שריף מקומי
בהלת הכלבת שפרצה לפני כשנה בכפר סבא עלתה בחייהם של מאות חתולים ועשרות כלבים חפים מפשע. תוצאה אומללה של החלטה אומללה, ענת רפואה סוגרת מעגל
ד"ר גלס ניסה לשכנע את ראש העיר וחברי מועצת העיר כמה חשוב להמשיך להעביר כלבים מתחנת ההסגר העירונית למעבדות. אנחנו, נציגי האגודה, ביחד עם חבר מועצת העיר יהודה בן-חמו, הסברנו מדוע אסור להעביר כלבים למעבדות. בתום דיון סוער החליטה מועצת העיר כפר-סבא להצטרף לערים מוסריות אחרות ולהורות לווטרינר העירוני להפסיק להעביר כלבים אבודים למעבדות.
חמש שנים אחר-כך, בינואר 2004, נפגשנו שוב סביב אותו שולחן. ד"ר גלס ישב בדיוק על אותו כיסא מלפני חמש שנים. נציגי משרד החקלאות היו שם, וגם נציגי הארגונים למען בעלי-החיים. על כסא ראש העיר ישב הפעם יהודה בן-חמו. שבוע קודם לכן התגלה בעיר חתול נגוע בכלבת וד"ר גלס החליט להרוג את חתולי חצי העיר כפר-סבא כדי להציל את התושבים מהמחלה האיומה שגבתה מאז קום המדינה ועד היום חיים של ארבעה אנשים.
אנחנו ניסינו לשנות את רוע הגזירה הבלתי הגיונית של ד"ר גלס והצענו אלטרנטיבות להמתה השרירותית של תושבי העיר השעירים. מגובה בצמרת השירותים הווטרינריים של משרד החקלאות, ומנופף בפקודת הכלבת העתיקה משנת 1934, פסק גלס ביד רמה שאין ברירה אלא להרוג את החתולים. אפילו בן-חמו, בתפקידו הסמכותי כראש העיר, לא יכול היה לעצור את
למחרת היום, בשעה שש בבוקר נפגשנו שוב, הפעם בכניסה לתחנת ההסגר העירונית של רעננה-כ"ס. בתוך שטח תחנת ההסגר חיכו לו הלוכדים השכירים שהוא מימן בכספי התושבים, ישובים ברכביהם, מנועיהם פועמים ובאמתחתם מלכודות, מקלות חנק וכלובים, ממתינים להוראתו לצאת לשטח ולמגר את אויבי הציבור המסוכנים, החתולים.
בכניסה לתחנת ההסגר, בקור מקפיא, חיכינו גם אנחנו, פעילי הארגונים למען בעלי-החיים, יחד עם ד"ר יובל סמואל, וטרינר מקומי, שהתנגד נמרצות להרג החפים מפשע. הגענו לשם אחרי שגמרנו לפזר אוכל לחתולים בשלוש השכונות "המסומנות באדום" בתקווה שהם יהיו שבעים ולא יתפתו להיכנס למלכודות המוות.
גלס הינחה את הלוכדים ושני הרכבים שעטו אלי קרב. אנחנו, בשלוש קבוצות, דלקנו אחריהם. הם נסעו במהירות ואנחנו דבוקים לפגושיהם. הם עצרו בלב השכונות המנומנמות ופיזרו את המלכודות על המדרכות ובתוך החצרות, תוך סימון "שבילי סרדינים" שמובילים לתוכן.
אנחנו התקרבנו ככל יכולתנו למלכודות במטרה להבריח מהן את החתולים שהתפתו. הרעשנו במכסי סירים (שהכינונו מראש), בצעקות, במחיאות כפיים – כל אחד כמיטב יצירתיותו ברעש. ביום הזה הם לא הצליחו ללכוד אף חתול.
ביום השני "התמקצעו" הלוכדים ורכב אחד הצליח לחמוק מאיתנו, תוך כדי ביצוע עבירות תנועה חמורות. הפעילים שהיו "אחראים" עליו חיכו לשובו בכניסה לתחנת ההסגר. הם ראו אותו חוזר עם כלובים עמוסים בקורבנות. הפעילים נאבקו כדי לשחרר את החתולים אבל הוכרעו בזרנוקי מים ובשוטרים שהוחשו למקום ועצרו חלק מהם ("הפרעה לעובד ציבור").
ביום השלישי הצלחנו יותר, ביום הרביעי פחות, בחמישי יותר, וכך זה נמשך חודשים - ריטואל יומיומי של מרדפים, מאבקים, מעצרים, בגשם ובקור של ינואר-מרץ 2004. לא ויתרנו. לא יכולנו לוותר למראה החתולים התמימים שרגע אחד התענגו בשמש החורפית ורגע אחר-כך נתפסו בידי שליחיו של ד"ר גלס.
ד"ר גלס, שלמד וטרינריה באמצע המאה הקודמת, התנהל כשריף העיירה הקשוח וחסר הלב. בהנחייתו, הוקרבו עוד ועוד חתולים, וכלבים לא מחוסנים נלקחו בכוח ממשפחותיהם והומתו. נסיונות חוזרים ונשנים לדבר איתו, להראות לו שבחמישים השנים האחרונות העולם התקדם קצת ואיתו גם המידע והטיפול בכלבת, עלו בתוהו.
באחד מימי המאבק, עקב גשם שוטף, לקחו הלוכדים הפסקה ונכנסו לנגב חומוס במסעדה. נכנסנו אחריהם. הצטרפתי לשולחן שלהם. "יש כאן בשכונות, אלפיים חתולים לפחות", אמרתי להם "האם אתם מתכוונים להרוג את כולם?" הם ענו שהם מתכננים לחסל "רק" כמה מאות. האמת נפרשה על החומוס והפיתות: כל ההרג הזה נועד "להראות שעושים משהו" בלבד. לא שלרגע חשבנו אחרת.
בסוף, מחול השדים ההזוי הזה נגמר. כ-250 חתולים הומתו בידי ד"ר גלס ושכיריו - סתם. עשרות כלבים הומתו גם הם - סתם. לעולם לא אשכח את פניהם של הלוכדים הלומי האדרנלין כשהם הצליחו ללכוד את החתולים והובילו אותם למותם. לעולם גם לא אשכח את ד"ר ישראל גלס, שבבקרים
שלח את חתולי הרחוב בכפר סבא אל מותם ובערבים חייך אל לקוחותיו במרפאתו הפרטית באפקה וטיפל בחתוליהם המשתעלים. לעולם לא אשכח את עיני החתולים הבריאים והיפים בתוך המלכודות, ביומם האחרון.
בשבוע שעבר התמנה ד"ר ישראל גלס לתפקיד יו"ר הסתדרות הרופאים הווטרינריים במדינת ישראל. ארבעה ימים אחר-כך התפרסם בעיתונות שהמדינה הגישה נגדו כתב אישום על הריגת חתולי רחוב בניגוד לחוק. שמישהו יחליט שם, למעלה, מה עושים איתו. אני הייתי מוציאה אותו לפנסיה. לפני עשרים שנה.
נא להמתין לטעינת התגובות
