ציבור מחונך, חדור מוטיבציה וערכים. אלא מה, מנותק קצת מהמציאות. המחיר שישלמו עלול להיות גבוה מכיסם. הנהגתם זקנה ומאובנת בחלקה, צעירה ומתלהמת בחלקה האחר. מול רבנים מיושנים, מנותקים, שממשיכים להטיף לסרבנות, ניצבים ראשי יש"ע שלא יודעים מה לעשות קודם: לרסן את הקהל ולשמור על הכללים, או להתלהם ולעודד המרדה. בכל מקרה, תימתח עליהם ביקורת חריפה. בכל מקרה ישלמו את המחיר. בינתיים, נגרם נזק עצום. רבים ממתיישבי עזה וצפון השומרון נשבו בקסמי המאבק, מאמינים שמשהו יקרה ברגע האחרון. בסוף, יישארו בלי כלום. יפסידו שליש מהפיצויים (מי שלא יתפנה מרצון ב-48 השעות הראשונות), יפסידו רכוש (צה"ל לא יוכל לפנות עבורם מזגנים, ארונות קיר וכו', המכולות יינטשו בשמש הקופחת), מפסידים את הפתרונות הזמניים הטובים יותר (שנחטפים בינתיים), ועלולים להישאר עם ההבטחות ועם ההמתנה להתערבות משיחית שתציל עבורם לפחות חלק ממה שהפסידו.
מה הפלא שבהפגנות השבועות האחרונים משתתפים, דרך קבע, אותם תמהונים שמניפים את דגלי המלך-המשיח, הלוא הוא הרבי מליובאביטש, שנפח את נשמתו לפני יותר מעשר שנים בניויורק, אבל עדיין נחשב מבחינתם למי שחי, קיים ומחלק הוראות משיחיות. הקבוצה הפאתטית הזו, שעושה הכל כדי להרוס את חסידות חב"ד המופלאה, ממשיכה לנגן את ניגוניה בשמחה רבה. אי אפשר לא להיזכר בחסידיו של שבתי צבי שנהרו אחריו, כמשיח בן דוד, לציון. כשהתברר שהכל שקר, קרס המבנה הנפשי של חלק מהם, שפנו לדתות אחרות והמירו את יהדותם. אין כאן ניסיון להשוות בין הציבורים, אבל אי אפשר שלא להיזכר.
אסור לתת לקהל הזה לחמוק ולשקוע בתוך המשיחיות. זה בכלל לא קשור להתנתקות. יכול להיות שמדובר בטעות, יכול להיות ששרון מושחת, הכל יכול להיות. חוץ מהעובדה שרוח הקודש של הסנהדרין לא יכולה ולא צריכה לנהל את המדינה הזו. ישראל לא יכולה להרשות לעצמה לוותר על עשרות האלפים הכתומים הללו, שמייצגים כמה מאות אלפים. הם נצורים עכשיו על האי, שהולך ומתרחק מאיתנו. חייבים לבנות לשם גשר.
kaspit@maariv.co.il
* לא ניתן להשאיר תגובות לכתבה זו
נא להמתין לטעינת התגובות
