מבזקים

פאפא גנוב

עוד לפני שויקי קנפו הניפה את דגל המאבק של החד הוריות, הסתדר זכר הננדו עם אפרוחיו. בלי לעשות הרבה רוח, הוא דוגר, דואג ומגדל בצניעות את זאטוטיו

שגית הורוביץ | 15/6/2005 18:10

את השורות הבאות אני רוצה להקדיש לגבר שבגברים, אחד כזה שאפשר למצוא בדרך כלל רק באגדות או ביחידות מובחרות. זכר חד הורי שמסתתר אצלנו לא מעט שנים.

לא, אל תטעו, לא מדובר באחד המטפלים. גם אם יש צדיק בקרבנו (והרשו לי לציין זאת ולו רק בכדי שלא אסתבך איתם בעתיד) הפעם, כמה מפתיע, מדובר באחד מבעלי החיים.

גיבורנו הוא אחד מהעופות הגדולים ביותר בעולם. "בן דודו" של היען. מוצאו בדרום אמריקה והוא נקרא ננדו.

לפני כארבעים יום, החלו נקבות הננדו, להטיל את ביציהן בספארי. בטבע, הן מטילות ביצים במספר קינים. כל נקבה מופרית מכמה זכרים, וכל זכר חופר לעצמו קן באדמה. הנקבות מרשות לעצמן להטיל ביצים אצל כל אחד מן הזכרים, ללא הבחנה.

כך בעצם הן מגדילות את אחוזי הבקיעות המוצלחות שלהן. או כמו שאומרים אצלנו: עדיף לא לשים את כל הביצים בסל אחד.

אגב, בטבע התופעה מכונה פוליאנדריה, הפרת הסטטוס הקלאסי. מיעוט נקבות, ריבוי זכרים. הנקבות מטילות והזכרים דוגרים ומטפלים לבדם בצאצאים.

ננדו דוגר עלילדיו בפוטנציה.צילום: טיבור יגר טיבור יגר

אבא, בוא נלך ללונה פארק

ארבע נקבות הננדו התחלקו בזכר היחיד שמתגורר בספארי. הן הופרו ממנו וזו גם הסיבה שכולן הטילו את ביציהן בקן הפרטי שלו. לאחר שנאספו עשרות ביצים (כל אחת מטילה בין 15- 20 ביצים), נאלצו המטפלים להוציא חלק מהן כדי שהזכר יוכל לדגור כראוי.

בשלב זה הסתמן תפקידו העיקרי של הזכר הנאמן. במשך כארבעים זריחות, שקיעות ובין ערביים הוא דגר על הביצים ומיעט לסור ממקומו, ואל תדאגו הוא לא סבל באחוריו.

המטפלים

דיווחו כי הוא עזב את הקן פעמים ספורות בלבד על מנת להכניס לפיו ארוחה קלה, נשנוש חפוז.

לפני ימים ספורים החלו האפרוחים לבקוע מהביצים. האב המאושר והגאה, לא נע ולא זע ממקומו.

המטפלים החליטו להקל עליו מעט, והביאו לו מדי יום את המזון לקרבת הקן, בלי שביקש, והוא גם לא יבקש, כי עכשיו הוא דוגר, וזה ייעודו העיקרי בחיים. ומבחינתו, אין דבר חשוב יותר מאשר להביא צאצאים לעולם ולהגן עליהם בחירוף נפש.

הפולשים האפורים

בספארי חיים בהמוניהם, בתנאי לוקסוס יש לומר, עורבים אפורים. הם נוהגים להתעופף בשטח הספארי, ליהנות ממגוון המזון המוגש לבעלי החיים, לזלול בהנאה, ובתקופת הבקיעות "לקנח" באפרוחי הננדו הרכים והערבים לחיכם.

בעבר, היו העורבים נעמדים על המשמר מעל החצר הדרום אמריקנית, ודקות ספורות לאחר שנשמו האפרוחים את נשימת האוויר הראשונה שלהם, כשהם עדיין חסרי ישע, נהגו להתנפל עליהם ולטרוף אותם.

מטפלי הספארי התערבו כמובן, וכיתרו את השטח בסרטים שחורים על מנת להרתיע את הפולשים הזרים.

בימים האחרונים, כל מי שמעז להתקרב אל הטריטוריה של הננדו הדוגר זוכה למבט זועם במיוחד בליווי ניפוח חלל בית החזה והשמעת נשיפות מעוררות אימה.

סביב הזכר, כבר ניתן לשמוע ציוצים ילדותיים ומלאי עליזות אך האב ההססן, לא ממהר לתת לאפרוחיו לצאת מהקן החמים והנעים.

בכל פעם שאחד מהאפרוחונים מוציא את ראשו ומשמיע קול, מרים האב את גופו ובעזרת כנפיו מחבק אותו כמו סבתא פולניה.

אין לי ספק כי הוא איננו מקטר לשניה. הוא לא משפשף את עיניו או מלין אודות לילות לבנים, ובעיקר לא מצייץ בתחינה בפני ארבע הנקבות שבחצר שיחליפו אותו.

הוא גם לא חש מושפל כאשר הוא עוזר לילדיו לבקוע את קליפת הביצה הקשה ולא מבכה על כך שהוא לא מוצא זמן לאכול ושאין לו בכלל זמן לעצמו.

ובכל זאת, למה תמיד אנחנו נותנים כדוגמא לטיפול מסור את אמא אווזה? אולי הגיע הזמן שנשנה את עולם הדימויים שלנו. נראה לי, שלנו, בני האדם, יש עוד הרבה מה ללמוד מבעלי החיים, וננדו הוא דוגמא מצויינת לשיעור אחד, לפחות.