טבריה אקספרס
"אקזיט" קטן על שריי גבעתי. עד גיל 22 היא הספיקה לעזוב את טבריה, להוציא ספר, להתמקם בניו יורק, להופיע ב"חוק וסדר", לדגמן, להגיש פינות טלוויזיה, מלא פרסומות ואפילו תערוכות יחיד. 3,000 דולר לפריט, הכל נמכר. איך? יש לה כללים
אני מאוד רוחנית", מודיעה שריי גבעתי, 22. יש לה שפתיים בשלות, מחשוף נדיב, טאטו על הזרוע ומיני שמנסה להסתיר את אחד הגופות ההורסים ביותר שטופפו על אדמת ארץ הקודש בשנים האחרונות.
מאוד רוחנית. היא גם נשבעת שהיא שומרת מסורת, בעלת אמונה יהודית עמוקה, כמעט צדקת נסתרת. באותה שעה היא מדגמנת בגדי ים וחובקת בן זוג שהוא גוי גמור. "אבל חתיך הורס", היא מנמקת. וזו כל התורה שלה על נעל עקב אחת.
"בחרתי באמונה היהודית ובכל מה שקשור לבין אדם לחברו בגלל השם שלי, שריי, שהיה השם של שרה אמנו לפני שכרתה ברית עם האלוהים.
אני מאמינה ב"לא תחמוד" באופן טוטאלי. אם אני מסתכלת על משהו שאני רוצה אבל, יו נואו, הוא לא שייך לי, ישר אני מרגישה שלא אקבל אותו.
אם אני משקרת אני נופלת באותו הרגע או כמה שעות אחר כך ומקבלת בומבה בראש. ואם אני מגעילה לבני אדם אני מקבלת תשובה שלילית באודישן. לא, את לא מבינה באיזה רמות אני מרגישה את זה.
אחרת מה מונע ממני להיות רעה ולעשות דברים רעים?".
תאמינו או לא, התורה הזו עובדת. הפגישה בינינו מתקיימת במהלך גיחה חפוזה שלה לארץ, לאחר שהגיעה מניו יורק. בדיוק עכשיו סיימה להציג תערוכה בגלריה הנודעת "נומדיק". הרפרטואר: בחורות עירומות המכווצות במכונת שיקוף. המחיר: 3,000 דולר לחתיכה. הכל נמכר.
התכנון המקורי של גבעתי אולי היה לחזור לחו"ל, אבל בשלישי האחרון התפלקה לה עוד הצלחה על הדרך: תפקיד המגישה החדשהשל "אקזיט" (HOT3), שם תתחיל לככב מיום ראשון הקרוב.
"יום לפני האודישן, בביקור ביוון, נשרפתי למוות", היא מספרת. "נרדמתי ברוח וקמתי כמו לובסטר אדום, וככה הגעתי. נבחנתי עם בנות מוכשרות ומצחיקות, והתבקשתי לראיין, להתראיין, לענות לשאלות, בערך כמו מבחן לקבלה לטיס.
בשנייה שגמרתי התקשרו לסוכן שלי ואמרו שנבחרתי. קצת מוזר, כי לא כל כך התכוונתי להישאר בארץ. מצד שני אני אוהבת את חופש היצירה שיש ב'אקזיט', לעשות דברים מצחיקים בלי להיצמד לטקסטים".
אחרי שנרגעים מההלם הראשוני של נפלאות הגוף - השיער הארוך, העור השזוף, העיניים הכחולות הגדולות, מגלים את מעמקי הנפש של גבעתי: צמיד אדום על הזרוע, חמסה זהובה על הצוואר וקבלות מחוגי קבלה נחשבים בארץ ובחו"ל.
"בגלל הביזנס שלי אני מאוד חזקה בעניין הערכים", היא מחדדת. "אני מקבלת ארבע הודעות ביום לפחות, שתיים טובות, שתיים רעות. כן קיבלתי סרט, לא הצלחתי באודישן, קליינט קנה איזה ציור, נפלה איזו הפקת אופנה. ומה מחזיק אותי בכל המתח הזה? הידיעה שאני הולכת בדרך הישר ושגם אם הדברים לא תלויים בי לפחות עשיתי את המקסימום".
גם את נפלת לשגעון הקבלה סטייל מדונה?
"אני לא שייכת לטרנד הזה. פשוט יש לי מערכת יחסים טובה עם אלוהים".
אני מבינה.
"לפעמים נורא קשה לי איתו. אני אומרת לו,'אבל למה? הרי הייתי בסדר'. ואז אני נזכרת שהבטחתי למישהו מתנה ולא קיימתי ולכן לא מכרתי ציור. אני ממש מרגישה שאם אעשה משהו לא בסדר התערוכה בפריז לא תעבוד והתוכנית טלוויזיה תיכשל והצילומים שלי יישרפו ודברים קשים ורעים יקרו במדינה"
אז אולי את אשמה בצונאמי?
"אני יודעת שדברים יקרו. יהיה איזה קרייסס. כשהאסון מגיע אני אומרת לעצמי,'את רואה? מגיע לך'. אבל זה עובד גם הפוך. אחרי שהקדשתי איזה יום להחזיר דיסק לבעליו ולהעביר כרטיס ביקור של ידידים לסוכן שחקנים ולהחזיר טלפון לנפש בודדה בניו יורק, חתמתי על חוזה להצגת תערוכה שלי באוקטובר בגלריה הצרפתית'טו ארט טו' והתבצעה לי העברה בנקאית גדולה לחשבון".
עד כדי כך.
"עד כדי כך. לכן ביום שאני הולכת לאודישן אני מה זה טובה לכולם. נותנת כסף לעניים ברחוב. מעבירה זקנים את הכביש. מדליקה נר בבוקר ומשתדלת לא להתעצבן. ואני מחייכת לכולם ונותנת טיפ לנהגים, אחרת אני לא אקבל את התפקיד. למרות שפעם עשיתי חשבון שרק מהטיפים אפשר לקחת מונית ולסובב איתה את ניו יורק".
נראה שמערכת היחסים שלה עם אלוהים באמת פורחת.
בגיל 22, שריי גבעתי, ילדה טובה טבריה, הספיקה לחרוש את יוון, פריז, לונדון, הוואי וארצות הברית במסגרת עבודות דוגמנות נחשבות.
היא הופיעה בקמפיין האופנה של וונדרבראד במילאנו, והתנוססה פעמיים על שער הקוסמופוליטן בניו יורק. בגיל 18 הוציאה לאור ספר פרי עטה, "לגעת באושר דרך ההיגיון" (הוצאת גל), שהודפס במהדורה שנייה ועד היום נמכר לא רע.
אחר כך קפצה לישראל כדי להשתתף בפרסומות לקוקה קולה, פאנטה, שוקו יטבתה ובורגר ראנץ'. היום היא מדגמנת בגדי ים ל"זקי" בישראל ול"אינטרנשיונל אינטימייט" היוקרתי בניו יורק.
הלאה. בשנה האחרונה הגישה גבעתי פינה קבועה בתוכניתו של אסף הראל. כשהסתיימה העונה נחטפה ל"וואי בעשר" בלוויין כמראיינת מפורסמים. במסגרת כשרונה לציור ולצילום, הציגה גבעתי יצירות אמנות בתערוכה אישית בגלריות יוקרתיות בפריז ובניו יורק.
בין הקונים שרכשו את עבודותיה היו ברוס הלפרד, יוצר הסדרה "דרו קארי", גיום בואטה, הבעלים של "קשארל" והמוזיקאי ג' ימי סאמרס.
ועוד. מגיל 17 היא מתגוררת באל-איי ובניו יורק, ומגיחה קצרות לישראל. היא לומדת משחק ב-HB סטודיו , תחת הדרכתו הצמודה של המאסטר הוטה האגן. בינתיים הספיקה לשחק בשני פיצ'רים, האחד "קולד סטון" בכיכובה והשני "דורמס" בסגנון אמריקן פאי. לאחרונה השתתפה בסדרת המופת "חוק וסדר". אמנם רק תפקידון, אבל במבטא מושלם שנרכש במאות דולרים.
תוכלי לזרוק איזה טיפ?
"כדי להצליח כישראלי באמריקה צריך דרייב בגודל של המדינה. בהתחלה הכל נראה נורא ממוסד, ואנשים מדברים במילים גדולות. אמנם לא מבינים כלום, אבל צריך להנהן בראש כאילו מבינים, כאילו הרגע ירד לך האסימון. זה מה שאני עשיתי בשלב הראשון. אחר כך התברר לי שבביזנס יש המון יהודים או ישראלים. כל מיני 'איליי' שהם בעצם אילן, וכהן, ולוי, ואייזנשטיין, וגולד או גולדשטיין. אז השתמשתי ביהדות שלי והתקבלתי לחוג. הסוכן שלי תמיד אמר,'בואי לארוחת שאבעס דינר'. זה עשה את החיים הרבה יותר קלים.
"הכלל הראשון הוא שאם תשתכרי במסיבה אף אחד לא ייקח אותך הביתה. לכן תמיד צריך להיות בקונטרול. לא להכיר מישהו וישר ללכת איתו למיטה או לעסקים, צריך לברר. פה, בישראל, שני טלפונים ואת יודעת מי האיש. בארצות הברית אין לדעת. לכן לפני כל פגישה אני עושה חיפוש בגוגל, בודקת כמה ממה שהאנשים אומרים זה בולשיט וכמה הם באמת רצינים.
"החוק השני הוא לא לדבר על ביזנס בלילה. אימצתי לי מושג, 'מנדיי מורנינג'. לא להבטיח כלום ולקבוע לדבר למחרת. כי בלילה כולם מבטיחים הבטחות. שתי כוסות של אלכוהול והכל נראה ורוד. אם מישהו מדבר איתך בחצות הוא לא רציני. ואסור להישאר עד מאוחר. כי האנשים הטובים מגיעים בזמן, יו נואו, ונשארים מעט. מי שנשאר שעות נוספות סימן שהוא לא מספיק עסוק.
"והכי חשוב באמריקה זה למכור את עצמך נכון. להביא קבלות. להראות שאתה לא צריך את האנשים בתעשייה ואולי הם אלו שדווקא צריכים אותך. סוכן אחד אמר לי,'אני יכול להריח נואשות מקילומטר'. מפיקים וסוכנים לא אוהבים נזקקים. לכן כשהיו לי פגישות איתם הייתי אומרת,'אני עשיתי כך וכך, ואם אתה רוצה לעבוד איתי, אני אשמח'. למרות שבלב הייתי מוכנה לבוא אליו על ארבע.
"את הפגישות עם הסוכנים והמפיקים והבכירים בשואו ביזנס מכירים דרך נט, שזה רשת קשרים. מכירים מישהו שמכיר עוד מישהו ולאט לאט נכנסים לתוך החממה. אבל כדי להגיע לחממה צריך להכיר את המנטליות ואת השפה ואת המבטא. קל לזהות בישראלי אם הוא טוב או רע, אבל אצל האמריקנים הכל נורא רעוע וחוש השיפוט מתבלבל. לכן כשהגעתי לניו יורק דיברתי רק אנגלית. ולא עשיתי שטויות, והייתי חרוצה ואמינה, ואת כל הכסף שהרווחתי השקעתי בשיעורי משחק, דיבור ומבטא. זה עולה הון, אבל שווה.
לפעמים סוכנים שאלו אותי,'מאיפה המבטא הזה שלך?', ואני אמרתי,'מ-200 דולר לשעה'. וזה שבר את הקרח, כי הם העריכו את ההשקעה וגם כי בניו יורק ובאל-איי שואו ביזנס זה קודם כל ביזנס. ורק אם יודעים לעשות ביזנס כמו שצריך מגיע גם השואו".
אכן , הצלחה נרכשת ביד ברזל. "אחד הדברים המקסימים אצל שריי שהיא עושה הכל בשקט לא אופייני, לא לגיל ולא לאגו", מתפעלת בת כהן, מנהלת יחסי הציבור של סוכנות הדוגמנות "לוק", " כל ישראלי שרק עמד ליד ברוק שילדס רץ עם התמונות לעיתון.
והיא, שיכלה לבסס את עצמה כהצלחת ענק בגיל צעיר, לא ממהרת לשום מקום. אם רק היתה מוכנה היינו מכינים לה תיק עיתונות שמן. אבל היא לא משתפת פעולה".
גבעתי נולדה בטבריה לאב בעל מפעל אלומיניום ולאם מאפרת. 15 שנה המתינו לה עד שהצליחו להרות. "אמא שלי תכננה עלי כל כך הרבה שנים שכשנולדתי כבר חיכה לי לו"ז נורא צפוף", היא צוחקת.
"אי אפשר להאמין מה הספקתי לעשות עד גיל חמש. כל חוג אפשרי, ג'ז, בלט, פיסול, ציור, אלקטרוניקה, מכניקה דינמית, גיטרה, צ'לו, ובכיתה ב' שיעורי משחק ופסנתר. גם בסופי השבוע לא נרגענו. דחסנו מוזיאונים, טיולים בחולות, שמורות טבע וספרים. התרגלתי לעומס. הבנתי שאין זמן לנוח, ואולי בגלל זה גם היום אני עושה כל כך הרבה דברים בבת אחת ולא מתבלבלת באמצע".
בגיל 14 נסעה לתל אביב ללמוד משחק, "כי כבר יכולתי לקחת מטבריה מונית שירות לבד וגם כי בטבריה אין בית ספר למשחק או לאמנות. טבריה זה מקום שבו מגדלים ילדים, וכשהם גדלים הם צריכים ללכת למקום אחר.
בגיל הבגרות אין מה לחפש שם. כולם שם מכירים את כולם, אז צריך להיזהר ולא לעשות שטויות. אי אפשר לצאת כל יום עם מישהו אחר ולהשתכר, כי הבעלים של הבר הוא חבר של אבא שלי, ואם אני אעז לקנות סיגריות במכולת המוכרת תתקשר לאמא. בעיר הגדולה אתה לומד איך להתנהג לאט ובאכזריות. חשבת שהלכת לאיבוד בהמון, ולמחרת יש עלייך אייטם מביך בעיתון.
"בטבריה הכל נוח, כמו ריפוד. כשאני חוזרת לבקר אני מרגישה שאני מרחפת על שמיכת פוך. הטבריינים פשוטים. הם לא מצביעים עלי מאחורי הגב או מתלחשים בינם לבין עצמם. הם נופלים עלי באמצע הרחוב, צועקים,'ווי, כמה אנחנו גאים בך' ומחבקים. מקליטים את הפרסומות בטלוויזיה ואת תמונות הדוגמנות הם גוזרים ומראים לחברים".
על גדות הכנרת החלה הקריירה הזוהרת. חבר של סוכן הקולביות עדי ברקן ראה אותה על החוף הצפוני בבגד ים והתקשר לדווח על המציאה.
"ברקן הזמין אותי לצילומים, וצ'יק צ'ק הבין מי נגד מי", משחזרת גבעתי בענווה. "התחלתי אצלו, אבל מהר מאוד עברתי לסוכנות'לוק'. עשיתי תצוגות מסלול וקמפיינים פרטיים, אפילו נבחרתי לתגלית השנה, אבל הדוגמנות היתה בשבילי רק כדי להסתדר כלכלית וללמוד קצת על השואו ביזנס לפני שאני יוצאת לדרך האמיתית: שחקנית קולנוע ואמנית.
הזכרתי לעצמי שגם נטלי פורטמן ואומה תורמן התחילו כדוגמניות לפני שהפכו שחקניות. כל שחקנית מדגמנת משהו, זה טוב לביזנס.
"הדוגמנות אף פעם לא משכה אותי באמת. אני מרגישה שאין לי מה לעשות בעצם חוץ מלהסתובב ולחייך. וקשה לשמור על הגזרה, להיראות טוב ולהתמודד עם פצצות שנראות הרבה יותר טוב ממך.
אני יוצאת בבוקר מהבית, בטוחה שאני נראית הכי מופלא בעולם, ואז אני פוגשת דוגמניות בינלאומיות מד-הי-מות, ואני אומרת לעצמי, בוא'נה, כנראה שאני לא כזו מהממת כמו שחשבתי. מצד שני אני יכולה להגיד שהדוגמנות היא השיעור הכי טוב שקיבלתי בחיים.
בגיל 17, כשהתחלתי לנסוע לעבודות בעולם, למדתי להסתדר בכל מקום, לטוס לבד, להכיר סוכנים ומפיקים ולהתאמן על שפות זרות".
דוגמנות גם עוזרת להתמודד יותר בקלות עם עירום וחשיפה.
"כן, מתרגלים להחליף בגדים ליד המאפר וליד הסטייליסט ולסבול בנינוחות את המצלמה. אבל ברחוב אני עדיין הכי ביישנית בעולם. אם גבר מתחיל איתי ישר אני מתכרבלת. רק על הסט אני מרגישה נוח, כי שם אף אחד לא רואה בי אובייקט אלא עבודה. היום כשאני מצלמת דוגמניות לעבודות שלי אני יודעת להסתכל עליהן לא כעל גוף עירום אלא כעל כלי אמנותי".
איך שומרים על 50 קילו על 1.70 מטר ועל עור פנים נטול רבב?
"מתנהגים לגוף בכבוד. אוכלים בריא ונמנעים לגמרי מג'אנק. שותים הרבה מים ועושים ספורט. כשאני בניו יורק אני הולכת כל הזמן ברגל. כל היום סקוורים ואווניו. אז אני לא צריכה לעשות גם ספורט. אבל באל-איי, כשאני רוב שעות היום באוטו, אני עושה ספורט במכון כושר. תזונה בריאה וספורט, זה כל הסוד".
ולמה דווקא ניו יורק?
"כי הגיע שלב שבו ראיתי את סוף הדרך, יו נואו. וגם אם הסוף הוא אחלה מקום, שאלתי את עצמי אם אפשר להגיע בישראל לקצה כל כך במהירות, אולי עדיף ללכת למקום יותר גדול, שבו אי אפשר לראות את הסוף?".
יפה . מה זה אומר?
"תמיד רציתי להתקדם הלאה. לשחק אותה בגדול. אז נסעתי להוואי וגרתי שם חצי שנה עם החבר, גולש ים אנגלי. ואחר כך עברתי לאל-איי וקיבלתי שוק היסטרי, כי כולם רצו שם להפוך לשחקנים מפורסמים. ואני התבוננתי מהצד והבנתי שצריך להתעסק לפני כן בקטן-בינוני, נניח ניו יורק, ואז, עם הקבלות, לחזור לאל-איי. אז נסעתי לניו יורק וכל כך התאהבתי שלא חזרתי לאל-איי אפילו כדי לקחת את הדברים שלי. ניו יורק מגניבה. אפשר לעשות שם הכל בלי להיות תלויים בכסף או במזל. צריך בעיקר קשרים, חריצות ונכונות לעבוד קשה".
אחת ההברקות שייזכרו מהתוכנית המנוחה של אסף הראל בערוץ עשר היא הפינה של סטפני. גבעתי גילמה דמות של אמריקנית המשדרת מלב האולפנים באל-איי. מאחוריה האורות של הוליווד, בשערותיה תקועה אוזנייה לוויינית ואפילו איחור מקובל של כמה שניות בין הקול לתמונה, להגברת האותנטיות. בכל פעם בחנה סטפני את מצב הסלבריטיז הישראלים שנסעו לחפש את מזלם בחו"ל, הבטיחו נסים ונפלאות ושקעו באבק השכחה האכזר.
אלא שבפועל מגישת הפינה עמדה באולפן של הראל, סמוך לשולחנו, ומשם שחררה קטעי סטנד-אפ במבטא אמריקני מושלם. "אקי אבני? או, סו וונדרפול, יסטרדי היתה לו פגישה עם סטיבן ספילברג. רק שבדרך הוא שכח את הכרטיסייה, אז הפגישה נדחתה קצת, יו נואו. אבל בשבוע הבא, רילי, הי איז א סטאר. נועה תשבי? רילי וונדרפול. רק גמרה את הדיאטה וכבר הוזמנה לאודישן הכי היסטריקל בתעשייה. אמרו לה,'את כל כך עומדת לשחק אותה שלא צריך שתתקשרי אלינו'. אנחנו כבר נתקשר ונודיע לך. גוד פור יו, תשבי".
את צוחקת על ישראלים שמנסים להצליח בחו"ל, כשאת בעצם עושה אותו דבר.
"הרעיון הוא ברנז'ה שצוחקת על הברנז'ה, גם אם אני בדרך צוחקת על עצמי. אני מרגישה עם זה טוב. אני נורא מעריכה את האנשים שאני צוחקת עליהם, למרות שיש להם קטע משונה. כולם עוד שתי שניות הופכים לטום קרוז, ואני לא שונה מהם במטרה הסופית אלא רק בדרך אליה. אני גרה בניו יורק, לא באל-איי. ואני עדיין עושה פרויקטים קטנים אבל ממשיים, שאינם עסקי אוויר, שמביאים לי הערכה ושורות חשובות ברזומה. זו האסטרטגיה שלי. להתחיל בקטן ועם התוצאות הטובות לגשת לסוכנים הגדולים".
אם היו עושים עלייך פינה כזו לא היית נעלבת?
"מה פתאום? זה היה מוכיח לי שאני בתודעה של האנשים. שנצרבתי. כל קומיקאי טוב יודע לצחוק על עצמו. ככה הוא משדר אמינות".
למרות האמינות התוכנית של אסף הראל התפוגגה.
"התוכנית לא עלתה לעונה שנייה בגלל שהיא כוונה לברנז'ה, ואי אפשר לעשות תוכנית ארצית שמכוונת רק לתל אביב. תל אביב נורא עסוקה בעצמה, בפרסונות, בפרסומים, בסלבריטי ובחיי לילה. אבל יש עוד מקומות בארץ שמרכיבים את מאת אחוזי הרייטינג".
איך היה לעבוד עם אסף הראל?
"הוא מגניב, למרות שברמה האישית לא דיברנו יותר משתי מילים. הוא היה עסוק מדי ושלח את המפיקים שלו. הריחוק הזה התאים לי. אני חושבת שקשרים אישיים בעבודה מסבכים את העניינים. בביזנס עבודה זה נטו".
"שריי מתוקה, מוכשרת ועוברת מסך מצוין", מתחנף בתורו הראל. "היא מקצוענית אמיתית. לקחה את הפינה נורא ברצינות ועשתה כל מה שצריך כדי לקבל את התפקיד, כולל לשכב עם כל הבכירים. סתאאאם. אני מקווה שהיא תיתן לי לישון אצלה כשאני מגיע לביקור בניו יורק. כי ההון שעשיתי בערוץ עשר אוזל במהירות והמלונות יקרים".
כאמור, בימים האחרונים נבחרה גבעתי לתפקיד הנחשק של מגישה ב"אקזיט". מורן מרציאנו, המלהק, מזיל ריר כמו כולם:
"במהלך החודשים האחרונים ראיינתי קרוב ל-150 בנות ובנים שחפצו בתפקיד, מגלי צה"ל, בתי ספר למשחק, וכל סוכנויות הדוגמניות והשחקניות בארץ. אבל שריי הדהימה אותנו ביכולת שלה להיות מצחיקה, שנונה וחדה מצד אחד, ברוח'אקזיט', ומצד שני להיות רצינית ואינטלקטואלית. שילוב אולטימטיבי של בחורה יפה וחתיכה שתקפוץ באנג'י בשידור, אבל גם תעביר שיח רציני ביום השואה".
מיד כשהתפנתה סטפני להצעות חדשות חטפו אותה ב"yes". הפעם בתורעיתונאיתמטרידה, סטייל שליחי גיא פינס, בתוכנית הבידור והתרבות היומית "Y בעשר".
את התפקיד הטלוויזיוני הנוכחי מצלמת גבעתי בחו"ל. מראיינת מפורסמים ועל הדרך עושה להם קצת בלגנז' ישראלי חינני. בין השאר ראיינה את סמואל ג'קסון ואת אשטון קוצ'ר, החבר החדש של דמי מור, חיכתה עד ששלל העיתונאים יסיימו את שלב השאלות הרציניות והפגיזה נזיפות והצעות לסדר.
"כשהיא ישבה מול סמואל ג'קסון, פעם ראשונה שלה מול פרסונה כזו, ציפיתי שתתרגש", אומרת עורכת התוכנית הלית לוי. "אבל שריי עשתה את זה כאילו זו הפעם ה-50. עם כל הסקס אפיל היא תקתקה שם. מרוב תימהון ג'קסון התחיל לראיין אותה בעצמו".
"רציתי להכניס קצת צבע בסרט הנע של השאלות שחוזרות על עצמן", מתנצלת גבעתי. "כולם הגיעו עם עניבות וחליפות מחויטות ואני הגעתי עם מיני. בגלל שסמואל ג'קסון משחק בסרט מלחמה הדפסתי לו בבית חוזה, נתתי לו ואמרתי שזה מהמוסד בישראל, שמאוד גאה בו ומעניק לו אוטו חינם וביקורים במוזיאון ישראל. היה נחמד. הקרח נשבר. ואז אמרתי לו בעדינות,'שמואל זה ממש לא קול. תחליף את השם'". קטעים איתה.
לאשטון קוצ'ר היא הביאה מים מהברז הדולף בישראל והדביקה על הבקבוק את השלט המחייב "מים רוחניים מבורכים מהקבלה".
"כי ידעתי שהוא קבליסט וחשבתי שיהיה מגניב, יו נואו. ובאמת הוא התחרפן לגמרי. אמר לי 30 פעם,'תנק יו סו מאץ' ושתה את המים. לא יכולתי לקלקל לו את ההפתעה. עשיתי משהו כל כך טוב לנשמה שלו אז למה להרוס? מצד שני, במסגרת מערכת היחסים שלי עם אלוהים, אני לא מסוגלת לשקר. אז שלחתי לו מסר באמצעות חבר שלו, שהמים היו רק טריק טלוויזיוני, ושגם מים מהברז יפים לבריאות".
בין ג'אנקט מוטרף אחד למשנהו הספיקה גבעתי לעסוק בדבר האמיתי. בשנתיים האחרונות השתתפה בשני סרטים ניו יורקיים ובפברואר נקראה על ידי הסוכן שלה להשתתף באחד מפרקי הסדרה "חוק וסדר". למרות שמדובר בהופעה מינורית בהחלט ("שתי שורות שהן מקפצה לדברים הרבה יותר גדולים"), התקבלה כחברה באיגוד השחקנים באל-איי, יעד נכסף גם לשחקנים מקומיים ומצליחים ממנה.
"זה היה סט היסטרי לגמרי", היא מספרת. "לא ייאמן כמה כסף שופכים שם על כל צילום קטנטן. בשביל הסצנה שלי סגרו רחוב שלם. הלוקיישן היה מועדון לילה, ואני המלצרית שמקבלת את שני הסוכנים של'חוק וסדר' ומציעה להם משקה.
היו שם כל כך הרבה בעלי תפקידים שהעיניים הסתנוורו. והמזנון שהם הציעו, לא ראיתי דבר דומה בשום הפקת אופנה יוקרתית שהשתתפתי בה. וזה עוד נחשב לאוכל של השחקנים ליגה ב', התפקידים הראשיים אוכלים בקרון נפרד. היה נורא כיף וגם רווחי. על שתי השורות שלי הרווחתי יותר מיום צילומים שלם בסרט הראשון".
אם המשחק הוא הדבר העיקרי למה את מתאמצת גם על אמנות?
"כי בארצות הברית דוחפים אותך להוציא את כל הכשרונות החוצה ולהפוך כל תחביב לתעשייה. בארץ אנשים מחכים שמישהו יעשה את העבודה במקומם. אבל בניו יורק אתה נהיה יזם בלי שאף אחד נתן לך הוראות, ומה שתחליט זה מה שתעשה. מי שרוצה להיות גאון, נהיה גאון.
הדבר הראשון ששואלים שם את האנשים הוא,'במה אתה עוסק?', ואתה כל הזמן חייב להגדיר את עצמך ולהתרחב. אז אמרתי לעצמי,'בישראל אני אהיה דוגמנית ובחו"ל אעבוד רק עם הלקוחות הגדולים. בניו יורק אני אהיה שחקנית ובפריז אמנית'.
"אז למרות שהאמנות היתה אצלי תמיד תחביב, והמשחק הוא הדבר הגדול, התחלתי לקחת שיעורי ציור וצילום. ובגלל שהכרתי כמה אנשים חשובים, מישהו דיבר עם מישהו, ועוד מישהו קנה, וגם החברים שלו רצו לקנות.
ככה מצאתי את עצמי נפגשת עם נציגים מגלריית צ'לסי ומציגה שם עבודות שלי. אחר כך הזמינו אותי לעוד גלריות ואני אמרתי, 'אני צריכה תערוכה לבד'. אחרי שנה כבר היתה לי תערוכה לבד, ועוד אחת, ועוד אחת.
את התערוכה הרביעית, שכל עבודותיה נמכרו, הצגתי ב-RAW ארט בסוהו, האולימפוס של אמני הצילום. המעצב הישראלי יגאל עזרואל, שמלביש את נטלי פורטמן, עיצב לי שמלה. החברים דאגו להביא המון אנשים חשובים מניו יורק ומאל-איי. הייתי שיכורה לגמרי כל הערב. לא הייתי מסוגלת להכיל את ההצלחה".
את עשירה?
"הגלריה לוקחת 50 אחוז מכל עבודה, אבל אני מסוגלת לקנות לעצמי מצלמה ב-5,000 דולר ולעשות צילומים יותר איכותיים. ויש לי שתי דירות, באל-איי ובניו יורק, ומכונית, וקצת חסכונות בבנק. אני לא עשירה פלצנית. אני עדיין הילדה הקטנה מטבריה שכל היום מציירת ומשחקת".
ומתי את קצת חיה? בת 22, יו נואו.
"אין לי תחביבים של צעירות משועממות. לא מעניין אותי ללכת לטייל בפארק או לקרוא ספרים. אם יש לי קצת זמן אני מעדיפה לראות סרט. רומן פולנסקי, למשל, פליני וטרנטינו, כל המטורפים האלה שעשו אלף דברים גם בציור, גם בצילום וגם על המסך. אני מדברת עם אמא שלי שבע שעות ביום, ועושה לפחות שלושה דברים שקשורים בתעשייה ביום אחד. רק אז אני מרשה לעצמי להירגע. אני מתה על הביזנס שלי. הכי כיף לי לקום בשש בבוקר ולהתחיל את היום עם המיילים והאינטרנט. להמשיך עם תסריטים וציור ופגישות ואודישנים ולסיים בדוגמנות ומשחק. אני הולכת לישון כל יום בשתיים בלילה, וזה מספיק לי. לא צריך יותר. בניו יורק לא ישנים הרבה".
מה עם חברים?
"לכל החברים שלי יש מכנה משותף אחד: הם חייבים להיות יוצרים. אם לא אין לנו על מה לדבר. אני נפגשת עם מוזיקאים, שחקנים ומפיקים ומחליפה חוויות, ולפעמים גם מספרי טלפון. ויש לי בן זוג חדש. טוני שיינה, שחקן מאל-איי שעסוק עכשיו בסרט "להתעורר למוות" עם ז'אן קלוד ואן דאם. הכרנו במסיבה והפכנו לחברים. או שהוא מגיע לניו יורק או שאני נוסעת לפגוש אותו באיטליה. הוא אציל כזה, ואלוף בקראטה".
אין לך בעיה לצאת עם בחור לא יהודי?
"בניו יורק ההתבוללות היא נושא רציני. רוב הבכירים בתעשייה הם יהודים ונורא אכפת להם שהילדים שלהם יתחתנו עם יהודים. אבל אני מאמינה שאפשר לגייר גם לא יהודי. פשוט לתת לו להתאהב באמונה ולהכניס אותו לשבט".
ואם הוא ירצה שתעברי לשבט שלו?
"אז אין על מה לדבר".
מה אומרים ההורים בטבריה?
"עד שלא עשיתי כסף מהסרט ומהתערוכה הראשונה, אבא שלי לא האמין באמנות או במשחק. תמיד הוא אמר לי,'אולי תלמדי עוד משהו?', אז למדתי חצי שנה פילוסופיה באוניברסיטה הפתוחה, ובאתי אליו ואמרתי לו, מה עושים עם זה בכלל? גם לאמא שלי היה חשוב שיהיה עוד משהו בצד, למקרה שהיד שלי תשתתק או הקולנוע ייסגר לזרים. אבל לאט לאט ההורים שלי הבינו שהכל עניין של תהליך.
התחלתי לעשות פרסומות ותפקידים בסרטים נחשבים והם ראו שיש מזה הרבה כסף ועתיד. אחר כך הם התחילו לקבל פידבקים מאנשים והרימו את הראש. הנה הילדה הקטנה שלהם נוסעת בכל העולם ומרוויחה ומסודרת. אז הם תומכים. וגם אני מתחשבת. בגללם לא הסכמתי אף פעם לדגמן תחתונים וחזייה. רק בגדי ים".
מה ההבדל?
"בביקיני הולכים גם בחוץ, אבל בתחתונים וחזייה מסתובבים רק באמבטיה. וחוץ מזה אני מטבריה. שם, יו נואו, במשך כל הקיץ מסתובבים בבגד ים".
נא להמתין לטעינת התגובות
