המפתחות אצל ביבי
כל הלחץ בשבועות הקרובים יתנקז אל נתניהו. הוא יודע שמתקרבת שעת ההכרעה, וממשיך להתלבט. בשטח מנסה אלוף פיקוד המרכז יאיר נוה לגבש עם מנהיגי המתנחלים "צוות ניהול משברים", שיבטיח שגם בלהט ימי הפינוי יישמרו כמה קווים אדומים. וגם חזון המזרח התיכון החדש של מופז: "עזה יכולה להיות מנהטן של המזרח התיכון. הפלשתינים רק צריכים לרצות"
המפתחות אצל ביבי. אם יצביע בעד ההצעה, יש סיכוי מסוים שיצטרפו אליו שרי ליכוד נוספים שלא יוכלו להרשות לעצמם להישאר לבד. אם יצטרפו, עשויים לחבור אליהם חברי כנסת מתנדנדים. כך יוכלו מתנגדי ההתנתקות לייצר תגובת שרשרת, מעין אפקט דומינו שיכול, ברגע האחרון ממש, לעצור את הפינוי.
ביום שישי לפני שבועיים נפגש נתניהו עם עוזי לנדאו בבית מלון בתל-אביב. "הפעם", אמר לו לנדאו, "זה לא ילך לך. אם לא תעשה מעשה, אם לא תנקוט עמדה, אני מתכוון להתמודד בליכוד, גם מולך". לנדאו אמר לנתניהו, בעצם, שיקרע את המסכה מעל פניו. שלא ייתן לו ולשרים הנוספים (לבנת, שלום, כץ ונוה) להמשיך להתענג על תמיכת הימין, בעודם משרתים את השמאל.
"אף אחד לא יקנה ממך את ההסברים על התנתקות מדורגת ועל פשרת ציפי לבני", אמר לו לנדאו, "נגמרו המשחקים. הציבור לא טיפש. אני אלך נגדך בכל הכוח".
נתניהו הפנים. מאז אותה פגישה דיבר עם לנדאו פעמים נוספות. בשבוע האחרון צרו עליו אנשי יש"ע. הוא פגש רבים מהם. הטלפון שלו רתח. המפד"ל, האיחוד הלאומי, אפי איתם, יצחק לוי. כולם לוחצים עליו. ביום רביעי בלילה אמור היה לנסוע לחו"ל (לצורך מה? אולי התחלת גיוס כספים? ). המתח בינו לבין שרון גובר והולך (השבוע התנגשו בשני נושאים כלכליים). בשיחות סגורות, כשהוא שומע את ההפצרות והודף את הלחצים, נשמע נתניהו אומר, יותר מפעם אחת: "תוכיחו לי שיש לזה רוב".
ביום שני הקרוב אמור אביגדור ליברמן, בכנס גדול בגוש קטיף, לקרוא לו לפרוש. קמפיין של המורדים נגד שרי הליכוד הימניים יציף בקרוב את הארץ. שעת ההכרעה מגיעה ובנימין נתניהו, כמו תמיד, כמו ביבי, נגרר אליה סר וזעף, קרוע מבפנים ומתלבט. אם יחכה לרוב, לא יגיע לשום מקום. אם יישאר בפנים, יושפל ויאבד נקודות רבות בימין (סיכוייו לנצח את שרון יקטנו). אם יעשה מעשה ויצביע בעד (ויהיה חשוף לפיטורים מצד שרון), הוא עוד עלול לנצח. ואז, הוא מחוסל בוושינגטון, באירופה, במרכז
הישראלי. כמעט מצורע. ובכן, להיות בנימין נתניהו זה לא ממש כיף בזמן האחרון.
ההכנות להתנתקות בעיצומן. בצפון השומרון היא אמורה להתחיל ביום שני, 5 בספטמבר, לא סופי. במציאות, היא כבר החלה בשטח. צה"ל החל בהעברת מפקדות, הזזת כלים, העתקת מבנים. אלוף פיקוד המרכז, יאיר נוה, מנהל את האופרציה הלא פשוטה הזו. ככל שעובר הזמן, כך מתברר שמינויו של נוה, שאולתר כפשרה בין שר הביטחון לרמטכ"ל הקודם, היה מוצלח.
בניגוד למקרה של יונתן בשיא, הכיפה שעל ראשו של נוה לא מרתיחה או מרתיעה את המתיישבים. הרקע המשותף, הערכים הדומים, הגישה המיוחדת של נוה, שאומר כל מה שהוא חושב וחושב כל מה שהוא אומר, מסייעת לו לייצר הידברות מועילה עם הצד השני (וגם להסתבך מדי פעם). בשבועות האחרונים גוברים מאוד המגעים בין מערכת הביטחון לבין ראשי המתיישבים, ובמיוחד הרבנים. יאיר נוה מוביל את המפגשים
נוה מדבר, בשיחות סגורות, על הצפוי בהתנתקות. הוא אומר את האמת: המתנחלים יותר נחושים מאיתנו, חכמים כמונו, מבינים את השטח טוב יותר מאיתנו, יש להם אורך נשימה עדיף והם היו ביחידות מיוחדות כמונו. הסיכויים שלנו, אומר נוה, הם לרכז כוח, להפעיל אותו בחוכמה, בשיטת "הרבה מול מעט", לדבר איתם, להבין אותם, להפעיל מובילי דעת קהל, להתעסק איתם כמה שיותר רחוק מהמקום עצמו, כמה שיותר רחוק מקו השבר האידאולוגי העיקרי. עדיף לעצור את האוטובוס כבר על כביש חוצה שומרון ולהתווכח שם, מאשר להיקלע לקרב אידאולוגי בשא-נור.
נוה הגיע לאחרונה להבנות עם מובילי דעת קהל ביהודה ושומרון. מדובר, בעיקר, ברבנים. הוא מרכז מאמץ להקמת "צוות ניהול משברים" משותף, בכל הרמות. מעין צוות היגוי שבו יהיו חברים גם קציני צה"ל והמשטרה וגם הרבנים והמנהיגים החברתיים של המתנחלים. יהיה צוות פיקודי, יהיו צוותים אוגדתיים, וכן הלאה, עד רמת היישוב. צוות היגוי משותף לכל יישוב. ערב הפינוי אמור הצוות להפוך ליחידה אחת, להתכנס ולהחליט יחד מה קורה ואיך. ניתן להם חצי יום להפיג מתח, לפרוק כעסים, אומר יאיר נוה, אבל נמתח, יחד, קווים אדומים.
התפישה מאחורי המהלך הנבון הזה פשוטה. על פיה, עד ההתנתקות ממלאים הרבנים תפקיד מלהיט, מלהיב, מתסיס. זה תפקידם ואין טעם להתעמר בו. מרגע שהעסק מתחיל לקרות בשטח, הם אמורים לשנות פאזה בבת אחת ולהפוך לגורם ממתן, מרגיע. מדובר בחיי אדם, אומר נוה, מדובר בחוסן הפנימי שלנו, בעתידנו כעם אחד. הוא יושב עם כל הרבנים, כולל הקיצונים שבהם, ומופתע לשמוע שרובם הגדול (אפילו, נניח, הרב דודקביץ' מיצהר) מסכימים על העקרונות הכלליים, על הקווים האדומים, על ההתנגדות המוחלטת לאלימות מכל סוג.
המהלך הזה מתרחש גם במקומות אחרים. בצה"ל מדברים בלחש על האפשרות שהרבנים המרכזיים, המנהיגים המובילים של היישוב, ישנו את עורם בבת אחת עם תחילת הפינוי ויפנו את כל האנרגיה שלהם, בן לילה, להרגעה, לסיוע, לשיכוך הלהבות. בשטח יש סימנים להיענות מרשימה ליוזמה הזו. כלפי חוץ, היא תוכחש. ברגע האמת? נחכה ונראה.
סגן שר הביטחון זאב בוים יצא השבוע לפיקוד המרכז. בוים משקיע אנרגיה רבה במאמץ להגיע להתנתקות במצב אופטימלי ולצאת ממנה בחתיכה אחת. צה"ל מנסה עכשיו לגבש, בנוסף לשיטה שבה תתבצע ההתנתקות, גם את היום שאחרי. זאב בוים מתרוצץ בשבועות האחרונים כדי לסייע במשימה העיקרית: לצאת מההתנתקות ולסיים את השנה עם כמה שיותר גדר הפרדה בשטח. זה לא פשוט. דני תירזה, קמב"ץ הגדר, נמצא במרוץ מטורף נגד הזמן, המפגינים, העתירות ובתי המשפט.
ב-1 בספטמבר אמור להיסגר סופית "עוטף ירושלים". בכל מקום שבו עדיין תישאר פרצה, תונח גדר תלתלית. כשלא יהיו תלתליות, תוצב פלוגת משמר הגבול או צה"ל. המטרה היא לנעול את ירושלים עד סוף השנה, לעמוד עם מקסימום גדר אחרי ההתנתקות ולקוות לטוב. נוה ובוים מדברים על הצורך להעניק לדרג המדיני חופש תמרון מסוים, להגדיל את כושר הספיגה אחרי ההתנתקות באמצעות גדר שתגיע, עד סוף השנה, עד מצדות יהודה בדרום ותרגיע את באר-שבע ורצועת החוף. בוים מייעץ לנצל את "אבק ההתנתקות", הרעש והמהומה, כדי לקדם כמה שיותר את הגדר בנקודות הבעייתיות. נוה מרגיע אותו: אנחנו עושים את זה.
צה"ל, בכל מה שקשור להתנתקות, מפגין אופטימיות זהירה. התקופה האחרונה כונתה בצבא "בין השמשות". תקופה של פעילות מוגבלת, של מעבר. עכשיו אנו אמורים להיות בשביל הזהב, שבו עוברות הערים הפלשתיניות לאחריות הרשות הפלשתינית. אחר כך תגיע ההתנתקות עצמה וממנה נתנקז למה שצה"ל מכנה "סוף הקיץ". השאלה היא, איזה סוף זה יהיה.
שתי אפשרויות: הסלמה ביטחונית, עלייה מסוימת בטרור והקפאת התהליך המדיני או רגיעה ביטחונית יחסית וחידוש המשא ומתן. במקרה של הסלמה, ילך צה"ל למה שמכונה "נעילה מרכזית": סגירה הרמטית של הגדר, השלמתה והקפאת המצב, תוך המשך לחימה במחוללי הטרור ומניעת השגת יכולת ירי תלול מסלול ביו"ש. התקופה הזו תקרא "יום סגריר". יש בה תרחישים שונים, אפילו עד כדי השתלטות מחודשת על שטחים לצורך "ניקויים". אחריה מגיעה תקופת "קצה הדרך". ישראל נכנסת לבחירות, הפלשתינים יוצאים מבחירות, כולם מחכים.
הגדר תהיה מושלמת, אומר נוה, הצירים העוקפים מושלמים, השב"מים (שטח ביטחוני מיוחד סביב היישובים ביו"ש) מושלמים, ואנחנו נוכל להגיד שיש רמת ביטחון סבירה, במינימום נפגעים, במינימום השפעה על המשק ובמינימום משאבים. כל זה, כאמור, במידה והעניינים יידרדרו. אם הרגיעה תימשך: השמים הם הגבול.
דווקא יאיר נוה הוביל לאחרונה גישה מתונה והמליץ בפני הדרג המדיני לנתק את הדרישה לאסוף נשק ממבוקשים מהעברת הערים הפלשתיניות לידי אבו מאזן. לדברי נוה, אפשר "לבלוע" את העניין הזה עם הנשק של המבוקשים. העיקר לא לפגוע בתהליך שאמור לחזק את הרשות הפלשתינית מול הגורמים המיליטנטיים. נוה סבור שאבו מאזן רוצה באמת לאסוף את הנשק. הרי בסופו של דבר הנשק הזה יופנה נגדו (כמו שקרה השבוע לאבו עלא). אלא מה: הוא רוצה, אבל לא יכול. לנוה יש מחלוקת קשה עם השב"כ ועם הדרג המדיני בסוגיה הזו. אני אחראי לביטחון כאן, אומר נוה, אפשר להסתפק בחתימתם של המבוקשים על ההסכם בשלב הזה. הרשות הפלשתינית חסרת אונים עכשיו, בתקרית שהיתה ביריחו התגלה קלונם ברבים. עכשיו, צריך לחזק אותם.
מי שמנסה לעשות את זה הוא ג'יימס וולפנזון נגיד הבנק העולמי לשעבר, שהפך לשליח הכלכלי להתנתקות, שהפך לשליח הכלכלי לאזור, שהפך לשליח הכלכלי-מדיני, שהוא עכשיו הכתובת העיקרית, הזוהרת, שאמורה לעשות סדר בבלגן.
וולפנזון מקיים רומן של פגישות עם שר הביטחון שאול מופז. שלוש כאלה התקיימו השבוע. הוא הציג בפני מופז את "התוכנית הגדולה" שלו (Master Plan). עקרונותיה , בלשונו של וולפנזון: "יום אחד תקום מדינה פלשתינית עצמאית. צריך ללמד את הפלשתינים לנהל מדינה. צריך להקים שכבת ניהול פלשתינית ראויה בנושאים הפיננסיים, החברתיים, האדמיניסטרטיביים". עד עכשיו הכל מתנהל בידי כנופיות ומושחתים (בכל זאת, הם למדו משהו מאיתנו). צריך להפסיק את זה.
לתוכנית של וולפנזון ל"הכנת" המדינה הפלשתינית ארבעה שלבים עיקריים: הראשון הוא להקים ולחנך שכבת ניהול פלשתינית (כולל שיגור עשרות נבחרים פלשתינים להשתלמויות בתחום הזה בחו"ל). החלק השני מתמקד בהגברה דרמטית של ההשקעות הכלכליות ברצועה ובגדה. וולפנזון לקח את עצמו לגייס שלושה מיליארד דולר לצורך זה. הכסף ילך, הפעם, ישירות לשטח, ולא יתאדה בכיסים השונים. צריך לעודד את העולם הערבי לשחרר את הסתימות ולחדש את הזרמת ההשקעות. הסעיף השלישי קשור למעברים, שהם צינור החמצן של הכלכלה הפלשתינית, כולל הנמל הימי ושדה התעופה. אלה אמורים להשתדרג מאוד בקרוב, באמצעות רכישת מכונות שיקוף ענקיות למשאיות. הליך המעבר של משאית מצד לצד אמור להתקצר מעשרות שעות לעשרות דקות. הסעיף הרביעי הוא חיבורה של עזה ליו"ש באמצעות מסילת רכבת וכביש שקוע, במימון אירופי.
מוחמד דחלאן שמע על התוכנית הזו והגיב בביטול. פגישה או שתיים עם מופז, וגישתו השתנתה. הציר דחלאן-מופז פועל עכשיו במהירות. מופז מבטיח הרים וגבעות ליום שאחרי ההתנתקות. לבנות נמל ימי, לפתוח את שדה התעופה האווירי. שם המשחק, מבחינת מופז, הוא להעביר את ההתנתקות בשקט, בתיאום, בידיים משולבות. אחרי זה, אפשר להתקדם הלאה. אולי אפילו במהירות.
במהירות? מופז? כן. לדברי שר הביטחון אפשר, אחרי התנתקות מוצלחת, לנסח מחדש את הדרישות הביטחוניות. ישראל לא תדרוש כליאת כל טרוריסט באשר הוא, אבל תוכל אולי לחיות עם הפסקת ייצור מרגמות וקסאמים, הפסקת שיגור מתאבדים, טיפול בממד הכנופייתי בשטחים והפסקת ההברחות. יכול להיות שאבו מאזן יעמוד בזה. בינתיים, יגיעו הבחירות. שם, וגם כאן. חלוקת הקשב, אומר מופז, תיפגם. אפשר יהיה למצוא נוסחה שתשמור על המומנטום גם בתוך שנת הבחירות. אם רוצים, הכל אפשרי.
מופז ביקר השבוע בגדוד 890 של הצנחנים. ביקור מעודד. גם אם תהיה סרבנות, אומר מופז, זה יהיה בשוליים. באחוזים בודדים. הוא הורה להקצות חיילים להתנתקות, "כמה שצריך". לדבריו , נכון לעכשיו, מחצית מחיילי צה"ל ישתתפו במבצע הענק הזה. חצי מכוח האדם הסדיר של צה"ל, לפני שהתחלנו לדבר על מילואים. זו המשימה הלאומית הנוכחית, אומר מופז. במקום שכמה אלפי חיילים יעבדו שמונה שבועות, בתהליך אינסופי ומקיז דם, הכל מתקצר לשלושה שבועות, מקסימום ארבעה, עם עשרות אלפי חיילים.
מערכת הביטחון מעריכה, נכון לעכשיו, שכמחצית מהמתיישבים יעזבו מרצונם, המחצית השנייה תתנגד ברמות כאלה או אחרות. ככל שנעמיק לתוך יולי, אומר מופז, כך יתפנו יותר ויותר מרצון. קבוצה אחת תעזוב מרצון, הקבוצה השנייה תישאר, תתנגד התנגדות סמלית ותעזוב. הקבוצה השלישית תתנגד באמת, אבל בסופו של דבר תוותר. בסוף, נישאר עם הקבוצה הרביעית, הקטנה, המיליטנטית. "וגם זו", אומר מופז, "לא כצעקתה". יהיה בסדר.
ההתנתקות, אומר שר הביטחון, היא תקווה, גם אם ביבי יצביע נגד. זה מבחן לדמוקרטיה הישראלית. בסוף, ישראל היא מדינה דמוקרטית, שהחליטה על מהלך דמוקרטי בכנסת ובממשלה. די, הם עשו כבר את כל התרגילים האפשריים, ניסיון לעצור את זה עכשיו יהיה אקט לא דמוקרטי. גם אם התמיכה תרד בסקרים. ההחלטה כבר נפלה. לדבריו, התמיכה בהתנתקות תעלה משמעותית דווקא אחרי ההתנתקות. הוא לא מוטרד מנתניהו, שיטפל, לדבריו, כבר בעצמו, כפי שעשה בעבר. כשההתנתקות תהפוך למציאות, כשיתברר שיש חיים אחריה, גם בציבור יהיה סוויץ', גם בקרב המתנגדים. אלה שתמכו בה יזכו לעדנה אחריה. הם הפגינו אומץ, נחישות וחזון. ואם ההתנתקות תקרוס? או, במקרה כזה, יהיה כאן קשה מאוד. ואז, מה זה כבר חשוב מעמדי (אומר מופז) בציבור. חשוב יהיה לטפל במצב.
מופז מדבר בפעם הראשונה בעיניים מצועפות על חזון. עם הגבר-גבר, עם הקשיחות, עם ההתעקשות על החרמת נשק מהמבוקשים, הוא נשמע פתאום אומר ש"הפלשתינים יכולים להקים בעזה גן פורח. הם יכולים לבנות 20 בתי מלון על רצועת החוף. זו יכולה להיות מנהטן של המזרח התיכון. הם יכולים לצאת מהמצב שלהם. הם רק צריכים לרצות.
לא ניתן להשאיר תגובות למאמר זה
kaspit@maariv.co.il
