כניסת השבת: אתחלתא דשפיות
בהפנינג השמח-עצוב השבוע ניצחו המתנחלים המתונים יחסית והובילו מאבק מתוק בטעם של קרטיב קטיף. ומשהו מוזר: אנשים שהיית מוכן להישבע שהם אנשים מוסריים עדיין תומכים בהתנתקות
זה לא שהם ויתרו על חלום ה"אתחלתא דגאולה", רחוק מכך. לובשי החולצות הכתומות עם הכיתוב "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה", עדיין משוכנעים שהרב קוק צדק כשהבטיח עוד לפני שנולדו ועוד לפני שהמדינה נולדה, שהעידן המשיחי כבר פה ושבסוף מדינת ישראל תהיה מקום נחמד ונעים, "גאולה" בשפתם. אבל מי שראה מקרוב את הקהל הכתום על הדשא בכפר מימון יכול היה להבין שקורה פה משהו אחר, שהחום הכבד שיקד על ראשי המפגינים לא מצליח להקהות את משב הרוח החדשה שנשבה מהם.
נביאי הדמוקרטיה הישראלית סירבו להקשיב, אבל הפרחים בכפר מימון נרעדו מתשואות כל אימת שמישהו מהנואמים, והם עשו את זה אחד אחרי השני, התייצב והכריז: "בלי אלימות, מאבק בלתי אלים, באהבה ננצח". הם גאו לשיא כשהרב מרדכי אלון הכריז: "הרינו מקבלים על עצמנו מצוות עשה של 'ואהבת לרעך כמוך'. זכינו גם למה שהאר"י הקדוש לא זכה: לקיים גם את מצוות 'ואהבת לאחיך החייל כמוך'".
על גדרות כפר מימון נפרשו שורות שורות של שוטרים וחיילים כדי למנוע את יציאת הצעדה לכיוון גוש קטיף. בשביל חלק מאנשי הביטחון, בעיקר לוחמי גדוד 51 של גולני, שנדפקה להם הרגילה "הקצרה בתולדות צה"ל, ארבע שעות עד שהקפיצו אותנו חזרה",
המפגש על הגדרות זימן למתנחלים הזדמנות למבצע "פנים אל פנים", כפי שהיטיבו לעשות בדרך לניצחונם במשאל מתפקדי הליכוד. עכשיו הם נעמדו מול החיילים בדרך לסוג של "משאל עם" קשה במיוחד, שהקלפיות שלו ייפתחו עם מתן הפקודה להתחיל בפינוי ושיתבטא בדרך מילוי או אי מילוי הפקודה. מחזות הזויים. נערי ונערות המתנחלים ניצלו את הפרצות בגדר והתקרבו חמושים בגיטרות, בחלילים ובאהבה. כך נולדה שירה משותפת עם החיילים והשוטרים, שרים יחד שירי ארץ ישראל ואת "שמע ישראל" של שרית חדד.
הלהיט הגדול של הנוער: "אוהבים את צה"ל, אוהבים את צה"ל, אוהבים את צההההה"ל" במנגינה מקפיצה של ניגון שיר קודש.
הם לא דורשים דווקא סירובי פקודה, מבחינתם במשאל העם הזה יצביעו בעדם גם החיילים שסתם לא יתאמצו לבצע את משימת הפינוי ויתנהגו כפי שהבהיר אחד מלוחמי גולני: "אני אישית אשמור על הנשקים או משהו כזה. ואלה שיבצעו? הם ישתדלו לעשות את זה על הצד הגרוע ביותר". ונערים הסבירו כי הבעיה שלהם לנצח את הכאילו משאל עם הזה, היא שבמעגל הפנימי של הפינוי יוצבו ג'ובניקים. "אם הקרביים יצטרכו לפנות, לא יהיה פינוי, הלוחמים איתנו", חלמו.
היה הפנינג שמח-עצוב בכפר מימון. זקנים, גברים, נשים, ילדים בעגלות וברגל, נערים ונערות וגם נשים בהריון. הילדים שלהן, שכבר ייוולדו בעוד כמה חודשים לישראל אחרת, זאת שאחרי השבר הענק ההולך ומתקרב, יוכלו לשיר בעצב "אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי".
משהו מוזר מאוד מתרחש בישראל בתקופה האחרונה. אנשים שהיית מוכן להישבע שהם אנשים מוסריים עדיין תומכים בתוכנית התנתקות, אשכרה תומכים. בישראל יש גם כאלה, לא רבים אמנם, שאפילו שמו סרט כחול על האוטו, ככל הידוע כדי להביע את התלהבותם ממהלך ההעברה של אוכלוסייה מסוימת, בעלת אפיון אתני מסוים הקרוי "יהודי", ממקום מגוריה לאזור אחר בגין יהדותם. היה אפשר לדמגג ולציין שזו פחות או יותר ההגדרה המדויקת של המונח טרנספר, אבל לאור התחושה שיש בישראל גם כאלה שיתמכו במקבילה אפשרית לפינוי גוש קטיף, למשל העברת ערביי יפו ללוד ולאור העובדה שמדובר במדינה שבה התקבל רק לאחרונה חוק להנצחת מורשת רחבעם זאבי (גנדי), חבל על המילים.
הם מודעים לדרך הלא ראויה שבה התגלגלה ההחלטה, יודעים שלא מדובר בפינוי יישובים תמורת שלום ותמורת הגברת הביטחון האישי, מטחי הקסאמים האחרונים צועקים לעיוורים שכנראה להפך. שומעים שהסירוב לדחות את הפינוי בכמה חודשים יוביל לכך שרבים מהמפונים יסבלו סבל נוראי נוסף, שהוא לחלוטין לא מחויב המציאות המרה.
חלקם, עסוקים בהטפות למתנחלים על הנזק החינוכי והנפשי שהם גורמים לילדיהם כשהם מביאים אותם להפגנות, ולוקחים נשימה מהמלל הנוזף רק כדי לשלוח את ילדיהם-שלהם כדי לצפות ב"אקזיט" בטלוויזיה. אחרים, שביומיום בזים לנימוקים הביטחוניסטיים שלפיהם כדי למנוע פיגועים צריך מחסומים בשטחים, למרות הסבל הפלשתיני, פתאום לא מזדעזעים מהמצור ומהמחסומים בכניסה לגוש קטיף. שלא לדבר על הטבעיות שבה התקבלה העובדה שהשבוע הוטל מצור על היישוב כפר מימון, שבלב הקו הירוק.
קצת אירוני שמתברר שדווקא יש מקרים שבהם אפשר לתמוך במלחמת "יש ברירה", שמובלת על ידי אריק שרון, אם כי נגד יהודים. הם אפילו ערים לעובדה שבחסות המטרה הקדושה של ביצוע ההתנתקות במדינת ישראל מסוגלים לעצור לימים ארוכים ילדות בנות 12 עד 14. נראה שהם יעלימו עין גם אם על פי תקדים חסימת האוטובוסים של הצועדים עוד לפני צאתם לנתיבות, תצא הוראה של המפכ"ל קראדי על מעצר של ילדות בנות שבע, לפני שיגיעו לגיל שמונה, שבו יהיו מספיק גבוהות כדי למשוך לשוטרים בחולצת הדקרון, אותה חולצה שגם ככה הם נורא מזיעים בה. ולמרות כל זאת, נורא מוזר, יש בישראל אנשים שהיית מוכן להישבע שהם אנשים מוסריים, שעדיין תומכים בהתנתקות. אשכרה תומכים. מוזר.
בימים האחרונים הגיע אל הרב אברהם שפירא, ראש ישיבת מרכז הרב ובכיר רבני הציונות הדתית, רב עם קושיה קשה. הרב הקשה על פסיקתו של הרב שפירא כי יש לסרב פקודה, וטען כי סירוב פקודה מערער את החברה הישראלית, עד כדי כך שמדובר בפיקוח נפש ולכן הסירוב אסור הלכתית.
הרב שפירא הסביר כי גירוש יהודים מארץ ישראל הוא איסור תורה ולכן פסיקתו היא חד-משמעית. כדי להבהיר את עמדתו המזלזלת ברבנים המתנגדים לסרב פקודה הוא הוסיף סיפור עם ניחוח גלותי של יהדות מזרח אירופית: היה פעם אחת יהודי אחד שהלשינו עליו לפריץ הגוי שהוא לא מוכן לשתות איתו יין (בגלל האיסור ההלכתי לשתות מיין של גוי, יין המכונה יין נסך). הפריץ כעס, ערך סעודה גדולה והזמין גם את היהודי. במהלך הסעודה פנה אל היהודי והציע לו כוס יין, היהודי סירב. הפריץ התעקש. העניין הסתבך. לאחר דין ודברים קשה, הבריק במוחו של היהודי הפתרון והוא אמר לפריץ: "תראה, אם תאיים עליי באקדח אז זה יהיה פיקוח נפש, ואז אני אאלץ לשתות איתך כוס יין ואוכל לעשות זאת". הפריץ הוציא אקדח, איים על היהודי והשניים השיקו כוסיות, היהודי שתה יין נסך ודעתו של הפריץ נחה. לאחר כמה דקות ניגש היהודי, כשכוסו בידו אל הפריץ וביקש: "אולי אתה יכול לאיים עליי עוד פעם באקדח? אני רוצה לשתות עוד כוסית אחת".
avishay@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
