ד"ר סטריינג'לאב
גדול חוקרי הפסיכולוגיה של האהבה נהג להפריד גורי קופים מאימותיהם, לכלוא אותם, להתעלל בהם ולבסוף להיפטר מהם. אהבה זה כואב
למרות שהארלו הכיר בדמיון הרב בין קופים לבין האדם, הוא עשה לקופים דברים שאילו היה עושה לבני אדם, היו שולחים אותו למאסר עולם. הוא לקח, למשל, גורי שימפנזה מאמם מיד לאחר הלידה, והכניס אותם לכלובים לתקופות של חמש עד שמונה שנים כדי לראות איך יתפתחו ללא האם. קופים אחרים הוא כלא במשך שנים בתיבות מבודדות בצורת V שהיו אטומות לחלוטין לאור וכונו על ידו: "בורות הייאוש".
הארלו צפה בקופים הללו, שאיבדו בתוך בורות הייאוש את שפיותם, באמצעות חלון צפייה חד-כיווני, ותיעד את התנהגותם.
בין השאר אפשר לקרוא במאמריו על קופים שפשוט בוהים בקיר במשך שעות ארוכות, על קופים שמתנדנדים קדימה ואחורה ללא הפסקה במשך שעות, ועל קופים שבשלב כלשהו החלו לנשוך ולשרוט את עצמם עד זוב דם.
הארלו הוציא בסופו של דבר את הקופים מבורות הייאוש, כשהם כבר במצב של חוסר שפיות טוטאלי, ובחן מה קורה אם מחברים אותם עם קופים אחרים שלא היו בבידוד. התוצאה:
הוא גרם לחלק מהקופות שהיו בבידוד להיכנס להריון על ידי כך שהוא קיבע אותן בכוח למכשיר שהוא בעצמו המציא לו את השם "עמדת האונס" - הכריח קופים זכרים לעבר אותן, ואז תיעד בפירוט כיצד חלק מהקופות האלה (שהוא כינה אותן "אמהות מפלצות") הרגו במו ידיהן את הגורים שנולדו להן. הארלו ניסה לגרום לחלק מהקופים הסכיזופרנים לחזור לשפיות באמצעות מכות חשמל, אבל זה לא עבד.
התחום שריתק את הארלו יותר מכל היה הקשר בין התינוק לבין אמו. כדי לחקור את זה, הוא ניתק גורי קופים מאימותיהם לאחר הלידה, והכניס לכלוב שלהם כל מיני בובות שהוא והסטודנטים שלו בנו במטרה להחליף את האם הביולוגית.
בהתחלה, הבובות היו סתם בובות בד, וגורי הקופים נצמדו אליהן וניסו לינוק מהן כאילו היה מדובר באמם האמיתית. אז, החליף הארלו את בובות הבד בבובות עשויות מחוטי תיל דוקרני, ועדיין הקופים הצעירים נצמדו אליהן למרות הכאב.
הארלו והסטודנטים שלו היו מאד יצירתיים: הם בנו לקופים הקטנים אמהות ממתכת, אמהות שהיו מלאות במי קרח קפואים, ואמהות שגרמו לכך שהתינוק יעוף מהן באמצעות אוויר דחוס שהן שחררו בעוצמה רבה כשנגעו בהן.
למרות כל המאמצים, לא הצליח הארלו לגרום לגורי הקופים להתייאש. הם חזרו שוב ושוב אל הדבר שראו בו את אמם, וחיבקו אותו למרות שהדבר גרם להם פחד, סבל וכאבים כל פעם בצורות חדשות.
חלק מהגורים מתו מדיכאון, אך הם לא הפסיקו לחזור אל אמם המלאכותית ולתקשר איתה ממש עד הרגע האחרון.
בראיון שנתן בשנת 1974 אמר הארלו: "הדבר היחיד שחשוב בעיני הוא האם הקופים יהפכו למשהו שאפשר לפרסם. אינני אוהב אותם, ואני לא אוהב בעלי חיים בכלל. אני מתעב חתולים, ואני שונא כלבים. איך אפשר בכלל לאהוב קופים?"
מעניין לדעת שאשתו הראשונה של חוקר האהבה המהולל עזבה אותו ולקחה איתה את ילדתם, משום שעבודתו המרתקת גרמה לו להזניח לחלוטין את משפחתו. הארי הארלו מת בגיל 75, כשהוא סובל ממחלת הפרקינסון ואלכוהוליסט.
הארלו מת, אבל מסורת ניסוייו האכזריים ממשיכה להתקיים עד עצם היום הזה. הפרדת ולדות מאמותיהם בלידתם והתעללות באמהות ובוולדות מתבצעת בעשרות ניסויי פסיכולוגיה מדי שנה באוניברסיטאות בישראל. ראו לדוגמה את הניסוי שפורסם השבוע - של פרופ' אהרון ולרועמיתו פרופ' גל ידיד, מהמגמה לפסיכולוגיה מחקרית באוניברסיטת בר-אילן:
כותרת הניסוי: Immobility in the swim test and observations of maternal behavior in lactating flinders sensitive line rats
שמות החוקרים: י. לביא-אבנון, מ. שייט, ג.ידיד, ה.ד. אוברסטריט, א. ולר
Behav. Brain Res. – 3.6.2005
מטרת הניסוי: בחינת הקשר בין דיכאון להתנהגות אימהית.
תקציר הניסוי: לקחו חולדות מקו יצור של "מודל חייתי דכאוני" (חולדות שבעקבות פגם גנטי מכוון הן נולדות דכאוניות - פעילות פחות, איטיות, רזות, קשות למידה, ומגיבות קשה ללחץ ולהתעללות). לקחו גם חולדות "סטנדרטיות" כקבוצת ביקורת. זיווגו אותן עם בני מינן ואת הגורים שנולדו "דיללו" ל-6 גורים לאמא.
בכדי ליצור אצל האמהות טראומה, השתמשו בטכניקה מקובלת של השלכתן למים. לאחר חוויית הטראומה בדקו איך הן מתנהגות עם גוריהן וראו שהחולדות הדכאוניות, אחרי הטראומה, יצרו פחות מגע עם גוריהן והניקו אותם פחות והן הראו יותר התנהגויות שמכוונות כלפי עצמן ולא כלפי הגורים.
מסקנת הניסוי: ההתנהגות האימהית של חולדות דכאוניות אחרי טראומה היא יותר דכאונית ולא נורמלית מהתנהגות של חולדות מעבדה רגילות אחרי טראומה.
"אומרים אהבה יש בעולם... מה זאת אהבה"? - כנראה שתלוי את מי שואלים.
נא להמתין לטעינת התגובות
