מחליפים מטקות בסכינים ואבטיחים באגרופנים
דקירתו של הצעיר סעיד בדארנה ע"י גילי שמילה בחוף ירושלים בתל-אביב היתה עדות לאלימות שהשתלטה על המקום. כנראה לתפוס גלים זה כבר לא מה שהיה
בשבת בבוקר, ממרומי סוכת המציל, הכל נראה רגיל למדי. שגרה בנאלית של רצועת חוף מרהיבה, ים ללא גלים, אמהות שצופות בסיפוק על ילדיהן וחבורות של נערים ששרועים בחוסר מעש על החוף. אבל בשלוש אחר הצהריים נקטעה השלווה. סירנות של אמבולנסים, ניידות משטרה, צעיר שמדמם על החול, מרדפים של שוטרים, וצעירים מבוהלים.
זה החל בוויכוח על סיגריה והסתייים בדקירה. גילי שמילה, לפי חשדם של חוקרי המשטרה, פנה לסעיד בדארנה וביקש ממנו סיגריה. סעיד סירב. גילי התרגז, איים עליו בדקירה. אחר כך שלף סכין מכיסו, ולעיני המתרחצים על החוף דקר את סעיד. דקירה אחת, ישר בלב. סעיד איבד דם רב. עם גילי היה שם חבר, גבי פיצחזה, ששלף גם הוא סכין, על פי החשד, ופצע את חברו של סעיד בידו. בבית החולים מת מפצעיו הקורבן סעיד, בן22 מעראבה שבגליל. את גילי, החשוד העיקרי בדקירה, בן 19 וחצי, לכדו השוטרים בתום מרדף.
השבוע, בסוכת המציל דיברו על דבר אחד. האלימות הגואה. זה לא מקרה האלימות הראשון שבו נתקלים המצילים בחוף ירושלים. רק בל"ג בעומר האחרון הוצתה סוכת המציל שם, ועד היום לא ברור מי עומד מאחורי ההצתה. שרידי השריפה עדיין ניכרים בקורות העץ. המצילים ניסו לשקם אותה, בנו מדרגות חדשות, צבעו את הקירות בצבעי פסטל, החזירו אותה לחיים לקראת עונת הרחצה. אבל עם כל הרצון הטוב, בינתיים, נדמה כי גל האלימות ששוטף את החוף רק הולך ומתעצם.
גילי שמילה לא עבר מסלול חיים רגיל. הוריו עלו לארץ מגרוזיה בגיל צעיר, אבל לא הצליחו מעולם להתאקלם בארץ. אביו, יעקב, היה מכור כל השנים לסמים ולאלכוהול, יצא ונכנס מבתי סוהר וממוסדות גמילה, והאם, מרינה, טכנאית שיניים במקצועה, נאלצה לעזוב את עבודתה כדי לטפל בילדים. ניסיונותיה של האם להרחיק את האב מהסמים כשלו. המשפחה עברה לטבריה, ניסתה את מזלה גם ברומניה ובבולגריה, אבל האב, יעקב, נשאר תקוע עמוק בסם. גילי קלט את האווירה. בגיל 16 וחצי הוא נשלח לעשרה חודשי מאסר על שורה של עבירות פליליות, כמו גניבת רכב, מעשי שוד ואיומים.
לפני כחצי שנה השתחרר ומאז הוא התגורר עם הוריו בשיכון פשוט באור-יהודה. הוריו של שמילה הם אנשים קשי יום, מובטלים, מתפרנסים מדמי הבטחת הכנסה. "כשאבא בבית הסוהר, לא מתחנכים טוב", אמר לי האב כשבאתי לביתם. "אני נרקומן 30 שנה, לגילי לא היתה דמות אב."
גילי הוא צעיר הילדים.
האחיות עשו כל מאמץ בשנה האחרונה שגילי יתגייס לצבא. מרינה, האם, מציגה לי מכתב מפברואר השנה שנשלח לצבא, שבו כתב גילי: "אני מאמין שיש לי את היכולת, מבחינה פיזית ומבחינת המוטיבציה, לתרום לצבא, ואני רוצה להתגייס כחייל קרבי". הצבא לא מיהר לגייס אותו בשל עברו הפלילי. בשבועות האחרונים המתין גילי לתשובת צה"ל. בינתיים עבד במפעל של דגלונים. "עכשיו כל החיים שלו הלכו", אומרת האם מרינה ומתקשה להסתיר את הדמעות. "הוא לא יבוא הביתה בשנים הקרובות. אני השקעתי הרבה בשביל גילי".
מרינה, שולפת את התעודות של גילי מבתי הספר היסודיים, האחד בטבריה, השני ברומניה. גילי היה תלמיד מצטיין. באותו קלסר נמצאות גם התמונות של גילי מהימים שבהם שיחק בקבוצת הנוער של בני יהודה ובמכבי פתח-תקווה.
ליעקב, האבא, אין טיפת חמלה על בנו. הוא כועס, רותח מזעם. על השולחן, במרכז הסלון, מונח גזיר עיתון ובו תמונת אמו של הקורבן, סעיד בדארנה, בלוויית בנה בעראבה. האם בתמונה כורעת מבכי. "מה אנחנו יכולים להגיד לאמא הזאת שהבן שלה נרצח?", הוא שואל. "הבן שלי יכול לשבת במאסר עוד 20 שנה, אבל הוא חי. אני כועס עליו. קודם כל שהוא החזיק סכין בכיס. סכין לא מחזיקים סתם. מי שמחזיק סכין בכיס לא יכול לטעון שזה הגנה עצמית".
במשפט האחרון של גילי, הוא אומר, שכר עבורו את טובי עורכי הדין, דאג שיקבל מצרכים מקנטינת הכלא, נתן לו כל מה שצריך. "הוא אמר לי: 'אבא, אני גמרתי עם בית הסוהר'", הוא מספר, עכשיו הוא כבר מצטער על הכל. "הוא הבין שלחזור לבית הסוהר זה לא כל כך נורא", אומר האב.
בשבוע שעבר, בעת הארכת המעצר, טען עורך הדין אייל אוחיון ממשרדו של עורך הדין רפי ליטן כי גילי בעצם הוא זה שהותקף, והדקירה לא היתה אלא מעשה של הגנה עצמית.
בחצר של משפחת בדארנה בכפר עארבה שבגליל, נפרשו השבוע בין מטעי הזיתים שתי סוכות אבלים, לגברים ולנשים. משפחת בדארנה היא אחת מחמש החמולות הגדולות בכפר, וזרם המנחמים לא פסק לרגע. האווירה באוהל הגברים היתה מתוחה. כולם כאן מדברים על רצח על רקע לאומני, על מהומות אוקטובר, שגבו בכפר מחיר דמים יקר, וגם על הרצח הזה, שמהווה נקודת שפל נוספת ביחסים שבין המגזר היהודי לערבי.
"הכיבוש משחית", אומר נסים, בן דודו של סעיד, רואה חשבון במקצועו, שנשלח לדבר איתי מטעם המשפחה. "מה שמחנכים אותם בשטחים מחלחל עכשיו אלינו. זו אותה אלימות. הלינץ' במואסי, זו שרשרת. וזה רק מתפתח. עד אוקטובר 2000 היתה גדר של הבנות בין הערבים ליהודים, הגיע היום השחור הזה והכל התפורר".
סעיד השאיר אחריו זוג הורים, ארבע אחיות ושלושה אחים. האב עבד שבע שנים כרצף בקיבוץ משמר העמק וניהל אטליז בכפר, האם כל השנים היתה עקרת בית. החברים מהקיבוצים בסביבה, שמיודדים עם האב, היו השבוע בין המנחמים.
סעיד, שלא מצא עבודה בכפר, יצא לעבוד בתל-אביב. הוא עבד במסעדה, ברחוב דיזנגוף פינת בן-יהודה. בשבת האחרונה החליט לרדת לים עם צעיר מהכפר, לכמה שעות. "ברכב שלו יש עדיין את המתנה שהוא הכין לבעלת הבית שלו", מספר אחיו הבכור, מוסא. לפני עשר שנים סעיד נפגע בראשו. 60 יום הוא היה בטיפול נמרץ ובסוף יצא מזה בחיים.
המשפחה, ששמעה על האירוע בצהריים ועל הבן שמאושפז בבית החולים, חשבה שגם הפעם סעיד ייצא מזה. אלא שהבשורה המרה מכל, גדעה את הציפיות. "פתאום שמעתי צעקות בבית למטה", מספר האב, איברהים מוסא, שישן אותה שעה. "אומרים לי 'סעיד הלך', אני התיישבתי על המדרגות. לא יכולתי לקום. הוא היה ילד שקט, לא שותה, לא הולך למקומות לא טובים, לא מעשן". האח מוסא מבטיח שלא ינוח עד שהעבריינים יקבלו את עונשם. "אנחנו נרוץ אחריו ואחרי המשפטים שלו", הוא מבטיח. "עד שהרוצחים יקבלו את העונש שצריך. מישהו יהרוג את אח שלי ואני אעזוב אותו."?
בחזרה לחוף הים. הצעירים שם לא הופתעו השבוע מהדקירה. יוגב שחר, מהקבועים בחוף, סיפר כי הוא עצמו עבר אירוע תקיפה דומה בחוף התופים, ליד הדולפינריום. צעיר שחלף לידו בחוף, נתן לו אגרוף בפנים ופתח לו את השפתיים. ככה סתם. בלי שום סיבה.
יוגב מקטלג את חוף ירושלים כחוף הבעייתי ביותר בתל-אביב. "זה חוף עממי. כולם נשפכים לפה, ערבים, רוסים, יהודים", הוא מסביר", בגלל שתחנת האוטובוס האחרונה נמצאת לא רחוק מכאן. בחוף הזה יש הכי הרבה גניבות של פלאפונים ותיקים. כל עשר דקות נגנב פה פלאפון. החברים שלי כאן זה אנשים שבורחים מבית הספר, מתעסקים בסמים, גונבים." למצילים בחוף ירושלים, הוא אומר, יש דקלום קבוע: "לשמור על התיקים כי יש גנבים בחוף."
כאן, בחוף, מסביר יוגב, יש כללים אחרים מהכללים שנהוגים בחוץ. המונח 'ערס,' למשל, מקבל בחוף משמעות אחרת. "בחוף, ככל שאתה יותר ערס אתה יותר נחשב, אתה יותר גבר", אומר יוגב, "ערס זה אדם שמה שמתבטא אצלו זה לא השכל אלא הכוח. הוא יכול לבוא אליי פתאום ולהגיד לי: 'סע לי מהעיניים לפני שאני מקלף אותך במכות' או 'מה הבעיה שלך?'. והכי גרוע שיש גם בנות שמתחילות לדבר ככה."
הסלנג השכיח בחוף הוא "שפיץ", סכין. "רוצה אני אוציא עליך שפיץ?". מדגים יוגב את השימוש במונח החדש. "מי שאין לו סכין הוא לא גבר."
מאור, בן 16 מחולון, מקשיב לשיחה. אחר כך הוא קם ומדגים הליכה ממוצעת של ערס. ידיים פשוטות לצדדים, ראש למעלה, ומסר ברור מי בעל הבית. "היום כל אחד משחק אותה עבריין", הוא אומר, "חושב שהוא רוזנשטיין. כל יום כמעט יש פה מכות. רבים על בחורות, אם בחור מתחיל עם מישהי, החבר נדלק ונכנס בו."
עבד מנצרת מתקרב. הוא בן 29 וקפץ במקרה לחוף עם שני חברים. הוא מכיר את משפחת בדארנה מעארבה. "משפחה טובה, מסודרת, אין להם תיקים פליליים", הוא אומר. "היה לזה משקל שהוא היה ערבי. איך זה יכול להיות שבגלל סיגריה בן אדם מת?". עבד אומר שגם במגזר הערבי מפלס האלימות בקרב בני הנוער עלה. "כולם סוחבים סכינים בכיס. כל אחד רוצה להיות 'אבו עלי'. אבל במגזר הערבי יש עוד קצת כבוד לעומת המגזר היהודי."
לא רחוק משם, על אחד מכיסאות הנוח בחוף יושב זיקו מפרדס-כץ, שאחראי לכיסאות בחוף. כיסאות הנוח שלידו עדיין מסודרים בערימות. בימי חול, הוא מסביר, העסקים פחות משגשגים. "תבואי בשבת. אי אפשר למצוא כיסא אחד בחוף". הכיסאות, שאיש אינו חושק בהם היום, מהווים לא אחת מוקד לסכסוכים בחוף. רק לפני כשלוש שנים אירע בחוף הילטון מקרה של דקירה ורצח, שהתגלגל מוויכוח על כיסאות. "יש מריבות בין אנשים שמשלמים לבין אלה שלא משלמים על הכיסאות", מסביר זיקו. "יש כאלה שלוקחים כיסאות לאחרים ומתפתחים ויכוחים ביניהם. תבואי בשבת. גיהנום."
זיקו, שמתפרנס מהכיסאות, חושש שהדקירה האחרונה בחוף תפגע בעסקים. "אסור שיקרה דבר כזה," הוא אומר, "זה מוציא שם רע לחוף. לחוף ירושלים יש סטיגמה, חוף של צעירים, שכונות, פרדס-כץ, רמלה, לוד. אבל בשנים האחרונות, מאז שהגיע מנהל חדש לחוף, משה חובב, אין בעיה."
מאז שחובב נכנס לעניינים תוגברה הנוכחות המשטרתית בחוף. לצד שלושת הפקחים מהעירייה התווסף בשבתות כוח קבוע של שוטרי יס"מ, יחידת הסיור המיוחדת, שסורקים את החוף ומוזעקים כשצריך. אבל גם אנשי היס"מ לא מספקים את אהרון, הזכיין של החוף. "הם בודקים אנשים שנראים חשודים, בני מיעוטים", הוא אומר. "אבל צריך יותר שוטרים. יותר נוכחות בחופים."
שבוע קודם לכן, בחוף פרישמן, מרחק של שני חופים משם, אירע מקרה דקירה נוסף. גם שם זה החל מוויכוח על כיסאות שהתפתח לקטטה, שבה נשלפו מלבד אגרופים, גם מוטות הברזל של השמשיות. בשלוש השנים האחרונות, מספר דורון, הזכיין של החוף, העסקים בחוף סבלו משפל כלכלי, עד שסוף סוף העסקים התרוממו. "עכשיו בנדיט אחד יכול לבוא ולהרוס הכל."
"אם בשישי-שבת יגיע כוח של משטרה וצבא", אומר לנו אחד הפקחים בחוף, "ויהפכו להם את התיקים, והסכינים יצאו, והם יילקחו לבדיקה, זה יכול למנוע ב-70 אחוז את מקרי האלימות בחוף". בינתיים הוא נזהר, מתעקש לא להזדהות בשמו. "בארצות-הברית, על כל ארבעה אנשים יש שוטר. כאן זה לא מתקרב."
נא להמתין לטעינת התגובות
