האריה מדמשק מתהפך בקברו
הוא ירש את אחד הרודנים החזקים ביותר בעולם, אך אט אט הוא מתפרק מכל נכסי אביו. במלאות 5 שנים לעלייתו של בשאר אסד לשלטון - NRG מעריב מציג: מצעד הכישלונות של הנשיא הסורי
לצפייה במצגת על המחדלים של הנשיא הסורי - לחצו כאן
איפה הכבוד? בסוריה "הישנה", הפחד והיראה מהנשיא משלו ברחובות. בסוריה של בשאר הרימה האופוזיציה את ראשה: הביקורת על המשטר התרחבה, הדרישה לחופש פוליטי גברה וגלי המחאה החריפו והגיעו פעמים רבות לכדי מהומות אלימות.
ההתחלה דווקא היתה מבטיחה. חודש אחרי מותו של חאפז אל-אסד שינה הפרלמנט הסורי את החוק וקבע כי ניתן להיבחר לנשיאות בגיל 34 (גילו של בשאר). כמה ימים לאחר מכן, ביולי 2000, זכה רופא העיניים הגמלוני בלמעלה מ-97% תמיכה במשאל העם לנשיאות.
אבל הבעיות החלו להתעורר תוך זמן קצר מאוד. כבר בנאום ההשבעה שלו בפני מועצת העם הסורית, התקשו רבים מהנוכחים באולם להאמין למשמע אוזניהם. הנשיא החדש החל לפלוט משפטים על צורך ברפורמות פוליטיות, דמוקרטיה, פתיחות למערב והפרטה של מגזרי הכלכלה השונים.
אצל זקני מפלגת הבעת' השלטת בדמשק, ובעיקר אצל שר החוץ פארוק א-שרע, שר ההגנה מוסטפא טלאס וסגן הנשיא עבד אל-חאלים חדאם, נדלקה נורת אזהרה אדומה ובוהקת. הם הבינו שלילד יש הרבה מה ללמוד, אבל לא ידעו עד כמה חמורה הבעיה.
הגווארדיה הוותיקה שהקיפה את אסד ג'וניור צדקה. דבריו בנאום ההשבעה נקלטו בקרב שכבות רחבות של החברה הסורית. שבועות ספורים אחרי שעלה לשלטון החלו האינטלקטואלים הסורים להרים את ראשם. הם ארגנו סדרה של שיחות סלון וחוגי בית בבתים פרטיים שבמרכזן עמדה הדרישה לדמוקרטיה ולפיתוח "חברה אזרחית" בסוריה. האינטלקטואלים אף העלו דרישות "משונות" כגון פלורליזם עדתי וטיפול בחירויות הפרט וזכויות האדם.
מאז
גם המיעוטים בסוריה הבינו שהבן לא קשוח כאביו והעלו דרישה לשוויון: ב-2004 אלה היו הכורדים שהתפרעו בצפון המדינה במשך שבועות ארוכות; בחודשים האחרונים אלה הם הסונים מתנועת האחים המוסלמים שמתעוררים מחדש ותוקפים את המשטר. אסד האב טבח בהם באלפים כשהרימו את הראש בשנות ה-80, בשאר מעדיף בינתיים לשתוק ולא לעשות דבר.
איפה המעמד? חאפז אל-אסד היה מדינאי קשה. הסיפורים על שלפוחית השתן הממושמעת שלו, שבעזרתה הפעיל "מנוף לחץ" כבד על ראשי המדינות שהגיעו לשאת ולתת עמו בארמונו, הם רק דוגמה אחת לכך. מנהיגי העולם כולו היו עולים לרגל לדמשק כדי להיפגש עמו, איש בעולם הערבי לא היה יכול לזלזל בו או לפגוע בכבודו ופסגה ערבית בלעדיו היתה מאבדת פעמים רבות מחשיבותה.
אסד האב גם זכה להערכה רבה גם בקרב המעצמות. מי שהיה אחד המנהיגים המשמעותיים ביותר במזרח התיכון עבור ברית המועצות, זכה לאותו יחס לאחר מכן מבריטניה, מצרפת ואפילו מארה"ב.
בשאר לעומת זאת התגלה כמדינאי קטן מאוד. הוא לא ניתח נכון את אישיותו של ג'ורג' בוש ולא השכיל להבין את השינוי שהתרחש בעולם אחרי פיגועי ה-11 בספטמבר. הנשיא הצעיר התעקש שוב ושוב להרגיז את המשטר האמריקני ולהתעלם מדרישותיו בסוגיות כמו לבנון, חיזבאללה והטרור הפלשתיני.
עוד לפני מתקפת הטרור בניו-יורק כבר אותת בשאר על הכיוון, שמאז רק הלך והקצין. "ארה"ב הציגה את משמעות המושג 'טרור', אבל ההגדרה הזו לא מעניינת אותי", אמר בראיון לעיתון ערבי בפברואר2001.
מאז פיגועי ה-11 בספטמבר מצבו של בשאר רק הלך והידרדר. לעתים היה נראה כי הוא מנותק מהמתרחש ומקבל ממקורביו עצות אחיתופל. שלושה חודשים אחרי פיגועי הטרור הוא אירח בארמונו משלחת של חברי קונגרס אמריקנים. הם הגיעו אליו כדי לדבר איתו על מיפקדות ארגוני הטרור בדמשק, אבל הנשיא הסורי הצעיר הכין להם הפתעה. "ארה"ב יכולה להפיק תועלת מניסיונן של מדינות שלחמו בהצלחה בטרור, ובעיקר סוריה", אמר להם אז אסד הצעיר.
כמה שבועות לאחר מכן הגיע לבירה הסורית מזכיר המדינה, קולין פאוול, שקיווה לשמוע מאסד גינוי לטרור. בשאר לא התבלבל. "פעולות ההתאבדות הן תגובה למעשים הישראליים", אמר, "חבל לבזבז את הזמן בהתנגדות אליהן או בגינוי שלהן".
יחסו זה של בשאר לטרור זיכה אותו בכבוד המפוקפק להיכלל ב"רשימה השחורה" של הנשיא ג'ורג' בוש, שכללה בין השאר מדינות כמו איראן, עיראק וקוריאה הצפונית. הממשל האמריקני החל להפעיל לחצים מדיניים כבדים על סוריה, העביר חוקים אנטי-סוריים בבית הנבחרים ופעל ברחבי עולם כדי לסכל עסקאות ביטחוניות וכלכליות עם דמשק.
דוגמה טובה לכך היתה עסקת הטילים המפורסמת עם רוסיה. בשאר כלל לא ניסה להסתיר או לגמד את היקפה של העסקה והצהיר כי זוהי זכותה של סוריה לרכוש את הנשק. לחץ אמריקני על רוסיה הביא להקטנת העסקה ולהצבת הגבלות משמעותיות עליה. לחאפז זה לא היה קורה.
גם בעולם הערבי לא ממש מסמפטים את בשאר. המלך עבדאללה מירדן ממעט בפגישות איתו ואינו מהסס להתבטא נגד סוריה; הנשיא מובארק מזלזל בו. אבל בשאר לא נותן לכל זה להפריע לו ומתעקש בכל פסגה ערבית לשאת נאום מלומד ומתנשא בפני המנהיגים הוותיקים של העולם הערבי. מצלמות הטלוויזיה ששידרו את נאומיו באירועים אלה התקשו לפספס את הגיחוך על פניהם של שליט לוב מועמר קדאפי או של השייח'ים מהמפרץ הפרסי.
איפה סדאם? המזרח התיכון היה מקום נוח לדיקטטורים עד המלחמה בעיראק. כשסדאם חוסיין התברג כ"ילד הרע", איש לא הטריד את חאפז אל-אסד יותר מדי. עם ירידתו מהבמה של הרודן העיראקי קפץ בשאר לראש "ציר הרשע" ששרטט בוש.
הטעות של בשאר בגזרה העיראקית החלה עוד הרבה לפני מלחמת המפרץ השנייה. כבר בשנה הראשונה לשלטונו פעל הנשיא החדש לשיפור היחסים עם השכנה ממזרח. בראיונות שונים לתקשורת אף הצהיר כי אם הנשיא סדאם חוסיין מעוניין לקפוץ לביקור - דלתות סוריה יהיו פתוחות בפניו.
מדובר היה בשינוי כיוון משמעותי ביותר במדיניות החוץ הסורית. חאפז אל-אסד היה מהראשונים להצטרף לקואליציה האמריקנית נגד עיראק לאחר כיבוש כווית, ואף שלח כוחות צבא לא מעטים כדי ליטול חלק בשחרורה.
במשך שנים רבות שררו יחסים מתוחים בין עיראק לסוריה ופגישות בדרגים גבוהים היו נדירות מאוד. אסד האב אף שימש אכסניה נוחה למתנגדי סדאם, שניהלו את מאבקם ברודן מדמשק. בשאר, לעומתו, לא הסתפק בשיפור היחסים עם עיראק וניסה גם להכביד את ידו על האופוזיציה העיראקית ולהצר את צעדיה.
עם כזו הקדמה, אף אחד לא הופתע מכך שבשאר היה מהמתנגדים החריפים של הפלישה האמריקנית. עם זאת, אף אחד לא חשב שיהיה זה אחד הדברים שיסבכו אותו באופן אישי עם הנשיא בוש.
עם תחילת המלחמה האשימו גורמי מודיעין אמריקניים את סוריה כי סייעה לעיראק להסתיר את הנשק להשמדה המונית שברשותה, ובכלל זה טילי סקאד רבים. הסורים הכחישו, אבל בשביל בוש זו כבר היתה עובדה.
גם הופעתם הפתאומית של בכירים במשטר העיראקי בדמשק בימים הראשונים של המלחמה היו כסדין אדום בעיני האמריקנים. המקרה הבולט ביותר היה אולי הופעתו של שר החוץ העיראקי, שישב במקום מכובד ברשימת המבוקשים של ארה"ב, בראיון לטלוויזיה הסורית במעבר הגבול בין המדינות.
אבל זו היתה רק ההתחלה. לאחר המלחמה רק גברו ההאשמות האמריקניות שלפיהן סוריה מסייעת לאנשיו של סדאם להסתתר בשטחה ולנהל משם את הטרור נגד ארה"ב. בוושינגטון אף טענו כי מאות מחבלים מסתננים חזרה לעיראק דרך הגבול הסורי. בשאר, מצדו היתמם: "כיצד אני יכול לסגור הרמטית את הגבול? האם בוש מצליח לעשות זאת בגבול עם מקסיקו?".
ההימור של בשאר על סדאם התברר כהרסני. עד כמה הרסני, עוד ימים יגידו. ככל שהשלטון החדש בעיראק מקבל צורה, בוש מתחיל לפנות יותר זמן כדי לבדוק מה קורה אצל אסד. נכון לעכשיו, הוא לא אוהב את מה שהוא רואה בסוריה ולבשאר יש את כל הסיבות לחשוש שהוא הבא בתור.
מי שולט במי? סוריה היתה מאז ומתמיד קשורה קשר הדוק לארגוני הטרור. חאפז אל-אסד השתמש בשנות ה-70 בארגון הסאעיקה ובחזיתות הפלשתיניות, מסוף שנות ה-80 בחיזבאללה ובשנות ה-90 בחמאס ובג'יהאד האיסלאמי. קריצה אחת של חאפז אל-אסד, ונסראללה היה נמתח לדום. חמש שנים אחרי, ארגוני הטרור, ובעיקר חיזבאללה, הם אלה שגוררים אחריהם את ה"בוס" מדמשק.
הנסיגה הישראלית מלבנון העמידה בסימן שאלה מסוים את המשך הפעילות הצבאית של חיזבאללה, אך במהרה התברר שלחסן נסראללה אין מה לדאוג. את הגיבוי שקיבל שנים רבות מאסד האב החליפה הערכה, שלא לומר הערצה של ממש, מצד אסד הבן.
זמן לא רב אחרי הנסיגה הגיע מזכ"ל חיזבאללה לארמון הנשיאות עם עשרות מלוחמיו והתקבל בכבוד מלכים. קצת פחות משנה לאחר מכן, באזכרה לנשיא חאפז אל-אסד, הוא היה אחד מאורחי הכבוד.
בשאר הגן בתקיפות על זכותו של החיזבאללה להמשיך ולתקוף את ישראל כשימצא לנכון. הוא שחרר את הרצועה כל כך, עד שקיבל התקפות של חיזבאללה בתזמונים שכלל לא ציפה להם. כיום השפעתו של בשאר על נסראללה קיימת, אך נסראללה יודע שבשאר לחיץ ומקפיד לבחון מעת לעת עד כמה יוכל להרחיב את מרחב התמרון שלו.
גם את מיפקדות הטרור הפלשתיני שפעלו מהבירה הסורית אימץ בשאר בחום. "אלה בסך הכל משרדי הסברה", הצטדק בכל ראיון בתקשורת. חאלד משעל מהחמאס? הוא פקיד. רמדאן שלח מהג'יהאד? חסיד אומות עולם. טרור לא יוצא מדמשק.
אבל התמיכה הבלתי מסויגת של בשאר בחיזבאללה ובחמאס עלתה לו בהשפלה קשה. ישראל הטילה על סוריה את האחריות וביצעה שלוש תקיפות חסרות תקדים – שתיים בלבנון נגד עמדות של צבא סוריה ואחת ליד דמשק נגד מחנה אימונים של אחמד ג'יבריל. מאז מלחמת יום כיפור לא תקף שם חיל-האוויר – בושה נוספת לסוריה, כישלון חדש לנשיא.
איפה האדמה? עבור זקני דמשק, לבנון היתה מאז ומעולם לא יותר מאשר "מחוז" בסוריה הגדולה. חאפז אל-אסד ניצל את האנרכיה בארץ הארזים בשנות ה-70 כדי להכניס לשם את צבאו. מאז התבססה שם סוריה ועשתה בביירות כבשלה.
מיד אחרי הנסיגה הישראלית מלבנון גברו בלבנון הקולות הקוראים לסוריה ללכת בדרכו של צה"ל ולהתפנות מהמדינה. את הקריאות הוביל המחנה הנוצרי במדינה, שגובה באחד מכלי התקשורת החזקים בלבנון העיתון "א-נהאר". "לאן הולכת המדינה הזו?", כתב עורך העיתון ג'ובראן תוויני במאמר מפורסם בפברואר 2001, "עד מתי ימשיכו הבכירים להתעלם לחלוטין מן האינטרסים הלבנוניים כדי להבטיח את האינטרסים של אחרים? האם לבנון היא מדינה עצמאית או 'מחוז של מפלגת הבעת?'".
הביקורת התפשטה גם בקהילייה הבינלאומית, שהחלה ללחוץ על בשאר להיפרד מלבנון. הנשיא הסורי, מצדו, הסתפק בצעדים קוסמטיים. "פריסה מחדש" הוא קרא לזה, והזיז מדי כמה חודשים גדוד מנקודה אחת לאחרת. הוא כלל לא האמין כי הלחץ עליו יהפוך לכוח ממשי ומשמעותי.
ב-2 בספטמבר 2004 זה קרה: מועצת הביטחון של האו"ם קיבלה את החלטה 1559 הקוראת לסוריה להוציא את צבאה מלבנון. ארה"ב הובילה את המהלך; צרפת נתנה גיבוי. הלחץ על בשאר גבר עוד יותר. בניסיון אחרון להציל משהו מהשליטה בלבנון הוא היתמם בראיונות לתקשורת. "הגענו ללבנון לפי בקשת ממשלתה ואם הנשיא לחוד יאמר שאינו זקוק לעזרתנו נעזוב", אמר שוב ושוב.
בשאר ניסה להדוף את הלחצים גם בתוך לבנון. שורת התנקשויות מסתוריות התרחשה לה בתוך חודשים ספורים. היעדים - גורמי אופוזיציה שמחו נגד דמשק. ראיות לא נמצאו, אבל כל האצבעות המאשימות הופנו לאנשי המודיעין הסורי.
יום אחד באמצע פברואר השנה היה מכריע מאוד עבור הנשיא הסורי. בשעות הצהריים פוצצה מכונית תופת על השיירה בה נסע ראש ממשלת לבנון לשעבר, רפיק אל-חרירי, אחד מהבולטים שבמתנגדים לנוכחות הסורית. גם אם יום אחד יתברר כי לדמשק לא היה כל קשר לאירוע – זה כבר לא ישנה: חיסולו של חרירי יצר גל הדף בינלאומי שהיכה את בשאר בהלם. זעמו של העם הלבנוני התפרץ בגל הפגנות שזכה לכינוי "אינתיפאדת העצמאות נגד הכיבוש הסורי". מיליוני אזרחים יצאו לכיכרות ביירות כדי להפגין.
גם בעולם קם קול צעקה. בראש אלה שהפנו אצבע מאשימה לסוריה היה נשיא צרפת, ז'אק שיראק. חרירי היה לו חבר אישי. הוא ראה בהתנקשות פגיעה אישית, והחליט לא לוותר לבשאר. גם האו"ם התכנס במהרה וקרא שוב לסוריה לצאת. מזכ"ל האו"ם, קופי ענאן, שיגר את שליחו טריה לארסן לדמשק - כדי להסביר לאסד את מצבו. ארה"ב, מצדה, ניצלה את האירוע כדי לאיים על דמשק בסנקציות.
לנשיא הסורי לא היתה ברירה. הוא נרדם בשמירה, הובס ולבסוף נזרק מלבנון בבושת פנים. לא היתה לו ברירה אלא להורות על הסגת הכוחות מארץ הארזים. ב-26 באפריל עזב החייל הסורי האחרון את אדמת לבנון. כחודשיים אחרי ההתנקשות בחרירי, איבד בשאר את הנכס היקר ביותר שהוריש לו אביו.
ומה הלאה? מה צופה העתיד למשטרו של בשאר אסד? קשה לדעת. הערכות אמ"ן מדברות על כרסום משמעותי במעמדו במדינה פנימה ועל חוסר שביעות רצון בהנהגה מתפקודו. מיקומו בצמרת "ציר הרשע" גם היא לא תסייע בוודאי לכל אלה.
לפני כמה ימים החליט בשאר להעניק ראיון נדיר לעיתון "ניו-יורק טיימס". "אומרים שאני 'אדיש וחסר שליטה' - אבל זאת רק משום שאני לא ממהר ואיני פזיז", אמר. פתגם ערבי עתיק אכן אומר כי "החיפזון הוא מן השטן", אבל עבור בשאר הזמן הולך ואוזל. אם לא ישנה כיוון מהר, ימצא עצמו הופך ללא רלוונטי – כמו מנהיג אחר במזרח התיכון שאביו כל כך אהב לשנוא.
נא להמתין לטעינת התגובות
