עיראק - גרסת הקטשופ
שעתיים מבוורלי הילס מתאמנים המארינס על עיראקים-אמריקנים שממרים להם את החיים
אבל הזיעה אכן ניגרה אל עבר האדמה העיראקית החרוכה מהפגזות ומצער, וסילוני הרוק הסמיכים מטבק ומתסכול אכן נורו מפיהם של חיילי המארינס לעבר טביעות מגפיהם, ולו כדי להבהיר לבעלי הקרקע הכמעט בוערת, מה חושבים החיילים על האדמה הזו, למרות תמריה המרשרשים מעל לקסדותינו חסינות הכדורים, שכבר גבתה מהם את תמימות נעוריהם. שלא לדבר על ידיהם, רגליהם וחייהם של אחיהם לנשק.
"האנשים פאקינג בתוך הפאקינג בית הזה!", רטן הסמל המיוזע לתוך הקשר. "תורידו את הפאקינג..." את סוף המשפט החניקה נהמה עמוקה שהתגלגלה מבטנם של שני דינוזאורים משוריינים, שמתוכם ביצבצו חיילים במשקפות נוצצות למרחקים, לרווחתם של צלפים עיראקים פוטנציאלים.
אלה שלא חסו אפילו על הניסאן הלבנה שחנתה בשולי הספק-כביש-ספק-פומפייה, שעל שמשתה הקדמית הודבקה מדבקה בערבית שבה נכתב כי המכונית הזו שייכת למשטרה העיראקית ועל כן יש להימנע, אם ניתן כמובן, מלפוצץ אותה קיבינימט.
ההוראה לפרוץ ניתנה כמה שניות לאחר מכן. חוליית החיילים מצאה את עצמה דופקת בידיים שרוטות, שבחלקן הפנימי התערבבו יחד דם וזיעה אמריקניים עם חול עיראקי (התוצאה היתה בוץ עיראקי ספוג בדם אמריקני) על חלקה החיצוני של דלת עץ שחוברה לצירים באופן הומוריסטי. מעל המשקוף נכתב כי מספר הבית הוא 15516, מה שעודד אצל העיתונאי את התהייה לאן נעלמו 15,515 הבתים הנותרים.
את הדלת פתח עיראקי לבוש בנעלי נייקי, שהציצו מתחת לגלבייה ירוקה שמחלקה העליון הציצו פנים שקושטו בחצי חיוך שלא התאים לחומרת הנסיבות. הסגן האמריקני מקלבורג הסביר לבעל הבית במבטא אמריקני-דרומי זוחל ואלסטי כי עליו לערוך חיפוש בביתו המחורר כ"מצת אביב".
בעל הבית הרים את ידיו באוויר והחל למחות. המלודרמה העיראקית שהושקה באותו הרגע נמשכה כרבע שעה. בסיומה נהרג מקלבורג עם ששת החיילים שאיתו בגלל מטען שהוחבא באחד החדרים האחוריים של הבית, ועוד לא אמרנו כלום על האר-פי-ג'י שהוטמן בשירותים. כל זה נחגג על ידי העיראקים הנוכחים בפשיטת גלביות ומטפחות שיער ובהשלכתן באוויר. פיסות הבד הצבעוניות התעופפו כמו יונים ודאו אט אט לעבר הרצפה המאובקת.
האירוע כולו, כולל מהלך הפריצה, החיפוש בחדרים והשחיטה האלגנטית של מי שהתעקשו לכנות את יריביהם "סר", בידי מי שכינו אותם בתמורה "כאלב בן כאלב", הונצח בטייפ של העיתונאי כותב שורות אלו, שניצל, בפעם המי יודע כמה, בזכות מיומנויות הלחימה שפיתח כקצין שלישות באמ"ן.
זה נשמע כך: בעל הבית העיראקי: איפה הבוס שלך? סגן מקלבורג: אני הבוס. או-קיי? העיראקי: אין כאן מישהו יותר גבוה ממך? (הכוונה לבכיר) אשתו של בעל הבית העיראקי (בערבית): מה הוא רוצה? מה הם רוצים? שילכו מפה! מקלבורג: לא כרגע. אם יש משהו שאתה צריך תגיד לי ואני אעביר את זה הלאה. נאו. . .
העיראקי: אני לא יכול להעביר את זה דרכך כי אתה נמוך מדי בשבילי. עיראקי שחור בכאפייה, מבחוץ: אימממאאארי! אימיייארי! (אוכל) אמריקה! ! מקלבורג : סר! סר להתרחק! בעל הבית העיראקי: אח שלי אומר שלפניך בא חייל אחר, קטן כמוך, שלא ידע מה לעשות ועשה בעיות.
מקלבורג: היי! יש לו אישור לנשיאת הנשק הזה? העיראקי: זה נשק של הבית, להגנה על הבית. מקלבורג: סר, אנחנו רוצים להיות נחמדים. סר, אנחנו מנסים להיות נחמדים. . . אנחנו בסך הכל רוצים לעשות חיפוש בבית שלך וללכת לדרכנו, או-קיי? אחיו של בעל הבית העיראקי (בערבית): אנחנו נשחט אתכם אחד אחד. . . יא אמריקנים! (מבחוץ): אמריקה ! הלו אמריקה! מי רוצה לקנות וויסקי?
מקלבורג: זה הצ'אנס האחרון שלך. או שאתה נותן לנו לחפש בבית או
מקלבורג : סיט דאון! סיט! דאון! ! העיראקי : תעזוב את אשתי! מקלבורג: תגיד שתשב! תוריד את הפאקינג ראש שלך! אחיו של בעל הבית העיראקי (בערבית): אתם תלכו לגיהנום. . . אחד אחד נשלח אתכם. מקלבורג: סיט דאון! סיט דאון! נאו! עכשיו! סיט דאון! ! ! סיט דאון! ! ! סיט דאון! ! ! ! המפקד הממונה על מקלבורג, בקשר: המשימה שלך היא פאקינג לנקות את הבית הזה. . . אז פאקינג תנקה את הבית הזה! אין לך שליטה! אנשים נכנסים ויוצאים! קשור אותם עם אזיקונים!
מקלבורג: תגיד לו שיישב! תגיד לו שיירד על הברכיים! העיראקי: אני לא אגיד לו כלום! אתה לא מכבד אותו! אני לא עוזר לך! אח שלי מאוד חולה! מקלבורג: טי-ג'יי! בוא הנה! אל תוריד מהם את העיניים שלך! מיסטר! אימשי! צ'יזבורגר! כולם תלכו לגיהנום! אחד, אחד! וואי, מיסטר? וואי? אמריקההההההההה! מים! מים! אחויה! אחויה! ג'אחש! נהרוג אתכם אחד-אחד! אתה שומע אותי?
טי-ג'יי: הי, סר! יש כאן רימון! וויסקי! מקלבורג: יש כאן מה? בווווווווווווווום! ! ! !
האבק הווירטואלי התפזר מיד. המפקד ג'סטין הניח את ידיו על משענות כיסא הבמאים שנתפר מדגל אמריקה, נאנח עמוקות כאילו היה גננת בגן מלא בילדים משלשלים, ירק על הרצפה פעם אחת וסחב את סגן מקלבורג המת-החי החוצה כדי לנזוף בו על כשלונו בסימולציה שאותה היה אמור לבצע בידיים קשורות מאחורי המימייה המחוברת לגבו.
שהרי מקלבורג כבר היה בעיראק לפני כשנה וחזר משם בחיים, רק כדי "להיהרג" וירטואלית בקליפורניה, בלב לבו של בסיס "בגדד הקטנה" שבנה המארינס לפני שנה וחצי, כדי לערוך כאן משחקי מלחמה כמו-עיראקים, או במילים אחרות, על מנת להזכיר לקצינים החוזרים מאמריקה לעיראק, זמן לא רב אחרי שחזרו מעיראק לאמריקה, שפלוג'ה איננה אוקלהומה סיטי או נאשוויל או סן אנטוניו.
לצורך הריאליה (הסוריאליסטית משהו) אפילו זוגגו ברחבי הבסיס חופן של עיראקים-אמריקנים פיקנטים שלוקטו בסן דייגו והסביבה על ידי ענק הביטחון הפרטי "טיטאן", זה הקשור בחוזים עבים המסתכמים בשורה תחתונה בסך שני מיליארד דולרים למשרד ההגנה האמריקני.
אגב, טיטאן היו גם מי שסיפקו למשרד ההגנה חלק מהשכירים שהשתינו על העצורים העיראקים המעונים בבית הסוהר אבו גרייב. כמו למשל המצרי-האמריקני עאדל נקלה שהודה כי "ביים" את העצורים בשלל תנוחות סקסואליות להנאת הקולגות הרקובים מוסרית.
מה שאיננו אומר דבר כמובן על העיראקים-האמריקנים המהלכים מולנו בגלביות, בידם השמאלית מחרוזת תפילה ובידם השנייה חופן פיצוחים, במורד הרחוב הראשי שנבנה על פי המודל האורבני הסואן של פלוג'ה במרכזו של הבסיס המחופף קמעה המסתתר בהרים, כשעתיים נסיעה מבוורלי הילס.
או ליתר דיוק בין בית העלמין הצבאי של ריברסייד לבין כנסיית "בית החסדים של האלוהים" שהן בדיוק שני הקצוות המטאפוריים שביניהם מיטלטלים חיילי המארינס מאז שהחליט מי שהחליט ברגע של השראה אוונגליסטית להפוך אותם מלוחמים, שמטרתם להרוג למהנדסי ביוב ומים, שמטרתם לנסות להישאר בחיים. כל זאת בלב אוכלוסייה שאיננה, להבדיל מהעיראקים של קליפורניה, משילה את הגלביות והופכת לאמריקנים קולניים בסיומו של יום העבודה.
"דוק" לאלי כבר היה בעיראק פעמיים והוא בדרכו לשם בפעם השלישית, מה שמסביר אולי את הדמעות הבלתי רצוניות הזולגות מעיניו מלאות האבק למרות משקפי הפלסטיק שלו.
דוק (קיצור של דוקטור), רוכב עכשיו על הנגמ"ש הירקרק שאסף אותנו מהבסיס ואמור להביא אותנו לשדה קוצים שביניהם מסתתרים "מתקוממים" (מונח שנידרש אליו בהמשך) שרובם כאמור עיראקים-אמריקנים ומיעוטם חיילי מארינס שהיו בעיראק, חזרו, ומפקדיהם החליטו שעדיף שיגלמו עיראקים באמריקה מאשר אמריקנים בעיראק ("הם נפלים", הסביר לי מישהו).
דוק הוא החובש היחידתי, מה שאומר שמבחינה ביורוקרטית שייך דוק לחיל הים ולא למארינס, אבחנה סמנטית לכאורה אך מהותית למעשה שמאפשרת לו להביט במתרחש סביבו כעת ובמה שיתרחש סביבו בקרוב בעין חצי מרוחקת, גם אם זו דומעת מאחורי משקפיים לא אטומים מספיק.
להבדיל מדוק שסיפק לנו אבחנות אינטליגנטיות וכנות על המקום שממנו חזר רק לאחרונה ושאליו הוא עומד לשוב לצערו הגלוי, הקולגות שלו מהמארינס אוהבים להתבצר מאחורי שתיקתם המנייריסטית והמבוהלת משהו, כאילו המלחמה בעיראק היא איזושהי פעולת סי-איי-אי חשאית שעליה איננו יודעים דבר ולא המלחמה המתוקשרת ביותר בהיסטוריה של הלוחמה המודרנית, המלווה לכל מקום בכתבי טלוויזיה צרובי אף.
כאשר שאלנו את חיילי המארינס על המצב בעיראק, התשובות נעו בין "יס סר", ל"נו סר", או במקרה החתרני באמת, "אולי סר".
זה היה קצת עצוב. ראשית, היות שניתן לצפות שמפקדיהם של מי שעומדים לשמש מטרות נעות ל"מתקוממים" לאורך הגבול העיראקי-סורי יבטחו בהם מספיק כדי להתיר להם לשלוף את ממחטת הצנזורה מפיהם, ושנית, כי היה נדמה לנו ששתיקתם של החיילים הצעירים איננה משרתת אותם אלא את מי שרוצה שישתקו.
כל זאת בזמן שחיפוש קל באינטרנט מגלה את כל מה שביקשנו לדעת. למשל שה"היחידה המשוריינת הקלה מספר אחת" שאליה צוותנו, הוקמה בעקבות ההכרה בת 20 השנה כי המארינס זקוקים ליחידות רובאים שיהיו מסוגלות להתגלגל אל לב לבה של אוכלוסייה עוינת כמעין סוס טרויאני מטיטניום או גודזילה מפלדה, וכי הדגם הראשון של ה-LAV-25 ("רכב קל משוריין") יוצר בספטמבר82' בקנדה; וכי ביולי 2004 נשלחה היחידה לעיראק וחזרה משם פצועה ומדממת, באשמתו או שלא של מפקדה דאז שהוחלף מאז במפקד אחר בשם "קפטן לאנג", שמכנה את עצמו "החבר הכי טוב שיהיה לכם והאויב הכי אכזרי שתפגשו", מה שגרם לנו להזיע בתוך הקסדות, היות שהקפטן לא גרם לנו להרגיש כמו חבריו הטובים ביותר. ואנחנו אפילו לא עיראקים!
עם הרוגי היחידה בביקורה הקודם בעיראק, שאת מקומם בבית הוריהם החליף דגל אמריקני מקופל לכדי משולש, נמנה רב"ט ג'רמי ל. בוהלמן בן ה-21 מדרום דקוטה, שנהרג באנבאר שנה לאחר שלקח חופש קצר מהשירות כדי לעזור לדודו מייק לבנות מחדש את המוסך שלו, שנקרע לגזרים בגלל סדרת הוריקנים.
חודש לאחר מכן נהרג ליד מוסול רב"ט נאשז וושלנטה מאותה היחידה, שלושה שבועות לפני שהיה אמור לחזור הביתה לאוקלהומה לזרועותיה של אמו קארול שאמרה בלווייתו כי "לפני שהתגייס אף פעם לא ראינו את הבן שלנו כל כך גאה בעצמו".
יחד עם וושלנטה נהרג גם סגן ג'ייסון קוק בן ה-25 מאוקלהומה, מפקדו של כוח הסיור המשוריין (כביכול) שהתפוצץ לגזרים יחד עם הנגמ"ש שאותו כינה בחיבה "יובנה", על שם אשתו שאותה הספיק לראות רק במשך שמונה חודשים במצטבר במהלך צמד שנות נישואיהם, שהסתיימו בריטושו.
בכל האנשים האלה ובאחרים טיפל דוק לאלי. מה שמסביר אולי מדוע הוא וחבריו החובשים, המכונים כאן "קור-מן", היו מוכנים לדבר היכן שהמארינס העדיפו לברוח מאיתנו כאילו היינו "מתקוממים".
מבין אלה אגב התעלה מעל אחיו לנשק מש"ק השלישות הקרצייה היילנד שהופיע משום מקום, לפי גרסה אחת על דעת עצמו, ונדבק אלינו כמו זבובים לערימה של סוכריות גומי (נניח). היילנד מצדיק התעכבות. מדובר בילד טוב מיזורי בנעליים מבריקות דרך קבע, שבתוכן מסתתרות כפות רגליים מצולקות שחטפו כמה רסיסים במהלך הביקור האחרון בעיראק.
לא ברור לנו מה עשה שם היילנד שגרם לכפות רגליו לדמם, אבל על ביצועיו גמלו לו מפקדיו בהדחתו למשרת מש"ק השלישות, מה שהחמיר את יחסיו עם מי שלא מפסיקים להזכיר לו, כמו דוק לאלי, כיצד זעק במלודרמטיות באוזניה של האחות הפלוגתית כאשר הובל לחדר הניתוח, משל נקרע לגזרים בעקבות זה שהגן בגופו על הפנטגון. כל זאת בזמן שבמיטות הסמוכות זעקו חיילים שמבטנם השתלשלו כבדים וכליות.
היילנד, שלכל מקום שאליו הלך ברחבי הבסיס ליוותה אותו טבעת של לחשושים קולניים על אודות השמיכה העבה המתוכננת לו ללילה ("אתה עושה עבודה נהההההדרת, היילנד! ", צעקו לו בכל מקום), לא הצליח להיטמע בין המארינס למרות מאמציו לדבר כמוהם, לקלל כמוהם, לירוק ולהפליץ כמוהם. כל זאת מהסיבה הפשוטה אך המרתקת ולכן אנו נדרשים אליה, כי להיילנד, בניגוד למי ששונא אותו (בין השאר דוק לאלי), היתה האופציה. איזה אופציה? האופציה להישאר במיזורי.
הוריו של היילנד, כפי ששמח לספר לנו המש"ק כדי להבליט את גודל תרומתו לאומה, הם עורכי דין עשירים שבסלונם הוויקנדי מתאספים כל מי שהם מישהו במיזורי. היילנד יודע, במילים אחרות, כי כאשר יחזור הביתה במדי הא' שלו ויסיר את מגפיו וגרביו, יתאספו סביבו הוריו וחבריהם כדי להתפעל מהצלקות שנותרו על בוהנו אגב שקשוק קוקטיילים.
להבדיל מדוק לאלי, שמספיק היה להביט בפניו מלאות הבוז המביטות במש"ק השלישות היילנד, היושב כעת על מגדל של מנות קרב באחד מבתי הבטון המחוררים המשמשים כאפסנאות ופותח את הדואר שלו, הכולל את דיווחי הבנק החודשיים שהוא מקבל ממיזורי, כדי להבין כי הצבא האמריקני הוא איננו צבא העם. הוא צבאה של אמריקה השנייה, המשוגרת למלחמות על ידי אמריקה הראשונה, זו הכוללת את הוריו של היילנד. זו שאיננה כוללת את הוריו של דוק.
"וואו", אמר לאלי להיילנד, "אתה פותח דואר!".
"כן", אמר היילנד. "יש לך בעיה עם זה?".
"לא, אבל זה מצחיק", אמר דוק, "שבזמן שאתה פותח דואר החברים שלך ממלאים שקים בחול. אתה לא חושב?".
"כל אחד והתפקיד שלו", אמר היילנד. "אני חושב על העתיד. החיים הם משחק שחמט. או פוקר. אני בן זונה של שחקן פוקר. לא מזמן הבאתי קופה ע-נ-קית למרות שלא היה לי כלום ביד".
"מה אתה אומר", אמר דוק. "מעניין איפה תהיה בעוד כמה שנים. . . בטח תשב באיזו קופסת קרטון מתחת לאיזה גשר".
"אתה תשב מתחת לגשר", אמר היילנד. "והגשר יהיה בבעלותי. ובחשבון הבנק יהיה לי מיליון דולר", אמר ונשף לתוך מעטפת הבנק שלו המלאה בדיווחים מעודדים על עתידו המרופד. כשיגדל הוא רוצה להיות פוליטיקאי. מי מוכן להתערב על אלף דולר שהיילנד איננו בדיוק דמוקרט שרוף?
דוק לאלי לא נולד בווילה במיזורי אלא בדירת קופסת נעליים בסיאטל. לולא היה אחד מחבריו שואל אותו (אגב פיהוק, אני מהמר) אם מתחשק לו להצטרף לפגישה עם גייסן של המארינס, סביר להניח כי דוק היה יושב על אותה הספה, מחזיק את אותו השלט ואת אותה פחית בירה מעוכה ומהרהר את אותם ההרהורים על ההזדמנויות שאמריקה חוסכת מנעריה שלא דחוף להם לראות את פלוג'ה ו/או למות.
ביקורו הקודם של דוק בעיראק היה הפעם הראשונה שעזב את אמריקה. מה שהפתיע אותו יותר מכל היו הנשים עם הרעלות, שזה משהו שדוק ראה קודם לכן רק בטלוויזיה או בקולנוע. בכלל, לקח לו כשלושה חודשים להפנים שהוא אכן בעיראק ולא באיזה סרט של צ'אק נוריס עם משה איבגי וששון גבאי בתפקיד המתקוממים.
נקודת המפנה היתה סדרת הפיצוצים הראשונה שלא היתה מפוארת, או מרהיבה, או רצופת קלוז אפים על פניו של צ'אק ואפילו לא ספוגת פטריוטיות כל-אמריקנית מהסוג שעדיין גורם להיילנד להתייפח (באותו הלילה, בהתרגשות רבה, סיפר לנו מש"ק השלישות ש"עזב את הבחורה שאותה אהב כדי להתחתן עם האישה שהוא אוהב יותר, ששמה אמריקה") אלא סתם היתה מסריחה ומלאה בסילונים של דם וברסיסי עצמות. פעם דוק רצה להיות רופא. עכשיו הוא רוצה לחזור הביתה.
בעיראק נלחם דוק על חייה של אזרחית אמריקנית שמתה והציל את חייהם של שבעה חיילים אמריקנים ואויב עיראקי אחד, כל זאת לפני שפצצת מרגמה אנטי-אמריקנית נפלה כמה עשרות מטרים ממנו ומשם ניתרה אל לחייו המלאות היום ברסיסי מתכת זעירים.
מה שהופך אותו רשמית לכאב ראש מהלך למפעילי גלאי מתכות, אך גם לגיבור מלחמה שבביתו בסיאטל מאופסן "לב סגול", מקבילתו האמריקנית של הציון לשבח הישראלי, המוענק רק למי שכמעט מת כדי להציל אחרים, מה שאיננו משנה את העובדה כי במקום לשאת עימו את הערצת חבריו שאותם הציל, נושא עימו דוק את כשלון נסיונותיו להציל את האזרחית האמריקנית "שנורתה בגב, וכל המעיים שלה נשפכו, ואמרו לי שהיא תהיה בסדר, אבל היא מתה כמה ימים לאחר מכן", אמר והניח לדמעות להתגלגל מחלקה התחתונה של המשקפת.
בניגוד להיילנד דוק איננו מאורס לאמריקה. הוא גם איננו מדבר עליה כאילו גאלה אותו מבתוליו הבורגניים או חסכה לו את הצורך להתמודד עם יריבו האדיפלי החמוש בקוקטייל המשקשק. הוא בוודאי איננו רוצה להיות "פוליטיקאי" כמו היילנד, ששירותו הצבאי אמור להקנות לו כמה אחוזים אלקטורליים.
בכלל, אם היתה עומדת לדוק הבחירה שעמדה להיילנד, הוא היה מעדיף להישאר בבית וללמוד בקולג' ולהתחתן עם חברתו הישראלית אלה צוקרמן שנולדה ברוסיה, עלתה לסיאטל, ועכשיו משרתת בצה"ל, הוא לא זוכר איפה והוא לא בטוח בתור מה. את מחירו של כרטיס טיסה לישראל הוא יודע בעל פה, היות ש"כמה פעמים ביום אני בודק באינטרנט אם המחיר עלה או ירד".
הוא מסוגל לדבר על "הגולן" ועל "הנגב" למרות שלא היה שם מעולם, מכוח העובדה ששמע את "אלה" (בקמץ) מדברת עליהם בערגה שהוא מייחל להיות חלק ממנה ביום מן הימים, מי יודע וכו' וכו'.
מצד שני, 1,400 דולר הוא שכר של שלושה חודשים אכילת חצץ בעיראק, וחשבון הבנק של דוק, בניגוד לזה של היילנד, איננו מהסוג שמצריך שליחת דוח חד-חודשי. אם היה דוק מקבל דוח כזה היה כתוב שם: "צור קשר בדחיפות", או משהו דומה.
על עיראק מספר דוק שהיא איננה בדיוק סקנדינביה שבדרך, כפי שנדמה לפעמים מתדריכיהם של דונלד "חירות היא דבר מבולגן" ראמספלד או דיק "ההתקוממות בעיראק בשלביה האחרונים" צ'ייני, זה שנשאל פעם מדוע לא טרח לשרת בוייטנאם והשיב: "היו לי עדיפויות אחרות". אם תרצו, כשצ'ייני היה צעיר, הוא היה "היילנד". אולי כשהיילנד יגדל הוא יהיה צ'ייני.
"עיראק", אמר לנו דוק בזמן ששרשראות הנגמ"ש רומסות שדה קוצים עיראקי כביכול הסמוך לבית אבות קליפורני, "היא מקום שבו הכל ישן, והכל מתפרק, והכל מלוכלך, ויש אשפה בכל מקום". האדמה בעיראק "מלאה בפצצות בגלל כל מיני מלחמות קודמות ולכן יש הרבה מקומות שאי אפשר לבנות שם". בכל מקום "יש נשק שמתגלגל ברחובות ואף אחד לא יודע מאיפה זה ולמי זה שייך".
מה שאיננו אומר כי דוק איננו מאמין במשימה שלו. הוא מאמין ומקווה שעיראק אכן תשוקם, אך סבור באותו הזמן כי היא איננה צעדת הניצחון זרועת גזירי הקונפטי הכחול-אדום-לבן שאותה מכר הממשל למי שהסכים לקנות את הסחורה המקולקלת הזו לעליצותם הפוליטית של מש"קי השלישות מוושינגטון.
ואפרופו מש"קי שלישות, כמה מרתק והולם לגלות כי היילנד החנון, שאוהב את המלחמה הזו, הוא מי שממונה כאן על העלאת הדגל והורדתו?
שותפו של דוק לנגמ"ש הוא ליאונרדו וורגארי בן ה-20, שהוריו נולדו במקסיקו ועברו ללוס אנג'לס ומאז מתפללים שהבן שלהם ישכיל לטפס במעלה סולם המעמדות האמריקני המשוח בגריז. הוא היה בעיראק וחזר והוא עכשיו בדרכו לשם בפעם השנייה, עובדה שלא בדיוק גורמת לו לרקוד סלסה.
מה שהפתיע אותו בעיראק היתה העובדה "שהאנשים שם יעשו הכל בשביל להרוג אותך" וש"שום דבר לא קדוש בשביל האנשים האלה", שלא לדבר על כך ש"אתה בקושי רואה את האויבים שלך, הם באים ותוקפים ונעלמים וכל מה שהם מותירים מאחור הוא ענק של אבק וזה מאוד מתסכל שבעצם אין לך אפשרות להגן על עצמך".
את סטטיסטיקת ההצלחה האמריקנית, כלומר את היכולת לאתר ולפגוע באויב לפני שהוא מתאדה ומותיר אחריו רק ענן של אבק וזרקורי מצלמות טלוויזיה, העריך ליאונרדו כ"אחד ל-50". כמו דוק, גם וורגארי מייחל לסיומה של המלחמה הזו, אז יוכל לשוב הביתה וליהנות מההזדמנויות שאמריקה מציעה למי שמוכן למות למענה, להבדיל מאלה שבסך הכל רוצים לחיות.
ל"קפטן לאנג" יש שם פרטי רק בתאוריה. בקרב חייליו, מפקדיו והעיתונאים המראיינים אותו כאן בלשכת הפיקוד הסמוכה למודל צבעוני הנעוץ בחול, שאליו התבקשנו שלא להתקרב, מדובר ככל הנראה בדגם העיירה העיראקית שאליה עומדת היחידה להישלח, הוא ידוע כ"קפטן לאנג" ומי שצריך לדעת יותר שישתה את המים של החידקל.
הוא איננו מדבר בדיוק אלא נוהם ואיננו מביט בעיניך אלא מביט רחוק או לעבר נעליו הבועטות בחול, כאילו כדי להיות מוכן בכל רגע להתחפר או להסתער. על הירך יש לו אקדח ובחגורה יש לו סכין.
הקצינים שסביבו אוהבים אותו, בפניהם הוא נפתח, אך פקודיו מפחדים ממנו, שזה מצב עניינים מעניין ובכל מקרה שונה מהצבא הישראלי. שם המפקד הוא מעין אח גדול ויחסיו עם חייליו מושתתים על אמון ובהרבה מקרים, אפילו על אהבה.
במארינס, להבדיל, היחסים בין החיילים, ואיננו מדברים כאן על טירונים, לבין מפקדם מושתתים על אימה טהורה. בבחירה שבין להסתבך עם "לאנג" לבין להסתבך עם בן לאדן יעדיפו כאן את בן לאדן, ואם זה בריא או לא שיחליטו המומחים.
כך או כך את שורשיה של התופעה הזו יש לחפש בעובדה שלכאן מגיעים מי שמתגייסים מבחירה, גם אם למעשה לא היו להם בחירות אחרות, ועל כן הם מתבקשים לשמור את התקפי הבכיינות להורים, או לחברה, או לאישה, או לילדים.
שלא כמו בצה"ל, קשה לדמיין כאן חייל שיזחל לאוהלו של "קפטן לאנג" באישון ליל כדי לבכות על כתפו המנומשת לנוכח בעיות הפרנסה של המשפחה שנותרה להתייבש בשדות התירס של אוקלהומה. אם היה עושה כן, סביר להניח כי היה נדקר על ידי הקפטן המבוהל או לחלופין סופג עוד לפני כן זעקה מהסוג שספגתי אני (מקצין אחר) כאשר שאלתי מה מכיל הבליל האפור שהוגש לנו לצהריים. התשובה היתה, "הדבק על החזה שלך קצת שיער ותאכל, סר!".
"קפטן לאנג", בתחתיתה של מגבעת שוליים שמתוכה ביצבץ רק סנטרו הג'ינג'י, הסביר לנו כי החיילים שלו הם "לוחמים מקצועיים". אין לפרש את הנכונות שלהם להיות נחמדים, כלומר את נכונותם לחלק לילדים עיראקים ממתקים, כחולשה שתמנע מאותם חיילים ממש להחריב את האם אם-אם-אמא של מי שבמקום לבלוע את הממתק ישלוף בזוקה.
כמו רבים מפקודיו זועם לאנג לנוכח התמונה הניבטת מהתקשורת האמריקנית, שלפיה נדמה כי עיראק עולה בלהבות ולא נבנית לבנה אמריקנית אחר לבנה אמריקנית. כמו ראש ממשלה ישראלי שנרצח בשעתו סובר לאנג כי אפשר לבנות את המדינה העיראקית כאילו אין שם מלחמה ולעשות שם מלחמה כאילו אין שם מדינה.
כדי להבין יותר מה המארינס מנסה לעשות בעיראק שלח אותנו קפטן לאנג ל"מלחמות קטנות" מאת הקולונל צ'רלס אדוורד קאלוול שנכתב ב-1897. "מלחמות קטנות", או בתרגום אינטליגנטי קצת יותר ומילולי קצת פחות "לוחמה זעירה", הנח עכשיו על שולחני הג'ובניקי בניו יורק, הוא גרסתו הגולמית של העלון המחולק לקציני המארינס גם היום ושנועד להסביר להם מה, או מה "דה פאק", אם להתנסח כחייל מארינס, אמריקה עושה בעיראק.
מה שמרתק ב"לוחמה זעירה" הוא התגלית כי מדובר במדריך האימפריאליסט לגלקסיה. מטרתו לחנך את המפקד הצבאי של "הכוחות המתורבתים" כיצד להילחם ב"כוחות הברבריים", כגון "האינדיאנים האדומים" של המאה ה-18 באמריקה, או המרוקאים של 1859 תחת הכיבוש הספרדי, או הבורים של דרום אפריקה, שבמשך שלוש שנים שתו את דמה של האימפריה הבריטית, שקברה שם 22 אלף בנים עד שניצחה במחיר פירוקה ההדרגתי.
זו שהחלה מאותה השנה והלאה לשלם על כיבושה של דרום אפריקה במסירת עוד ועוד נתחים דלקתיים מגופה לאותם ברברים ממש. ראשית לבורים, אחרי זה להודים ולבסוף אפילו ליהודים.
מה שאיננו אומר כמובן כי אמריקה היא כוח אימפריאליסטי. חלילה! או שסיפוחה של עיראק לאימפריה האמריקנית הוא תחילת סופה והתפרקותה לנתחים; או ש"קפטן לאנג" מתכנן לעשות לעיראקים מה שבריטניה עשתה לבורים; או שהעיראקים יעשו לאמריקנים מה שהבורים עשו לבריטים (האמריקנים יברחו משם הרבה קודם בקריאות שיזכירו את האינדיאנים האדומים).
ועם זאת קשה לקרוא את "לוחמה זעירה" מבלי להשתאות לנוכח הפער התרבותי העצום המפריד בין חיילי המארינס, הרואים עצמם נציגי המערב הנאור, לבין העיראקים, היושבים, במסגרת המשוואות שמעמיד קאלוול, על המשבצת של בני שבט הזולו. האם אמריקה רוצה להפוך את עיראק למדינה ה-51? לא . האם תורת הלחימה של חייליה מושתתת על השקפת עולם אימפריאליסטית? כן.
מכאן גם הכינוי "מתקוממים". או Insurgents, כינוי שבו משתמשים האמריקנים על מנת לתאר את מי שמבקש לגרשם מעיראק בכוח האמבוש. המונח לקוח הישר מהפרק הפותח את ספרו של קאלוול, שבו הוא מודה, בצער בריטי מסוים, כי "הלחימה בכוחות מתקוממים וחמושים של גזעים מתורבתים למחצה או ברברים לגמרי היא קשה ביותר, וקשה להביא מערכה כזו לסיומה המוצלח".
לתשומת לבו של יורשה הטקסאני של המלכה ויקטוריה, שהכריז באפריל 2003 כי "המשימה הושלמה" ומאז איבד 1,774 חיילים אמריקנים והרשימה מאדימה והולכת, כמו מגב רצפה מתחת לפרה שחוטה.
הנה שיעור מועיל נוסף מהפרק השלישי של ספרו של קאלוול: "הגדרת מטרה מראש בתחילתה של הלחימה מהווה חצי מהדרך בדרך להשגתה". או במקום אחר: "יש לשאוף כי מערכות מסוג אלו יהיה קצרות ככל שניתן, שאחרת ככל שהמערכה מתמשכת יתרונו של האויב המקומי גדל".
לפי הנוסחאות הללו אנו מצרים לומר, לנוכח הקשיים שגילו החיילים שאיתם דיברנו בהגדרת משימתם, שהניצחון בעיראק עדיין רחוק. עם כל הכבוד לבוש ולכותבי הנאומים שלו, הגדרות אורתופדיות כמו "אנחנו נשב כשהעיראקים ילמדו לעמוד" היו גורמים לקאלוול לשפוך מרוב צחוק את בקבוקון הדיו שלו.
"היי!". (אנחנו בעיצומה של הסימולציה השלישית) "מישהו נכנס מהצד השני!". (מפקד הכוח עכשיו הוא סגן קזיק) "תסגרו את הפריגינ' דלת הזאת! ותסתכלו על הגב שלכם!". ( את שתי הסימולציות הקודמות ניצחו ה"עיראקים". את הסימולציה הבאה ינצחו החיילים האמריקנים, מה שיעמיד את התוצאה לסיכום היום על 1:2 לטובת ה"עיראקים").
"אשתי אומרת", אומר אותו בעל הבית העיראקי, באותם נעלי הבית, "שהיא לא רוצה אמריקנים בבית שלה". "סר", אומר סגן קזיק, "תגיד בבקשה לכל האנשים שנמצאים בבית לצאת החוצה!". "לא!", משיב בעל הבית העיראקי. "אף אחד לא יוצא מהבית!".
העיראקי: כמה אנשים אתה רוצה להכניס לבית שלי? סגן קזיק: כמה אנשים? ארבעה. העיראקי: לא. רק שלושה. סגן קזיק: רק שלושה? העיראקי: כן, רק שלושה. סגן קזיק: אה. . . או-קיי. "בולשיט", לוחש לידי מפקד הסימולציה ג'סטין, הישוב כהרגלו בכיסא הבמאים הפטריוטי.
סגן קזיק: היי! תגיד לאיש הזה שיוריד את הנשק הזה! שלא יכוון את הנשק הזה אלי! העיראקי: הוא לא כיוון אליך את הנשק. הוא נתן לך את הנשק. הוא מהמשטרה העיראקית! למה אתה להתנהג ככה? אתה שיקרת! אתה אמרת שלושה אנשים בבית שלי, עכשיו יש פה שבעה בבית שלי!
סגן קזיק: רב"ט וולף! רב"ט וולף: יס, סר! סגן קזיק: שים עין על האיש הזה! זה שיושב בצד, עם השפם! היי רב"ט קראוס! אני צריך שתעמיד את כל האנשים האלה מול הפאקינג קיר! אף אחד לא משתף פעולה! אפילו ראש המשפחה! העיראקי: אתה תשלם על זה! אתה תשלם על זה! המפקד: היי! ! ! !
בבית מספר 15516 השתרר שקט. מפקד התרגיל ג'סטין קם והתקרב קרוב קרוב לסגן קזיק. "אין שליטה", אמר לו בשיניים חשוקות. "אתה לא רואה? הכל יצא מפאקינג שליטה! אפילו על בעל הבית לא שלטת! והילד הזה שלו (עיראקי-אמריקני כבן 20) לא הפסיק לבכות! והנקבה שלו (עיראקית-אמריקנית כבת 20) לא הפסיקה לצרוח! עכשיו כולם החוצה! ! ". "סר?", שאל ה"עיראקי" בחיוך גדול וממזרי, תוך כדי פשיטת הגלבייה והשלכתה הטקסית באוויר. "מה", אמר המפקד ג' אסטין. "פיניש?". "יס, יס", ירק המפקד ג'סטין. "פיניש".
כמה שעות לאחר מכן אנחנו יושבים בבית הספר הסמוך שאליו גרר הכומר וחייל המארינס טומסק כמה עשרות מחייליו כדי לבקש מהאב, הבן והרוח הקודש להגן על אלה העומדים להישלח לארמגדון.
טומסק בן ה-32 חמוש בגיטרה שעליה הוא מנגן כדי "לעורר את רעב האמונה" בלבבות חייליו הנאלצים להתעמת, בגיל 20, עם ההבנה המטלטלת שהם ברי חלוף. הוא מספר להם שהצבתו האחרונה בעיראק השאירה אותו "יבש מבחינה רוחנית" ולימדה אותו שלעיראק יש להגיע לא רק "כשר מבחינה פיזית" אלא גם מבחינה ספיריטואלית. כל זאת על מנת להתגונן מפני "כוחות הרשע הרוחני", שנציגיהם עלי אדמות הם האינדיאנים דוברי העיראקית.
אחרי זה הוא שר איתם כמה שירים, השקה אותם ביין דמו של ישו, האכיל אותם בלחם סעודתו האחרונה, נפרד מהם בברכת "לכו לשלום" והניח להם להיעלם בתוך הלילה השחור השטוף באורות זרחן.
נא להמתין לטעינת התגובות
