סיפור מאלף
כשאיתן אטינגר הציע לפני 25 שנה להשתמש בכלבים לאיתור נעדרים, בצה"ל התאפקו לא לצחוק. אבל אחרי אסון צור, כשהוא ועוד חבר הצליחו לחלץ לבדם 60 גופות מבין ההריסות, עם שני כלביהם, הכל השתנה
עם כל הכבוד להפוך ולאספרסו, לפני 22 שנה ייסד אטינגר בפארק הלאומי פרויקט חשוב הרבה יותר. דווקא פה, בין משטחי הדשא המוריקים לאגם התכול, נולדה אחת היחידות היוקרתיות ויוצאות הדופן של צה"ל בגרסתה הנוכחית, זו שמאות ואולי אלפי אנשים חבים לה את חייהם: יחידת "עוקץ" (או בשמה העממי: יחידת הכלבנים).
הימים היו ימי מלחמת לבנון ואטינגר נקרא לדגל לאחר שהכלבים שלו ושל חבריו הוכיחו את עצמם במהלך אסון צור. בהמשך הוא ייזכר באותו יום קשה ואף ימחה דמעה, אבל קודם הוא מתעקש לדבר על אהבה.
"את יודעת מה האהבה הכי גדולה בחיים שלי?", הוא שואל ומיד ממהר להשיב: "כלבים. כל חיי, לא משנה מה עשיתי, תמיד היו כלבים מסביבי ותמיד אילפתי ואימנתי אותם. אם להיות כנים, יחידת כלבי ההצלה המפוארת לא הוקמה על ידי צה"ל ולא על ידי לובשי מדים. היא באה לעולם בזכות שבעה אזרחים בשנות השלושים לחייהם, ואני בתוכם, שרק רצו להשתעשע. הכל התחיל בכלל כקטע ספורטיבי".
"עוקץ" היא היחידה שמפעיל צה"ל בכל המשימות הצבאיות שבהן ניתן להיעזר בכלבים, מלוחמה בטרור ועד חילוץ והצלה. השימוש בכלבים לזיהוי חומרי נפץ לא חדש. למעשה, כבר בשנות השלושים של המאה הקודמת הוקם בתוך ארגון ההגנה גוף בשם "ארגון נוהגי כלבי כשירות", שעסק במשימות איתור מטענים ואבטחה. עם קום המדינה עברה היחידה לצה"ל עד שפורקה ב-54' וכעבור 20 שנה הוקמה מחדש תחת פיקודו של הקחצ"ר (קצין חי"ר וצנחנים ראשי). אבל המחשבה להשתמש בכלבים גם לאיתור ניצולים בין הריסות או לחילוץ גופות נשמעה אז דמיונית ומופרכת. עד שהגיע איתן אטינגר והוכיח לכולם אחרת.
בתקופה ההיא, תחילת שנות השמונים, הוא היה בכלל נהג משאית. אולם כבר אז השקיע את מרב מרצו דווקא באילוף כלבו הפרטי לצרכים ספורטיביים יחד עם שישה חברים נוספים, כולם משוגעים לדבר בדיוק כמותו. "היינו מגיעים עם הכלבים להישגים שאין כמותם בארץ. לקחנו אותם לתחרויות בארץ ובעולם", הוא מספר בגאווה.
באחת התחרויות האלה, בסוף שנות השבעים, הוא פגש שופט הולנדי ששינה את חייו. השופט, שהבחין במקצועיות האימונים ובמוטיבציה הגבוהה, העלה באוזני המאלפים החובבים רעיון שמאוד קסם להם. "הוא אמר לנו שלפי הבחנתו אנחנו מגיעים להישגים מאוד גבוהים, והציע שמאחר ואנחנו חיים במדינה בלי יום של שקט, כדאי לאמן את הכלבים להציל אנשים ולחלץ גופות.
היינו צעירים וחדורי מוטיבציה והרעיון הלהיב אותנו. הוא לימד אותנו את השיטות לחיפוש לכודים מתחת להריסות ואנחנו פיתחנו את הטכניקה והתחלנו לאמן את הכלבים. הייתי מחביא, למשל, את הילדים שלי ומאמן את הכלב למצוא אותם. במשך כמעט שנתיים אילפנו את הכלבים ללא הפסקה".
בשלב מסוים החליט אטינגר לעניין גם את הגורמים המקצועיים בתחביב החדש.
אטינגר שמע את הדחיות וחרק שיניים. התסכול שלו רק גבר לאחר שהנער אורון ירדן ז"ל נחטף ונרצח בשנת 80' על ידי צבי גור. הוא חש שאם הכלבים היו מעורבים בחיפושים אחר גור התוצאות היו יכולות להיות שונות לחלוטין: "פנינו לגורמי משטרה והוכחנו להם למה הם היו צריכים להשתמש בנו. הרי צבי גור לקח את הכופר שהושאר לו והסתלק. בעזרת הכלבים הוא היה נמצא תוך עשר דקות".
כשהילדה נאוה אלימלך ז"ל נעלמה שנתיים לאחר מכן, אטינגר החליט לא לקחת יותר סיכונים. הוא גייס מספר חברים עם כלביהם והצטרף בהתנדבות לחיפושים. "איתרנו כמעט 40 בעלי כלבים עם מוטיבציה גבוהה וביחד איתם סרקנו את השטח. המשטרה הבינה מהר מאוד שבכל מקום שאליו הגענו לא היה צורך במחפשים רבים כי התוצאות של הכלבים היו אדירות, הם נעו כמו רדאר קדימה.למרות התוצאות הטראגיות של האירוע פעלנו בצורה טובה ואנשים החלו להכיר אותנו. כוחות הביטחון התחילו לגלות בנו עניין".
אבל פריצת הדרך האמיתית, זו שהובילה בסופו של דבר להקמת היחידה, היתה רק באסון צור בנובמבר 82', כאשר בניין הממשל הצבאי בעיר צור קרס בפיגוע ו-75 אנשים נהרגו תחתיו.
באותו בוקר קיבל אטינגר טלפון מפתיע. "צילצלו אלי בשבע בבוקר ואמרו שקצין החילוץ הראשי של צה"ל רוצה לדבר איתי. הוא שאל אם אני יכול להגיע עם הכלב לבית חולים אסף הרופא באופן מיידי ואמר שהם רוצים להטיס אותי לצור. התמלאתי באדרנלין. תוך חצי שעה הגעתי עם הכלב שלי ועם חבר נוסף בשם גדי אורן, שהביא גם הוא את הכלב שלו. טסנו יחד לצור. אני זוכר שכשנחתנו שם אנשים הסתכלו עלינו ולא ידעו איך לאכול אותנו. אמרנו לכולם לפנות את האתר, ועם שני כלבים בלבד הצלחנו לחלץ 60 גופות".
אטינגר , איש חסון ותמיר, נזכר במראות ומתקשה פתאום לדבר. "זה היה היום המרגש בחיי", הוא ממלמל.
"בפעם הראשונה עבדנו עם הצבא, ומסביב היו כל הזמן פיצוצים ואש חיה. מאות אנשים עמדו שם ואנחנו היינו בסך הכל שני אנשים עם שני כלבים, צעירים, חובבנים. הצבא רצה לראות מה אנחנו שווים. כל כך התרגשנו שלא הספקנו אפילו לעצור ולחשוב, רצינו רק להצליח כמה שיותר. ידענו שאנחנו הולכים לעשות היסטוריה ושאין דרך חזרה, שאם נכשל כאן הכל נופל ואין סיכוי להקים את היחידה. כשהכלבים התחילו להוציא גופה אחרי גופה האנשים מסביב לא האמינו. אני זוכר שמישהו צעק לי:'אני חייב למצוא את חבר שלי', ואני עמדתי שם עם דמעות בעיניים וכל הזמן התפללתי שהכלבים ימצאו את אותו החבר".
לא רק הכלבים הסתכנו בצור. גם אטינגר ואורן מצאו את עצמם בנקודה הכי מסוכנת, במקום שאליו אף אחד מהלוחמים מסביב לא העז להתקרב. "על גג הבניין היו פצועים וכולם היו משוכנעים שיש שם גם גופות של חיילים, אבל פחדו לעלות כי הכל עמד להתמוטט. המושג 'אומץ' בכלל לא היה קיים אז אצלנו בלקסיקון, פשוט לקחנו טרקטור ובלי לחשוב פעמיים העלינו את עצמנו ואת שני הכלבים לגג. צעקנו לנו שזה מסוכן, אבל אני לא ראיתי כלום. היה בי רק הרצון להצליח. כשחזרתי הביתה הבנתי את מה שעשינו שם על הגג והתחלתי לרעוד".
מעודדים מההישגים שהפגינו החליטו אטינגר וחבריו שהגיע הזמן לשכנע את צה"ל באופן סופי להקים יחידת כלבנים לחילוץ. מדי יום הם התייצבו על מדרגות משרדו של הקחל"ר (קצין החילוץ הראשי) עד שקיבלו את הזימון למבחן הסופי: "אמרו לנו שנגיע לבית החולים דונולו שביפו ושם, בעזרת הכלבים, נצטרך למצוא קצינים שהתחבאו. הסתתרו שם ארבעה קצינים ובפחות מעשר דקות הכלבים איתרו את כולם. כשסיימנו הקחל"ר ניגש אלי, לחץ לי את היד ואמר:'מזל טוב'. אחרי זה הוא הורה לי לגייס 12 חבר' ה ולהקים את היחידה".
וכך , ב-83' הפך תחביב של שבעה צעירים נלהבים ליחידה צבאית לכל דבר. בתחילה הם פעלו בנפרד מהכלבנים הוותיקים שהיו תחת פיקודו של קצין חי"ר וצנחנים ראשי, בנו את היחידה שלהם מההתחלה ובמו ידיהם. למרות זאת, אף אחד מהמייסדים לא היה איש קבע. כולם פעלו במסגרת שירות המילואים, מלבד יוסף פיקו-ליאון שהיה בתחום כבר מאז שנות השבעים ומשמש עד היום מאמן ראשי ביחידת "עוקץ". לקראת סוף שנות השמונים כבר היו ביחידת החילוץ קרוב ל-400 חיילים , ואטינגר וחבריו הרגישו בהדרגה שהגיע הזמן לפנות את המקום גם למאמנים חדשים. כמה שנים לאחר מכן אוחדו שתי יחידות הכלבנים ליחידה אחת.
אטינגר מחייך כשהוא נזכר כמה קשה היה למצוא בהתחלה כלבים שמתאימים למשימות. "למען האמת, בזמן הקמת היחידה ובמשך עשר השנים הראשונות לפעילותה כמעט ולא הצלחנו לאתר את הכלבים שחיפשנו. מתוך 600 כלבים רק עשרה עברו את המבחנים והצטרפו לשורות היחידה. אלו היו הכלבים המובחרים ביותר. גם ההשקעה הכספית היתה לא פשוטה, מדובר במערכת הכשרה שכוללת את עלות החיילים, קניית הכלבים, האימונים וכדומה. הוצאה של קרוב ל-40 אלף דולר לכלב".
באסון צור עסקתם באיתור גופות. מתי בפעם הראשונה נדרשתם לאתר חיים בין הריסות?
"זה היה בדצמבר 88' לאחר רעידת האדמה בארמניה. הטיסו אותנו לשם ומיד כשהגענו הבנו שהמשימה מאוד לא פשוטה. עמדנו מול בניין בן תשע קומות שהתרסק והיה קשה מאוד להיכנס בין ההריסות, אך בכל זאת הכלבים הצליחו לגלות שלושה אנשים חיים. זה היה מדהים. ההתרגשות שלנו ושל הכלבים היתה גדולה. ברגע שהכלב מאתר אדם, הוא מדבר איתך, למשל מכשכש בזנב, מתיישב או נובח. החילוץ ההוא לקח כמעט שבועיים והיה אחד הקשים שחווינו.
מאז התנסתה היחידה בלא מעט אירועים כאלה ופעלה בין היתר גם ברעידת האדמה בטורקיה ובאסון ורסאי, שם הצלחנו לחלץ אישה שנלכדה בחיים בין ההריסות. לקח זמן, אבל בסופו של דבר הבינו בצה"ל שכל המכשירים שבעולם לא יכולים לשמש תחליף לאף של כלב".
בשנים האחרונות לא היה כמעט מבצע בשטח פלשתיני שלא השתתפו בו הכלבים של "עוקץ" ומפעיליהם. אטינגר מעיד שכבר בתקופה הארוכה שבה פעל צה"ל בדרום לבנון הכלבים נטלו חלק במרבית המארבים. והם גם שילמו את המחיר.
"יש כלבים שסייעו לפתיחת צירים והצבא השתמש בהם בצורה מאוד מסוכנת. חלק גדול מהם נהרג במהלך הפעילות הזו. אפילו על שני המסוקים שהתרסקו מעל שאר יישוב ב-97' היו כמה כלבים. אבל הכלבן לוקח את זה בחשבון ומבין שזו הדרך לחסוך בחיי אדם. לא מסכנים כלבים לחינם", טוען אטינגר.
אחד האירועים הטראומטיים ביותר בהקשר זה היה השימוש בכלבים במהלך מבצע "כחול חום" במערות נועיימה בדצמבר 88', 20 קילומטר דרומית לביירות. במהלך המבצע, שכוון נגד אנשי ארגונו של אחמד ג'בריל אשר בנו מתחת לאדמה מערך שלם של מחסני תחמושת ומפקדות, הולבשו לכלבים אפודים שנתפרו במיוחד ובתוכם כמויות גדולות של חומר נפץ.
הכוונה היתה לשלוח אותם לתוך המנהרות כדי שיתפוצצו בתוכן. אבל לקראת שלב הפריצה השתבשה הפעולה והכוח התגלה על ידי המחבלים שפתחו לעברו באש. המפקד, סא"ל אמיר מיטל ז"ל נהרג ושלושה חיילים נפצעו קל.
עד היום חלוקות הדעות לגבי חלקם של הכלבים בגילוי הכוח. כולם מסכימים שבשלב מסוים הם חזרו מסיבה לא ברורה על עקבותיהם ורצו לעבר החיילים. כאן מתפצלות הגרסאות: הכלבנים טענו שהלוחמים בכוח חששו שהמטענים יתפוצצו בסמוך אליהם ולכן ירו לעבר הכלבים. מפקדי הכוח, לעומת זאת, מתעקשים שהכלבים נהרגו כתוצאה מאש המחבלים. גם עצם השימוש בכלבים כפצצות חיות עורר בזמנו מחלוקות קשות.
אטינגר לא מוכן לדבר על האירוע ההוא ומאבד את סבלנותו כששואלים עליו. "היו טעויות. בכל מקרה, מה שעשו בעבר לא עושים יותר. המטרה כיום היא לשמור על הכלב ולסכן אותו כמה שפחות".
ובכל זאת, אי אפשר להתעלם מהסוגיה המוסרית. כלבים נשלחים עד היום למשימות מסוכנות בידיעה ברורה שקיים סיכוי גבוה שלא יחזרו חיים.
"הכלבים הם כמו משפחה, אבל ערך חיי האדם הוא מעל לכל. כשאני צריך להחליט אם לשלוח חייל או כלב למקום מסוכן מתוך ידיעה שאולי לא ייצא משם חי, ברור במי אבחר. זה גם מה שניסיתי להסביר לאנשי צער בעלי חיים שפנו אלי בנושא הזה לפני כמה שנים. אנחנו עושים הכל למען הכלבים וכואב לנו על כל כלב שלא חוזר, אבל פעמים רבות הכלבים חסמו בגופם פגיעה בחיילים והצילו את חייהם".
מה עושים עם גופות הכלבים?
"בבסיס'סירקין', שהוא בסיס האם של היחידה, יש בית קברות חדש לכלבים שקיים כבר שנתיים. בכל פעם שכלב נהרג עושים טקס קבורה מכובד ומזמינים את כל הכלבנים שעומדים עם הכלבים שלהם לפני הקבר הפתוח ומספידים. זה טקס מקסים ומרגש. לכל כלב שנהרג יש מצבה ועליה כתוב שמו ומתוארת הדרך שבה נהרג, במידה ונפל במהלך מילוי תפקידו. לפני שהוקם בית הקברות הזה היה בבסיס בית קברות ישן יותר ופחות מכובד, וכל הכלבים שנקברו בו הועברו לבית הקברות החדש. בכלל, הכלבים המתים מקבלים כבוד כמו בני אדם. בכל יום זיכרון אנחנו עושים טקס זיכרון לכלבים. כל החיילים עולים לבית הקברות בצורה מסודרת ושם מדברים על הכלבים, מזכירים נשכחות".
אטינגר מתקשה לכבוש את ההתלהבות בכל פעם שהוא מתאר את יכולות הכלבים. "אין מה לעשות, לכלבים יש יתרון עצום על בני אדם. את ידעת שכלב יכול למצוא אחד חלקי שלושה מיליון גרם זיעה בתוך כוס מים? או כשאדם עושה עקבות בחול, למשל, כלב יכול להריח אותם עד 80 מטר מהמקום שבו היו, גם אחרי שהרוח טשטשה את העקבות".
כמי שחי ונושם כלבים כבר שנים ארוכות הוא מצהיר שמספיק לו מבט אחד חטוף בכלב כדי לגלות באיזו סביבה גדל. "הכלב מדבר אלינו. יש לו שפת גוף משלו ואפשר ללמוד הרבה מהמראה ומהתגובות שלו. לכל פרט יש משמעות: שיער סומר, אוזניים זקופות. אפילו מבנה הזנב יכול להסביר את מצבו הנפשי של הכלב. לפעמים בעלי הכלבים לא יודעים לקרוא אותם ואז ניתן להבחין שהכלב חסר ביטחון, מעורער, לא בוטח בסובבים אותו".
איזה סוגי כלבים מגויסים ליחידת הכלבנים?
"הסוגים הפופולריים ביותר הם רועה גרמני ומלינאור, שהוא כלב רועים בלגי. אלה כלבים מאוד חדים, מהירים וזריזים. בזמנו גם היו רוטוויילרים, היום פחות. אין כלבים תוקפניים ביחידה, כי הכלב צריך להיות יציב נפשית, אחרת הוא מסוכן לסובבים אותו".
ומאיפה מביאים אותם?
"רוב הכלבים מגיעים מהולנד כי יש שם כמות עצומה של כלבים. כמובן שכל כלב שמגיע ליחידה נבדק ונבחן מראש. אנחנו לוקחים רק את הטובים והאיכותיים ביותר".
כלבים מקבלים עיטורי גבורה על משימות מוצלחות?
"בוודאי. יש טקסים שלמים, הכלב עומד במרכז ומקבל עיטור גבורה. לטקס מוזמנים אנשי הבסיס, חיילים בסדיר ובקבע ומשפחותיהם. עושים טקס מכובד לכלבים, נותנים להם להיות גאים ולהרגיש שמגיע להם כבוד. אחרי זה הלוחם שעובד עם הכלב לוקח את המדליה ושומר אצלו. זו מדליה משותפת לשניהם והיא מסמלת זוג בלתי נפרד, אם כי סביר להניח שהכלבים, מצדם, היו שמחים יותר לקבל איזה סטייק עסיסי".
מה עולה בגורל כלבים פצועים או זקנים שלא יכולים לתפקד עוד?
"כל עוד הכלב חי ונושם הוא נשאר ביחידה. יש בבסיס מרפאה מיוחדת והכלב מקבל טיפול מסור ביותר. כלבים שאיבדו איברים מגופם מועברים לבית חולים וטרינרי ולאחר מכן חוזרים ליחידה. אם הכלב לא יכול לתפקד מבחינה מבצעית, הלוחם שעבד איתו לוקח אותו הביתה והכלב חי אצלו עד סוף ימיו. אין דבר חזק יותר מהקשר בין הלוחם לכלב, זה משפחה. כשלוחם מאבד כלב, הוא מאבד חלק מעצמו. אגב, מעטים מאוד המקרים שבהם כלב מורדם. בעיקרון לא עושים את זה אצלנו, אלא אם כן הכלב חולה מאוד וסובל".
הכלבים , ממש כמו הלוחמים, עובדים מאוד קשה ועוברים בוודאי לא מעט טראומות. איך מעודדים אותם? יש פסיכולוגים לכלבים?
"החיילים צריכים להכיר את הכלב שלהם היטב, לנתח את התנועות שלו, ההבעות, הנביחות. חשוב לקלוט את הכלב ולהבין שהוא במשבר. כמובן שרק מי שמבין בכלבים יכול לדבר איתם. הכלב קולט את הצלילים ואת הטון שלהם וזה משהו שהרבה אנשים לא תופשים. כלבים מרגישים וקולטים אותנו יותר מהר ממה שאנחנו קולטים אותם. בדרך כלל הם גם חזקים מאיתנו ועומדים בלחצים. אבל אם קורה שאחד הכלבים בכל זאת לא יכול לתפקד בגלל משבר, מלטפים אותו, מוציאים אותו לטיולים, משחקים איתו. למעשה עושים לו הפסקה מהפעילות השוטפת, יושבים מולו ומרגיעים אותו עד שהוא חוזר לעצמו. במקרים שבהם זה לא עוזר מוציאים אותו מהיחידה ומעבירים למשפחות שמאמצות אותו. כלבים שלא רוצים לעבוד אי אפשר להכריח. כלב צריך לרצות, אם אין לו רצון הוא לא מתפקד".
כמה זמן לוקח לאמן את הכלבים ואיזה מבחנים הם צריכים לעבור?
"כדי לאמן כלב צריך כל הזמן להשתמש בחיזוקים חיוביים, מבחינת הכלבים האימון הוא משחק שבסופו מגיע פרס. התהליך לוקח בערך שנתיים, במהלכו הכלב עובר מספר מבחנים. קודם, מבחן המשמעת, כלב לא ממושמע פשוט לא מתאים ליחידה. אחרי זה מבחן המסוגלות, שם נבדקת בין היתר גם המוטיבציה של הכלב והיכולות הפיזיות שלו, ואז מגיע מבחן ההתאמה הסופי. לכל אורך התהליך הזה חשוב להבדיל בין מוטיבציה ותוקפנות. לכלב תוקפן אין מקום ביחידה".
ואיך מלמדים אותם לזהות ריח של גופות?
"באותן שיטות שבהן משתמשים כבר שנים ארוכות: לוקחים בשר מצחין של בעלי חיים ומלמדים את הכלבים להתייחס לריח ולזהות אותו".
לקראת סיום הראיון אטינגר משתתק ובוהה בחלל, "תשמעי, אני מתגעגע", הוא מסביר אחרי שניות ארוכות של שקט. "מתגעגע לימים ההם, לתקופה ההיא. כשאני נזכר באושר ובגאווה הגדולה שבהקמת היחידה אני מתנפח מנחת. אני גאה בזה שהתחביב שלי הוא חלק בלתי נפרד מצה"ל".
יש סיכוי שתחזור לאמן כלבים?
"אני לא חושב. אימנתי ואילפתי הרבה שנים והעברתי את הפרויקט הזה הלאה. היום אני מקדיש את עצמי לכלב הפרטי שלי. אבל האמת היא שבכל בוקר, כשאני מגיע לפה ופותח את בית הקפה שלי, יש לי צביטה קטנה בלב. אני רואה פתאום מול עיני את היחידה שהקמתי במו ידי, את החלום שהגשמתי ממש כאן. ושיהיה לך ברור שכדי להגשים אותו נאלצתי לוותר על לא מעט כסף ולדחות הצעות משתלמות במיוחד".
למה אתה מתכוון?
"לקראת סוף שנות השמונים פנו אלינו אנשי קשר מלוס אנג'לס והציעו לנו להקים גוף הצלה בינלאומי. הם רצו שנשב במקומות שונים ברחבי העולם ונחכה שיזעיקו אותנו. מין עסק פרטי. היה כרוך בזה גם הרבה כסף, סכומים שהגיעו אפילו למאות אלפי דולרים. אבל אנחנו סירבנו כי ראינו את עצמנו כחובבנים, פחדנו שאם ייכנס פתאום לכל העניין הזה גם כסף הכל יהפוך למשהו אחר".
במבט לאחור, אטינגר מודה שקצת קשה לו להאמין שוויתר על הצעה כזו. "נו טוב, מה אפשר לעשות? היינו אז צעירים, עניינו אותנו דברים אחרים", הוא מחייך בהתנצלות.
נא להמתין לטעינת התגובות
