לראות את הנולד
עמוס ירון, יחיאל חורב ויוסי בן-חנן צריכים להתפטר בעקבות המשבר הביטחוני עם ארצות-הברית. הם סומכים על אריאל שרון, אבל הוא כבר הוכיח בעבר שאין על מה. וגם: סיפור עצוב על יורדים במנהטן, הירושה של ג'וליאני ושיעור בעיתונות מה"ניו-יורק טיימס"
המפוטרים-בכוח משליכים את יהבם על הבטחתו של אריאל שרון להגן עליהם ולמנוע את סילוקם. אבל זו משענת קנה רצוץ. אמנם שרון רוצה ומתכוון, אבל לא יוכל לעמוד במילתו. מפני שאינו מכיר את ההתנהלות האמריקנית, כפי שהוכח כבר בימים שבהם צרח על הנציג האמריקני לשיחות בלבנון ב-1982 פיליפ חביב.
ירון, חורב ובן-חנן חייבים לדעת, שהוא ייטוש אותם במורד הנהר. כמו יצחק שמיר ושמעון פרס, שנטשו בפרשת קו 300 את ראש השב"כ אברהם שלום חרף הבטחותיהם. כמו עוז הרוח שנמוג ממפרשיו של יצחק רבין בהפקירו בסיום פרשת יונתן פולארד את ידידי, ד"ר אביאם סלע.
חורב יכול להשתעשע בזימון ועד עובדי משרד הביטחון למאבק בממסד. ירון ובן-חנן ידמיינו פנייה דרמטית לבג"ץ. הם בכירים שעשו גדולות ונצורות למען ישראל, וראויים לכל הפרסים והשבחים הכרוכים בכך. אבל עוד כמה שבועות שקטים כאלה של העדפת ה"אני" ו"העצמי" על פני טובת האומה - ופועלם המזהיר יתמוסס בטענות שמהלכיהם סחטניים.
אין להם ברירה אלא ללכת. בידם נותרה רק הבחירה והברירה בין פרישה עם תודת האומה המגיעה להם בכל לב ופה לבין גרירתם חבולים ומבוזים אל מחוץ לזירה.
המקרה של סלע הוא קלאסי. טייס מצטיין שהשתתף בתקיפת הכור הגרעיני בעיראק, תכנן את המלחמה בחיל האוויר הסורי ב-1982, וגייס את יונתן פולארד למלאכת ריגול רבת תועלת, ברשות ובסמכות של הממשלה. לעומת זאת, את היסחפותו של סלע לתחום הריגול היו הממונים עליו יכולים לבלום. אילו פצה את פיו אחרי חשיפת פרשת פולארד והניסיון של בכירים בישראל לשבש הליכי חקירה - היה סלע זוהר באור נגוהות, אבל צמרת שלמה לא יכלה לנחות עוד בארצות-הברית. מועמד ודאי לפקד על חיל האוויר הלך סלע הביתה ועד היום לא דרכה כף רגלו על אדמתה של ארצות-הברית, והאומה לא רק שכחה לומר לו תודה, אלא המסתבכים הנוכחיים טרם אימצו את המופת הכרוך בהתנהגותו.
בוודאי שהעיקשות האמריקנית ניזונה מקטנוניות. מאינטרסים כספיים של תעשייתה הצבאית; מרצון להציג את עצמה כמאוזנת והגונה כלפי כל מי שדיווח לה שקר, מיאסר ערפאת באוניית הנשק "קארין איי" ועד למי שעסק ב-Cover Up מטעם ישראל.
העמדה האמריקנית ניזונה גם מניסיון נואל להפחיד את היהודים. להרתיע את השדולה הישראלית איפא"ק בהעמדה לדין של איש הפנטגון לארי פרנקלין, שנחשד כי נתן לה מידע חסוי. פקידי איפא"ק, אחרי אירוע מוצלח של ארגונם בניו-יורק, סיפרו על התעצמות התמיכה בהם מאז נחשפה התנכלות מקצועני הפנטגון להם ולישראל. אבל לא לעולם חוסן. השמטת שירת "התקווה" בוועידת איפא"ק בניגוד למקובל מבשרת רע, או לפחות קשיים ממושכים.
עכשיו, משרבו החשדות, נפתחה חקירה אמריקנית על היקף הייצוא הביטחוני של ישראל לארצות נוספות באסיה הרחוקה, והוצגו שאלות כיצד מי שמעניק רישיונות למכירת נשק הוא גם הגורם המעודד את העסקות.
אם מסוגלים ירון, חורב ובן-חנן לגבור על כעסם המובן יצטטו מפי קדמונים - "איזה הוא חכם? " וישיבו בעצמם: "הרואה את הנולד".
בערב חג השבועות פגשתי ב"מייסון", רחוב -53 מערב פינת השדרה השביעית במנהטן, שלושה מלצרים ישראלים. איתן, אמיתי ואלמוני. מסעדה בבעלות של ישראלים. חבר מביא חבר, יורד מביא יורד. אמיתי מור היה נרגש ללחוץ את ידי. המאבק בשחיתות הסעיר אותו. קרא בשקיקה כל פרט ופרט. מיד הגיש לי את ספרונו "הצ'אנס האחרון-מסע התאבדות", שראה אור לפני שנה בירושלים. "תודה על יריית הפתיחה", כתב בהקדשה.
ההתחלה היתה מעודדת. אך ספרו רווי בייאוש שחור משחור. מסע פרידה בתום שירות מאכזב בצה"ל לאורכה ולרוחבה של הארץ, מקצרין עד אילת. הכל מתסכל. נשים מגיל 14. כישלונות לרוב, נועה ורחלי וזקנה אחת. חברים בדרך. שירות בצה"ל. שקי שינה. סם קל. חבר שהתפוצץ בפיגוע חבלני. בתחנה האחרונה החדיר את קנה האקדח לגרונו, וסוף. בפועל נמלט ל"מייסון", ניו-יורק. עוד אחד שנגרע ממצבת היהודים בישראל.
יש רבים כמותו. צעירים שברחו. נשאבו אל הכסף. הסתלקו מן האחריות לביטחון השוטף בבקעת הירדן, לאקטואריה של החשבון הפנסיוני הנחוץ לקיים את ההורים בארץ. החליפו את אלה בטלפון הסלולרי - "האללו אמא", " האללו אבא".
יש יורדים שמצפצפים. יש שמתייסרים. אלה נוטים לומר כי "חצי הטייסת" או "שליש מהצוות בסיירת מטכ"ל" כבר כאן. ירידת רבים - חצי נחמה. במובן מסוים צדקו חובשי הכיפות הסרוגות, שהזהירו כי הציונות החילונית אינה מעיין מפכה דיו כדי לקיים את המדינה היהודית. מי שלא לימד את בניו בלשון חכמים כי לעולם ידור אדם בעיר שרובה נוכרים בארץ ישראל ולא בעיר שרובה יהודים בגולה - ראה אותם נוטשים את מדינתם לנוכח קשייה ומתפתים לכלכלה הגלובלית המרצדת, וההורים עצמם העצימו את דיבת הארץ כדי להצדיק את עריקת הילדים.
אברהם בוכניק הסתלק אחרי טראומת יום הכיפורים. תמיד נוהג במונית, חצי שנה בגוש דן, שישה חודשים
ההנהגה הישראלית - לבד מאריאל שרון - לא התייצבה לבלום את הגל. לא חינכה ל"ישראל ערבים זה לזה" במקום "המיצוי העצמי". לא עודדה תנועת גיור גדולה על אפם וחמתם של הרבנים. אבל היא אינה יכולה. מפני שילדיה בין היורדים והיא עצמה נשאבת לכאן מהופטנת ומקרקרת אחרי יורדים עשירים ומשקיעים ישראלים.
גם זו בעיה. הון עתק זורם מישראל להשקעות במנהטן גם כשלא מדובר בירידה. אי אפשר שלא לחוש בו. מלון היוקרה המותגי שקנה יצחק תשובה בלב ניו-יורק חולל מהומה. לצד שערורייה כזאת יש כאן מאות מיליוני דולרים שקטים של ישראלים, שמנסים להרוויח מהר-מהר. יום אחד, בנסיבות של משבר כלכלי בלתי נמנע, תיפול תקרת ענק אנטישמית על ראשו של העם היהודי. גם זה בלתי נמנע.
אז יפשוט, אולי, אמיתי מור אחר את סינר המלצרים ב"מייסון" ויכתוב את הספר על משפחת תשובה כזאת. משפחה שכל כוונתה טובה לדורותיה. אבא קנה בניו-יורק, הבת הצנועה איישה את המאחז הנידח בתל-כסיפה בגוש קטיף, רצועת עזה, וסירבה לנסוע בג'יפ הממוגן שקנה לה תשובה כדי לא היבדל משכניה. שניהם, שלא בזדון, חלילה, יעוררו רגשי זעם על העם היהודי, בבירת המערב העשירה ובקצה רצועת המדבר מוכת הדלות.
למחרת חזרתי ל"מייסון". פגשתי חבורה של יורדים דהויים. טבח לשעבר ב"אלכסנדר'ס ". עכשיו הם במינסוטה, שיקגו, פלורידה. אבודים לנו. אבל מי יחזיר הביתה את אמיתי מור? הוא משוכנע שישוב למרות שאחותו ירדה לניו-יורק; שיתגבר על עיצבונו ועל תחושת האובדן שלו. אומה שבאמת תרצה אותו תצטרך להיאבק עליו. בנחישות, בהתמדה, ללא הנחה. עם הנהגה מסורה לעניין, מתמידה, שבאמת אכפת לה, לא כזאת.
לפני יותר משבוע התראיינתי ב"תיק תקשורת" בטלוויזיה עם אקדמאי בעל מבטא אמריקני על הפשיעה בארץ ועל מלחמתו המוצלחת של רודי ג'וליאני בעברייני ניו-יורק. האיש דיבר סרה בג'וליאני כאילו הרע לעשות בהעניקו ביטחון אישי למעמד הביניים הניו-יורקי על חשבון החלשים.
הנה דוח: מאז סיים ג'וליאני את כהונתו, ניויורק יותר ממלוכלכת. ריחותיה רעים, צליליה רועשים. רבו בה חסרי בית. אבל ביטחונו של היחיד המהלך בחוצות מנהטן אחרי חצות נותר איתן. בדיוק כפי שג'וליאני הוריש אותו לבא אחריו, מייקל בלומברג.
שלשום פרסם ה"ניו-יורק טיימס" כבמעשה של שגרה 11 תיקונים למידע שראה אור בעמודיו. לא דיבה, לא לפי דרישת הנעלבים, סתם בשם חובבי הדיוק הטוב. הנה, למשל: העיתון פרסם מאמר של סוכנות הידיעות "רויטרס", שטעתה לכתוב כי ביצוע ההתנתקות יתחיל ב-8 באוגוסט . אז העיתון מבקש להודיע כי צעד זה מתוכנן להתחיל שבוע יותר מאוחר. בקטע אחר, ה"ניו-יורק טיימס" מתכבד להודיע לקוראים הנרעשים שנכון לאיית את שמו של מושל טקסס לשעבר קונאלי, ולא כפי שפורסם קונולי.
כמו שאומרים בעגה מסורתית, אי אפשר על העיתון הזה.
נא להמתין לטעינת התגובות
