פצע פתוח
סיפורן של יוליה וסטלה, זוג חברות שנדקרו ע"י מחזר במועדון, הוא תזכורת לאלימות בישראל. החשש שלהן עכשיו הוא מהצלקות שיישארו בגוף, אבל בעיקר בנפש
"המחשבה הראשונה היתה על מוות", מספרת יוליה ועל פניה מופיע חיוך שלא ברור אם מסגיר כאב או הקלה. "הנה הוא בא ואתה לא יודע איך לקבל אותו. אחר כך נכנסות הפאניקה וההיסטריה ומסביב אנשים מתרוצצים. ולחשוב שרק לפני רגע רקדתי ולא עשיתי חשבון לאף אחד". שוטר שהגיע למועדון סירקל באזור התעשייה הדרומי של קריית-שמונה, זיהה מיד את הבחורות. גם כשהגיעו שמות החשודים, אף אחד לא נפל מהכיסא.
בין מ', שיכונה מעתה רומיאו, לבין יוליה וסטלה היו יחסים ארוכים של אהבה ושנאה מעורבבים היטב, עם כף גדושה של אובססיה. קריית-שמונה ירדה כמעט לחלוטין מהכותרות מאז הושלמה הנסיגה מלבנון. העיר, שעד אז עמדה במרכז תשומת הלב הציבורית, נשארה בצד עם האבטלה ומלחמת הקיום היומיומית. לורה ומארק פולוטקוב הגיעו לצפון ב-1992 מאודסה שבאוקראינה.
על היום הראשון פגע מטח של קטיושות ליד הבנק שבו לורה עשתה את הסידורים הראשונים של הקליטה. גם השכונה שבה הם מתגוררים רחוקה מלהיות החלום של כל עולה חדש. בתי רכבת מוזנחים, לכלוך בחצרות ואוכלוסייה קשוחה שמלמדת מהר מאוד את עובדות החיים. היא רצתה לחזור הביתה, אבל מארק שכנע אותה להישאר.
עד היום יש ללורה געגועים חזקים למולדת, אפילו שכבר התרגלה לשגרה. הוא מצא עבודה במפעל לייצור בגדי ספורט, היא מבקרת איכות במפעל של תדיראן. בתם, סטלה, הפכה לישראלית מכף רגל ועד ראש ואפילו שינתה את שמה בתעודה הזהות לסתיו. "אני מעדיפה את סטלה, אבל היא מתעקשת 'תקראי לי סתיו'. ישראלית לכל דבר", מודה לורה. "יש מקרים שזה טוב. היא יכולה לעמוד מול בן ולשים אותו במקום. היא יודעת בדיוק מה היא רוצה".
גם אצל יוליה, חברתה הטובה של סטלה, אפשר לשמוע הצהרות דומות: "נולדתי באוקראינה, אבל אני מתנהגת כמו מרוקאית", היא מעידה בגאווה. יש לשתיהן חיתוך דיבור מאוד ישראלי, כזה שלא מתחנחן בנימוס. יוליה אפילו מרבה להשתמש במילה "יענו", בכדי לבצע מעברים.
סטלה היתה הראשונה שפגשה את רומיאו, שמתגורר במעלה הרחוב. כל קשר בינו לבין גיבורו של וויליאם שייקספיר, הוא מקרי בהחלט. מדובר בגבר כבן 40, נמוך קומה, חסר שיניים, המכונה בסביבה הקרובה
כשפגש את סטלה הוא לא הניח לה לרגע, ביקש להתחבר אליה בכוח, אבל היא דחתה אותו. פעם אחת בעדינות, פעם שנייה בנחישות גדולה יותר, בסוף באגרסיביות. ואז הגיעו האיומים. הוא איים להרוג אותה, לחתוך אותה, לשפוך על פניה חומצה. "יום אחד הוא התקשר אלינו הביתה ואמר שהוא ירצח את הבת שלנו", לורה מספרת. "אז בעלי לקח את הטלפון ואמר שלא יעז להתקרב אליה. לא ייחסנו לזה יותר מדי חשיבות, מה, חסרים פה חולי נפש?".
רומיאו לא ויתר. הוא תפס את סטלה ברחוב ואמר לה שיניח לה בתנאי שתסדר לו את יוליה. סטלה הכירה את הבחורה באופן די שטחי דרך חברה משותפת, אבל שמחה לעשות את השידוך בידיעה שסוף סוף תזרוק את המטרד. "היא באה במטרה לשדך, ובסוף יצא שדיברנו רק על כמה הבחור הזה מטורף", יוליה משחזרת. "נוצר בין שתינו קליק מיידי".
אבל רומיאו לא היה מוכן לשמוע לא. "יום אחד יצאנו מהבית והוא חיכה מחוץ לחדר המדרגות", יוליה מספרת. "הוא היה עצבני מאוד וחשב שסטלה סכסכה בינינו. הוא קילל אותה והיא קיללה בחזרה, ואז הוא התחיל להתקרב. תמיד היתה לו סכין בכיס, אז דחפתי אותו בכוח. לקחתי בקבוק בירה שהיה במקום ושברתי אותו כך שכל הרסיסים עפו עליו. רק אז הוא עזב תוך כדי איומים שיתנקם בנו".
מאותו יום יוליה ביקשה מחברים שיתלוו אליה עד הבית, וכבר בכניסה לרחוב היא היתה דורשת מכולם שינעלו את הדלתות במכונית ויסגרו את החלונות. הכוננות גברה כשלרומיאו נודע שהבחורה יוצאת עם מישהו. ערב אחד, כשיוליה חזרה עם ידיד, הוא חיכה בחניה עם סכין שלופה והחל לשרוט את המכונית. יוליה מיהרה להתקשר לאמה אנג'לה שירדה עם טלפון ביד ואיימה להתקשר למשטרה. רומיאו סינן צרור ארוך של קללות עד ששם לב שאנג'לה באמת מתקשרת, וברח מהר.
יוליה עצמה טוענת שבינה לבין רומיאו לא היו יחסים, אבל במשטרה מכירים את הסיפור קצת אחרת. "היה ביניהם קשר אינטימי", מספר ראש אגף חקירות במשטרת קריית-שמונה, רב-פקד סמיר הארון, "והיו תלונות הדדיות. החשודים בדקירה מוכרים מאוד למשטרה. סמים, רכוש, אלימות, הכל. גם הבחורות מוכרות לנו ממפגשים קודמים". בעצם , היו הרבה יותר מתלונות. רומיאו, שישב כמה פעמים בכלא, כבר ריצה בעבר עונש על תקיפתה של יוליה, והיא אפילו העידה במשפט. אבל זה לא מנע ממנו להמשיך לחזר אחריה במלוא המרץ וגם להציק, על הדרך, לסטלה.
בימים קשים במיוחד הבנות פנו לקטיה, חברתו לשעבר של ויטאלי, אחיה הגדול של סטלה, שהיתה מלווה אותן הביתה בלוויית שלושת כלבי הסטף האנגלי שבבעלותה. רומיאו, שלא העז להסתבך עם כלבי הטרף, היה מסתפק בצעקות מרחוק שיום הדין עוד יבוא. הידידות האמיצה בין הבנות לבין קטיה בת ה-25 נשארה גם לאחר שהקשר הרומנטי עם האח הסתיים, והתחזקה מאוד כאשר לפני חצי שנה התגלתה אצלה מחלת הסרטן והיא נאלצה לעבור טיפולים כימותרפיים. ביום שישי שעבר הלכו השלוש לחגוג את סיום הטיפול במועדון החם של האזור.
מועדון הסירקל נפתח לפני שנה וחצי על ידי אורי זגורי ויניב אמסלם, בני העיר. הם לקחו את מרכז המבקרים של מפעל "סיידר הגליל" ועשו לו הסבה לרחבת ריקודים מעודכנת. מדי יום שישי המקום עמוס במאות בני נוער, אין מקום לדרוך. בגלל הצפיפות והחום בחודשי הקיץ הם גם פתחו רחבה בחצר האחורית.
יום שישי שעבר היה חגיגי במיוחד מאחר וזגורי, בעל הבית, חגג יום הולדת 26 והיו הפתעות מיוחדות עם רקדניות, פירוטכניקה ומשקאות. הצפי היה שלפני שבע בבוקר אף אחד לא ילך הביתה.
קטיה, יוליה וסטלה לא הפסיקו לרקוד, מדי פעם עשו על הבר סיבוב אלכוהול וחזרו לאקשן על הרחבה. פתאום רומיאו הופיע בלי הודעה מוקדמת. הוא רצה לדבר עם יוליה. הווליום היה חזק והוא צעק לה באוזן. "אני רוצה לחזור אלייך". יוליה צעקה בחזרה. "לא רוצה אותך". קטיה התקרבה אליו ואמרה: "אין לה מה לדבר איתך", אבל דווקא סטלה היתה האגרסיבית מכולן. "אתה לא מבין שהיא לא רוצה אותך?", אמרה והמשיכה בתנועות מאיימות.
חבורת אנשים, שעמדה ליד, יצרה חומה בין רומיאו ליוליה. הוא ניסה להגיע, הם הדפו אותו. היא עלתה על במה קטנה כדי לראות יותר טוב את המהומה שנוצרה בגללה, הוא המשיך לשלוח קללות בקצב של מכונת ירייה. כשבאו המאבטחים הבנות הזהירו שלבחור יש סכין, אבל רומיאו מיהר להיעלם.
המסיבה המשיכה להתנהל כאילו כלום לא קרה. מוזיקה בטונים גבוהים, המוני רוקדים, אף אחד לא שם לב שרומיאו חזר, הפעם עם אחיינו א' המוכר היטב בעיר ולמשטרה. בלי לשאול הרבה שאלות, ניגש א' ישר לעבודה. דקירות נקיות מהגב לחזה, ויוליה וסטלה שכבו על הרצפה. "הרופא אמר שמזל שלבת שלי יש חזה גדול אחרת הוא היה פוגע בלב", לורה מספרת. גם לסגן מנהל בית החולים זיו בצפת, ד"ר קלין שפירא, אין בכלל ספק. "אלה לא היו דקירות כדי להפחיד. הרי לא היתה דקירה אחת בגפיים. הכל בחזה על מנת להרוג".
שני החשודים נמלטו תוך שניות, קפצו מעל הגדר ונעלמו בחשכה שמסביב. במועדון החלה מהומה ועשרות שוטרים ומאבטחים הגיעו למקום. יניב, בעל המועדון, מצא את הסכין. "פרפר", מהסוג המוכר היטב מסרטי הפעולה. קטיה התקשרה לוויטאלי, אחיה של סטלה, לספר מה קרה. לא היה לו אומץ לספר להורים. למעשה רק בשבת בצהריים התקשרו מבית החולים ואמרו להם שבתם מאושפזת.
לורה זוכרת את הדקות הארוכות של הנסיעה מקריית-שמונה לצפת. מרוב הלם, היא ובעלה לא הצליחו לנהוג. "לא שאלתי לשלומה, לא רציתי לקבל את התשובה הגרועה מכל", היא נזכרה ובזווית העין מופיעה דמעה. "במהלך הנסיעה כל הזמן חשבתי: הרי לא היינו מגיעים לבקר בתל-אביב מהפחד מפיגועים ומאלימות. בכל פעם הייתי אומרת תודה לאל שזה לא קרה במשפחה שלנו ועכשיו זה הגיע. בתוך הבית. מי נתן לו את הזכות? בחורה אומרת 'לא רוצה' זה לא מספיק? הוא הרס לה את החיים, הרס לה את הבריאות. בחיים לא היינו עם סטלה בבתי חולים".
בבית החולים נתנו ללורה שקית עם הבגדים המוכתמים של בתה. את הדם שנטף מהשקית היא לא תשכח לעולם. הרופאים אמרו לה שכרגע אי אפשר לדעת, הם מקווים שהכל יסתדר, בכל זאת נפגעה הכליה. היא לא עוזבת את מיטת בתה, שהתקשתה השבוע להתאושש מהאירוע והרבתה לנוח. באחת הפעמים אמרה לה: "תראי, את מטפלת בי כאילו אני אמא שלך. כשאת תהיי זקנה, אני אטפל בך אותו דבר". לורה פרצה בבכי. את ויטאלי, בנה, היה צריך להחזיק בכוח, הוא רק דיבר על נקמה בתוקפי אחותו. עד לאמצע השבוע לא היה להם זכר. הם עזבו את הבית, כנראה גם את העיר. רפ"ק הארון משוכנע שזה רק עניין של זמן עד שהם ייפלו לידיו, בכל זאת, לא מדובר בגנגסטרים מתוחכמים.
יוליה, שכובה גם היא על מיטתה, מודאגת יותר מהצלקות. "הוא החדיר לי סכין לבטן והרים אותה כלפי מעלה", היא נזכרת בפרטים. "אני אהפוך עולמות בכדי שלא יישארו סימנים. אני רוצה לצאת כמו שנכנסתי. מקודם הייתי במקלחת ולא הפסקתי לבכות כשראיתי את הפצעים. אמרתי לחבר שלי: 'בטח זה יפריע לך', והוא רק שם לי יד על הפה ואמר, 'עכשיו תסתמי'. זה לא הפגיעה הפיזית, כמו הנפשית. בחורה בת 18 עם בטן מצולקת".
היא לא מפחדת שרומיאו יופיע יום אחד בחדרה החיים הפכו אותה לקשוחה. "כל גבר נורמלי שישמע על הסיפור הזה לא יוכל לעמוד לידו בשקט", היא בטוחה. "אני לא אבקש, אבל אם יעשו לו משהו, אני לא אצטער. אם תהיה לי אופציה לגזור לו אוזן, אף, להוציא לו עין עם שיפוד, אני אעשה את זה בלי שום נקיפות מצפון".
המשטרה סגרה את המועדון ל-30 יום . הבעלים, זגורי ואמסלם הסתובבו השבוע חסרי אונים, חששו שזו עלולה להיות מכת מוות מבחינתם. "השוטרים הכירו את המעורבים, הם היו במקום, אם היו אומרים לנו, יכול להיות שהיינו מכוונים את המאבטחים להיות בסביבה, אולי היינו מונעים את האירוע", אמסלם מנסה. "הסגירה הזו היא כיסוי תחת. מכולם, בסוף אנחנו נענשים".
ובחזרה לבנות: סטלה אמורה החודש להתחיל ללמוד במכינה לבגרות במכללת תל-חי. החלום הגדול שלה הוא להיות מעצבת אופנה. יש לה חוש טוב לצבעים, מספרת אמה ויודעת שאם הטראומה תגרום לבתה לעזוב את העיר, היא תתמוך.
יוליה רוצה להתמחות באיפור בתל-אביב. אין מצב שהיא נשארת בעיר הזו. "מה יש לעשות בקריית-שמונה?", היא שואלת וממהרת לענות. "אין פה עתיד. תשאל את בני גילי, הם רק מחכים לרגע שהם יוכלו לעוף מפה. במרכז יש הרבה יותר אפשרויות, החיים הרבה יותר נוחים. אני רוצה להיות מאפרת, עבודה טובה. לפתוח דף חדש".
נא להמתין לטעינת התגובות
