הדיון על ביטול הצומות
מיד אחרי שחרור ירושלים התברר שאין עוד מקום לקיים את צומות "הרביעי, השביעי והעשירי" לפי עצם ההלכה, אולם הדעות עדיין חלוקות על הצורה שיש לשוות לאותם ימים: היהיו מכאן ואילך ימים של רשות או כבר ימים של ששון ושמחה? הרב ד"ר בני לאו על התקופה שחלפה ממלחמת ששת הימים ועד ימינו
הרבנות הראשית קבעה את יום שחרור ירושלים כיום חג, והרב גורן זצ"ל ואחרים הציעו לחדש את נוסח תפילת "נחם" בתשעה באב, מכיון שהביטויים "האבלה והשוממה – מבלי בניה", איבדו את משמעותם.
אחד הביטויים המעניינים והפחות ידועים היה הדיון על מעמדו של יום י"ז בתמוז, יום האבל הראשון שחל לאחר מלחמת ששת הימים ושחרור ירושלים העתיקה. הדיון הכתוב על כך מצוי בכתביהם של אנשי ה'תנועה ליהדות של תורה', תנועה אינטלקטואלית דתית שקמה בשנת תשכ"ו מתוך תחושה שיש צורך דחוף להוביל את היהדות הדתית להתמודדות עם מציאות החיים המשתנה, בעיקר בנושאים לאומיים.
בשורות הבאות אבקש להציג לפניכם את הדיון של תנועה זו, ודרכו להתבונן על מהלך החיים של מדינת ישראל, ראשית צמיחת גאולתנו.
הדיון על מעמדו של י"ז בתמוז לאחר מלחמת ששת הימים. הבירור הראשוני: העיון התלמודי ומשמעותו לאחר מלחמת ששת הימים.
הימים שלאחר שחרור ירושלים היו ימי הוד ורוממות לכל יושבי הארץ. מעבר לחגיגות הניצחון, העליה לרגל למקומות הקדושים ותחושת הגאווה שאפפה את כולם היתה הסכמה שיש לתת ביטוי הלכתי לעליית המדרגה בתהליך התבססותה של מדינת ישראל כתופעה דתית. ב'תנועה ליהדות של תורה' התקיים ויכוח על גבולות השינוי הנדרש:
"מיד אחרי כ"ח באייר תשכ"ז התברר שאין עוד מקום לקיים את צומות 'הרביעי, השביעי והעשירי' לפי עצם ההלכה, כפי שהיא נידונה במסכת ראש השנה (יח ע"ב), אולם הדעות עדיין חלוקות על הצורה שיש לשוות לאותם ימים: היהיו מכאן ואילך ימים של רשות או כבר ימים של ששון ושמחה? ברור שהסוברים כדעה הראשונה מושפעים מהמשך המלחמה, המפילה חללים כמעט יום יום והסוברים כדעה האחרונה מתחשבים רק בעובדה שהמדינה היהודית שולטת בלי מצרים על כל שטח עיר הקודש". (מהלכים, ב [מנחם אב תשכ"ט], עמ' 45).
אנשי התנועה התכוונו לסוגיה התלמודית הדנה במעמדם של הצומות בזמן הזה (ימי התלמוד). על פי המשנה (מסכת ראש השנה פרק א, ג) יוצאים השלוחים להודיע על קידוש החודש בששה חודשים בשנה. בין החודשים כלול גם חודש אב, שיוצאים להודיע עליו מפני התענית. שואלת הגמרא (דף יח ע"א):
"וליפקו נמי אתמוז וטבת" (= מדוע לא יוצאים להודיע גם על הצומות בטבת ותמוז?). ועונה הגמרא בשם רב שמעון חסידא, (עמוד ב בגמרא שם): "מאי דכתיב (זכריה ח) כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה. קרי להו צום, וקרי להו ששון ושמחה, בזמן שיש שלום - יהיו לששון ולשמחה, אין שלום - צום. אמר רב פפא: הכי קאמר: בזמן שיש שלום - יהיו לששון ולשמחה, יש שמד - צום, אין שמד ואין שלום, רצו - מתעניין, רצו - אין מתעניין".
על פי גמרא זו, היה ברור לאנשי "התנועה ליהדות של תורה" שאי אפשר להתייחס לימים שאחרי מלחמת ששת הימים כאילו לא התרחש כלום בעולמו של הקב"ה. אם בחשכת ימי גלות בבל יכלו האמוראים לומר שכשאין שמד ואין שלום יהיו הצומות "הקטנים"
לאור תפיסה זו התכנסו חברי 'התנועה ליהדות של תורה' בי"ז בתמוז תשכ"ז בביתו של הרב הרטום והתפללו תפילה רגילה (בלי תחנון ובלי קריאה בתורה). בשנה שלאחר מכן, אף התארגנה קבוצה למניין דומה בכותל המערבי.
העובדה שיוזמה זו באה מקבוצה קטנה ולא הפכה נחלת הציבור הדתי הטרידה את אנשי התנועה. בכתב העת "מהלכים" של התנועה נכתבה ביקורת חריפה על הרבנות הראשית שאינה מעיזה לבטא באופן אקטיבי את סיום תקופת החורבן:
"זו הפעם הראשונה מאז חורבן הבית שמקום השכינה בידינו. עיר הקודש שוב איננה אבלה ובזויה, אלא היא מצפה לבניינה בידי בניה….עם ישראל כולו, אולי ה'חילוניים' עוד יותר מה'דתיים' ציפו בשבועות אלה לבשורה ולקריאה מצד גדולי הרוח…והנה אין קול ואין עונה…במקום זה הודיעה הרבנות הראשית לישראל, כי אסור לשנות מכל מטבע שטבעו דורות קודמים בקינותיהם…על זאת נקונן הפעם:…על שאין לנו מפקד ההולך לפנינו למערכות הרוח, על קטנות המוחין וצמצום הנפש מול גודל השעה ועל היעדר אמונה בישועתנו. (ז' פלק, "החדש יתקדש והקדוש יתחדש". פרסום התנועה ליהדות של תורה מס' 2 [ניסן תשכ"ח], עמ' 5).
בתשכ"ט התכנסו החברים בביתו של פרופ' א' אורבך, קראו בתורה את הקריאה הרגילה של פרשת שבוע (מכיוון שהיה יום חמישי) אך קיבלו את דעתו של רא"א אורבך שטען שאין לבטל נפילת אפים. הנושא לא ירד מסדר היום של התנועה ובשנת תש"ל התחדש הדיון בוועדת ההלכה של התנועה בראשותו של הרב פרופ' א"ש רוזנטל. הרב רוזנטל מעיד שבעניין תשעה באב לא הייתה ביניהם שום מחלוקת: 'ברור היה לכולנו שיש לנהוג בו גם להבא בכל חומר הדין של תענית ציבור'". (א"ש רוזנטל, מדיוני ועדת ההלכה, מהלכים, ד [מרחשוון תשל"א], עמ' 21).
אולם, לגבי י"ז בתמוז נחלקו הדעות. על תענית זו מביא הרב רוזנטל את הדיון בסוגיה ואת המסקנה:
"בימינו שלנו, כשעינינו רואות בשינוי עיתים וחילוף זמנים [...] כל שכן שאנו חייבים לקבוע שאין שמד ועל כן שוב לא חובה עלינו שנקיים עוד את ימי הצום וזעקתן [...] אף על פי כן היתה דעה שהתנגדה לכך שאנחנו נבטל דין תענית ציבור של צומות אלה. לא משום שאין ראוי לבטלו – ראוי הוא! אלא משום שלא ברור כלל אם לנו יש את הרשות ליטול את השם. לפי שעה נוהג ישראל בצומות אלה כבמעין תעניות ציבור. אמנם לא בכל חומרי תענית ציבור אבל 'מעיקר התקנה' 'תענית ציבור הן'". (שם).
הרב רוזנטל רומז בדבריו למעמדם של ימי הצום בהלכה הפסוקה, שאחרי ימי הגמרא. אמנם הסוגיה התלמודית משאירה את הימים האלה, בזמן שאין שמד, כ"ימי רשות", אך ההלכה שאחרי הגמרא סתמה וקבעה שהימים הללו התקבלו על כלל ישראל כימי תענית.
הראשון שכותב על התקבלות זו הוא הרב יצחק הברצלוני, מאחרוני הגאונים וראשוני הראשונים בספרד (דבריו נשתמרו בתוך תשובות הגאונים שערי תשובה סימן עז):
"הרב ברג'לוני ז"ל כתב מאי טעמא קבעום האידנא חובה מפני שהם דברי קבלה ועוד שלא בטלו לגמרי שהרי בזמן שיש שמד צום ובגלות השמד נוהג פעמים הרבה ועוד שאפי' בזמן שאין שמד ואין שלום ברצו תליא מילתא אבל לכך עכשיו קבעום".
כך גם כותבים הראשונים האחרים, כמו הרמב"ן (תורת האדם שער האבל - ענין אבלות ישנה):
"ועכשיו כבר רצו ונהגו להתענות בהם וקבלום עליהם, לפיכך אסור ליחיד לפרוץ גדרן, וכל שכן בדורות הללו שהרי בעונותינו שרבו יש שמד בישראל ואין שלום, הילכך חייבין הכל להתענות מדברי קבלה ותקנת נביאים".
המציאות של חכמי ספרד בראשית ימי הראשונים מתארת את "האידנא" – הזמן הזה \ זמננו כזמן שיש שמד בישראל ואין שלום. ומכל מקום "כבר רצו ונהגו" ולכן ימי הצום הללו הפכו להיות חיוב של דברי קבלה ותקנת נביאים. על בסיס הבנה זו בדברי הגמרא והראשונים מעלה הרב רוזנטל את השאלה ביחס לשינוי המצב לאחר שנת תשכ"ז:
"ועל כן השאלה היא אם חבורתנו, כת קטנה, רשאית לבטל מה שהמון ישראל מקיים כמעין תענית ציבור. אני למשל סבור שאי אנו רשאים. משום שרק ציבור מבטל ציבור".
הרב רוזנטל סבור ש"אין ציבור מבטל ציבור". זוהי הכרעה חשובה הממקמת את הפוסק על רצף ארוך ומחייב שאינו משחרר חברה מסויימת בעלת אוריינטציה מסויימת מלראות עצמה קשורה למסורת העבר. אך בזה לא מסיים הרב רוזנטל את דבריו:
"אבל עלינו לערער ולעורר, לנמק ולפרש, לכתוב ולומר: הגיעה השעה, שאפילו מי שהם ממונים על הציבור בכל עניין של דת ודין – קרי: הרבנות הרשמית או הראשית – כבר יעשו אמת עם נפשם ועם נפשותינו ויבטלו את ציבוריותם של צומות אלה ויכריזו עליהם ששוב אינם חובה עלינו אלא ממש כדין התלמוד ופסק הגאונים: 'רצו מתענים רצו אין מתענים', משום שאין כבר שמד ברוך השם!'".
הדיון הלימודי במקורות התלמוד ובראשונים, בכל כלי המחקר הישנים והחדשים, הביא את הרב פרופ' רוזנטל להכרה מלאה של הנתונים אך לא להכרעה למעשה. רבים הם המקרים שבהם עיון מחקרי בדיסציפלינה אקדמית, היסטורית או פילולוגית יכולה להוביל את הלומד למסקנות שאינן עולות בקנה אחד עם מסורת ההלכה. היכולת לכבוש את מסקנות המחקר ולא להכריע על פיהן אינה פשוטה ומצריכה מידה לא מבוטלת של ענווה.
עיון בכתבים של אנשי אקדמיה ושל למדנים השולחים ידם לעולמה של ההלכה מגלה עד כמה נדרשות מהפוסק, בניגוד לחוקר, זהירות ומתינות. תוצאת המחקר משקפת אמת 'אובייקטיבית', אך לשפת ההלכה יש עוד סוג של אמת. זוהי האמת ה'מעשית', הנוצרת בדינמיקה של שנים ובתמורות העתים. פסיקת הלכה מתוך הגישה האקדמית יכולה להביא לתוצאות המעקרות את ההלכה והמתעלמות מכוחה החיוני העצמי.
מאז דיוניה של התנועה ליהדות של תורה עברה מדינת ישראל כברת דרך ארוכה. מלחמת יום הכיפורים החזירה את החברה הישראלית, ובתוכה חלקים מהחברה הדתית, לעמדת זהירות ביחס למיקומה של המדינה בתהליך הגאולה. קולות פעמי הגאולה נשארו להדהד באוזניהם של תלמידי הרצי"ה קוק זצ"ל, שבהנהגתו ולאור דרכו נבנה הישוב היהודי ברחבי יהודה ושומרון וחבל עזה בדור האחרון. במקביל התרחשו תהליכים שונים בחברה הישראלית שבחלקם מאופיינים בצמצום מושגי הקולקטיב והעצמת מקומו של הפרט. ערך ההתיישבות ברחבי הארץ הפך להיות "מותג" של הציונות הדתית. יום שחרור ירושלים כבר מזמן אינו מרכז את כלל האומה אלא רק את השותפים לרעיון הגאולה.
תהליכי שיחות השלום הביאו אותנו לשסע עמוק שהגיע לשפל שיא ברצח ראש ממשלה. משפל זה טרם יצאנו. באופן אידיאלי ניצבת הציונות הדתית באותה תחושת התקדמות הנושמת את פסגות ההרים של הרי ישראל הנותנים פריים ומשיבים אהבה לתנועת ההתיישבות בכל רחבי הארץ, אבל למרגלות ההר ניצבים חלקים גדולים בחברה הישראלית המבקשים את השקט תחת גפנם ותאנתם, מנוכרים לכל חזון הגאולה.
השנה, יותר מבעבר, גם הציונות הדתית מהרהרת בקול על תהליך הגאולה וסיבוכיו. הכרעות פוליטיות של נסיגה משטחי ארץ מערערים את הביטחון בטיב מהלך השיבה לארץ כולו. בוודאי שאי אפשר למצוא את רוח השמחה של שיבת עם לארצו. שוב לא נשמעים הדיונים המתסיסים של התנועה ליהדות של תורה המבקשים לבטל את תוקפם של ימי האבל על חורבן הבית. לימי בין המצרים השנה אנו נכנסים בכמיהה לתיקון ולבניין, מתפללים לאיחוד הלבבות ולשיבת שכינתו לציון.
הרב ד"ר בני לאו הוא הרב של בית מדרש מורשה בירושלים, ורב קהילת רמב"ן.
נא להמתין לטעינת התגובות
