זהבי בשטח: תנו לנצח את צה"ל
חלק מהמנוולים מגלגלי העיניים של פינוי אפריל 1982 ממשיכים את המאבק של אז גם עכשיו, עם אותן ססמאות, אותן הבטחות, וגם עכשיו כמו אז יש להם תקציבי ענק וארגון מעולה ● אין חדש
אריאל היה נציג האצ"ל בפריז בימי קום המדינה. היו לו קשרים הדוקים בכוחות הביטחון הצרפתיים, הוא היה חבר קרוב של ראש הממשלה לשעבר, יצחק שמיר, בעת ששימש כבכיר במוסד באירופה. אריאל היה האיש שסיפק את הנשק לאלטלנה.
אריאל היה אדם בריא גוף, הזכיר במקצת במראהו החיצוני את מנהיג מק"י האגדי, משה סנה.
הוא נהג להתלבש בחליפות מהודרות, ואחת לכמה שבועות היה יוצא מדירתו הפריזאית עמוסת הספרים לעשות שולחן במסעדת קופול שבבולבר מונפרנס.
אריאל היה אדם בעל ידע עצום עם זיכרון פנומנלי, איש שיחה מרתק. במסעדת קופול עשו לו כבוד גדול וגם למי שהתארח בשולחנו. היו לזה שתי סיבות: האחת, לאורך שנים אריאל אירח בשולחנו בקופול אישי ממשל מכובדים ואישים ידועי שם מישראל. השנייה, הוא היה משאיר טיפים שמנים.
הכרתי את אריאל באמצעות חבר משותף שאמר לי כי רק הוא מסוגל לסדר לי ויזה ללימודים בזמן קצר ובלי בלבולי מוח. כשהגעתי לביתו מאוד התרשמתי מהספרייה האדירה ומיצירות האמנות שבביתו. ישבתי בכורסה שנראתה מימי לואי ה-14, ולגמתי קוניאק צרפתי משובח שהוגש לפי כללי הטקס, בכוס מיוחדת שחוממה באמצעות מתקן מיוחד לפני שנמזג לתוכה המשקה המשובח. על המזל הרע שלי תפסתי סדרת גיהוקים שלא נפסקה, ואריאל אמר לי שיש לו מתכון בדוק להפסקת הגיהוקים. הוא הלך לאחד מחדרי הדירה, וכשחזר הגיח מאחוריי, הצמיד לי לראש אקדח ודרך אותו. הגיהוק נפסק בדיוק באותה שנייה.
אריאל אהב לעשות רושם, וכשהזמין אותי לארוחת ערב בקופול לא ידעתי מה מחכה לי. בתור תפרן כרוני, הדבר היחיד שנהגתי להזמין כשישבתי בקופול היה קפה. נהגתי לשבת באזור התפרנים, אריאל ישב באזור המכובדים שבו ישבו עיתונאים מפורסמים, פילוסופים, שחקנים, זמרים וכל המי ומי. המלצרים ורבי המלצרים קרקרו סביבו כשהגיע, לקחו את המעיל שלו, ניקו את השולחן 100 פעמים, הצגה מארץ ההצגות. היינו ארבעה בשולחן: אריאל, ח', א' ואני.
דיברנו בעברית, לפעמים האוקטבות עלו. שתינו, אכלנו, דנו על המצב ועל העתיד במדינה אחרי מלחמת ששת הימים. תוך כדי שיחה ניגש אלינו איזה יצור ענק שישב בשולחן סמוך עם חבורה ששתתה טונות אלכוהול. כשהתקרב לשולחן הוא עמד ממש מעליי, ירק על השולחן ואמר: "סאל ז'ואיף" ("יהודים מלוכלכים").
בבוקר של אותו יום ביקרתי את דודה רוזה, שהיא ושתי בנותיה עברו את מעבדות העינויים של ד"ר מנגלה. מלבד הנזקים הגופניים שנגרמו להן, הן חזרו מעורערות נפשית. רוזה הייתה נשואה לאחיו של אבי שנלקח על ידי הגרמנים ולא נודע מה עלה בגורלו.
האמירה "יהודי מלוכלך" גרמה לי לחום, לג'ננה, לאובדן עשתונות. נכנסתי למניאק עם הראש בבטן והבאתי לו אגרוף במכת וו לפנים, מה שגרם לו לעוף אחורה מתנדנד וליפול על שולחן עמוס. קולות נפץ הצלחות והכוסות הביאו במסעדת קופול למחיאות כפיים של כל יושבי המסעדה - סוג של מנהג מקומי. המלצרים, רבי המלצרים והפיקולואים שראו כי מהשולחן של אריאל נשלח אגרוף כלפי מישהו לא שאלו שאלות. הם תפסו את הכולירה וגררו אותו בליווי בעיטות אל הדלת והשליכו אותו לרחוב.
אני מוכן להמר ביחס של 1 ל-10 שהמניאק לא אמר מאותו יום "סאל ז'ואיף" לאף אחד.
נזכרתי השבוע במקרה עם אריאל כשחטפתי טונה של איומים, קללות וגידופים, ביניהם כינו אותי "יהודי מלוכלך", אחרי שהבעתי את דעתי על רב בשם משה צוריאל, לשעבר מראשי ישיבת שעלבים.
על פי פרסום באתר Ynet, הוציא הרב פסק הלכה שבו נאמר, בין השאר: "אל אחיי שהם חיילי צה"ל ואל אחיי שוטרי משטרת ישראל. מתוך אהבתי אליכם באתי בזה להציל אתכם ממכשול חמור על פי ספר 'שולחן ערוך'. אסור למסור כספו של ישראל לידי אומות העולם, וכל העושה זאת אין לו חלק לעולם הבא...". הרב קובע כי "...מי שייתן ידו לגירוש ייענש מהשמים. כל מי שנותן יד לסייע בגירוש... יסבול ממחלה ממארת, או מתאונת דרכים קטלנית...".
הייתי בטוח שתצא הכחשה מיידית מפי אותו רב אחרי הפרסום, אבל נאדה.
במקביל שמעתי את הרב שמואל אליהו, בנו של המלך הכתום הרב מרדכי אליהו, מספר על הנס הגדול שעשה הקדוש ברוך הוא ומנע אסון גדול כשנפלו על יישובי הגוש 6,000 פצמ"רים. הרב סיפר על בעל חממה יהודי שיצא לאכול צהריים, וכשהתרחק מהחממה נפל עליה פצמ"ר והרג גויים (פלשתינים ותאילנדי).
חשבתי שמיד לאחר הדברים יקומו בני משפחות נרצחי האינתיפאדה האחרונה ויזעקו חמס על הרב: היכן היה הנס והיכן היה האלוהים שעושה נסים, כשלמעלה מאלף תינוקות, ילדים, נשים, גברים וזקנים נרצחו באוטובוסים, בבתי אוכל, במועדונים וכתוצאה מנפילת פצמ"רים בגוש. אף אחד לא קם. הרבנים מטילים מורא, ואיש אינו קם להתריס נגדם על האמירות המרושעות והדביליות שלהם.
אם נצרף לאיומו של הרב צוריאל במחלות ותאונות על החיילים את המשוואות שעושים כל מיני צדיקים בין כוחותינו לבין קלגסים נאצים, ואת ההשוואות שעושים פוליטיקאים בין מנהיגנו לבין
כשעבר הרגע של החולשה חשבתי למה בעצם לא קמים אנשים נורמלים ומתחילים לעשות משהו עם כל המנוולים שמוזילים-מכחישים את השואה ומחללים זכרם של קורבנות האינתיפאדה. למה לא סותמים פיות באמצעים חוקיים ולא חוקיים לכל מיני טינופות שמרעילים את המדינה בהבל פיהם.
אין לי תשובה.
הביטחון העצמי של הכתומים, על רבניהם, משיחיהם והעיתונאים מטעם שקשובים לכל מוצא פיהם, גורם לי לחשוב שאולי אני טועה.
אולי באמת, כמו שאמרו מרן מרדכי אליהו ומרן עמאר ועוד כל מיני מרנים (אין אינפלציה של רבנים בישראל? מה יש יותר, עורכי דין או רבנים?), אולי באמת השם יתברך לא ייתן, וההתנתקות לא תהיה, וחבל הארץ הקדוש, חבל עזה, יישאר בידינו לנצח נצחים.
ואז אני חושב, ומה אם כן תהיה התנתקות ולא יתרחש נס, וכל נציגי האלוקים שהבטיחו לכתומים ש"היִה לא תהיה" יצטרכו לבלוע את השטריימלים שלהם? (זה בטח הורס את הקיבה). מה יקרה אז, מה הם יגידו? שהייתה התנתקות כי הקדוש ברוך הוא כועס על חצאיות הבטן? על חילול השבת באיצטדיון טדי? על חילול הקברים בכביש 6?
האם האמירה שמשמשת את הכוחות הכתומים, "ה' עוז לעמו ייתן", תפורש על ידי דרעקים כמוני שהוא התכוון בכלל לעמוס עוז?
הרבה, הרבה בלגן יש בראש בימים האלו. כל אלו שחשבו שהדיבור על התנתקות הוא רק דיבורים נמצאים בסיבוב האחרון לפני קו הסיום.
ב-21 בספטמבר 1981, חצי שנה לפני פינוי דרום סיני, עדיין קיווינו, תושבי אופירה (שארם א-שיח'), שלא יהיה פינוי. במדורי "הדרום הזרוק" ב"ידיעות אחרונות" פרסמתי את הקטע הבא: "הקיץ האחרון מתקרב לקצו. ריח הפינוי באוויר, אנשים מדברים פיצויים, נושמים פיצויים, אוכלים פיצויים. כמה משאיות כבר עזבו עם הסחורה, כוחות הביטחון מקימים מחסום, כשפינו את א-טור היו הרבה גנבות. עוד חצי שנה ואנחנו לא כאן, נחזור לשם. לחיים מלאי ההוד של רב בריח ופלדלת, לריחות הניחוח של אוטובוסי אגד ודן, לאווירת הטמטום של האירוויזיון, להיסטריה של מכבי ת"א. מתקרב היום שבו נתרחץ בביוב של ת"א, נקבל צל מבתי המלון המפלצתיים לאורך הים ונחטוף אבנים בכביש רמות.
"עוד מעט זה מתקרב, מרגישים את זה. צריך לעלות לצפון לחפש דירה, עבודה, להתחיל מחדש, להפסיק להיות זרוק דרומי ולהפוך לממוסד צפוני. אני בדרכי למוסד הסגור".
זאת הייתה ההרגשה שלי אז, ב-1981, לקראת הפינוי.
שליחי הקדוש ברוך הוא, בדמותם של רבנים ותלמידי ישיבה, הציפו את שארם א-שיח' במסגרת "התנועה לעצירת הנסיגה מסיני". הם הבטיחו שהשם יתברך לא יחזיר את המקום שבו קיבל משה את לוחות הברית, הם אמרו שאבינו מלכנו שבשמים לא יחזיר את האדמה עליה הגיעו בני ישראל ממצרים לארץ הקודש לידי הגויים. הם הקימו ישיבות במרכז המסחרי וקראו לתושבים למרוד בהחלטות הממשלה ולסכל את הפינוי.
חלק מהמנוולים מגלגלי העיניים של פינוי אפריל 1982 ממשיכים את המאבק של אז גם עכשיו, עם אותן ססמאות, אותן הבטחות, וגם עכשיו כמו אז יש להם תקציבי ענק וארגון מעולה.
יש רק הבדל קטן בין כל אותם תלמידי ישיבה ותיכוניסטים חביבים עם כיפות סרוגות שהגיעו לשארם לבין אלו של היום שממלאים את גוש קטיף:
בשארם הם היו בורחים מהישיבה ומעינו הפקוחה של הרב שלהם ומגיעים למפרץ ראס אום-סיד לשזוף את עיניהם החרמניות, מעשה שטן, בעשרות ה"צהובות" (כינוי לבלונדיניות מארצות סקנדינביה) העירומות ששיזפו את גופן החטוב. בחוף של עזה הם יכולים לראות מקסימום את דניאלה וייס ואת נדיה מטר.
נא להמתין לטעינת התגובות
