 |
/images/archive/gallery/109/638.jpg דן מרגלית
צילום: יוסי אלוני  |
|
|
|
|
|
|
| דן מרגלית קורא להוריד את כל הכפפות בטיפול
בעבריינות נוער ובשלב ראשון לא לתת חיסיון |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
זכות הציבור לדעת מה זהותו של הרוצח מרחובות, ששם קץ "סתם" לחייה של מעיין ספיר. מדוע נכלא במוסד לעבריינים צעירים? ומדוע - למרות שדקר בעבר ולמרות שסירב לשתף פעולה עם מוסד לגמילה לפני שהגיע ל"מצפה ים" - שוחרר לחופשה? ומי החליט על "הנוהגים", שהם עיר המקלט של השלטונות בהיכשלם פעם אחר פעם בהגנה על חיי האזרחים?
הארץ רוויה בעבריינים בפועל ובכוח, שמתהלכים עם סכינים ואקדחים ואגרופנים ויצר מיני נטול ריסון, ונהנים מחסותו של החוק החלשלוש, שמעניק חיסיון לשמם. בהיתפסם אינם מתביישים, גם לא אמא ואבא ובית הספר. הרי ילדיהם נותרו אלמונים.
יש "שישה משומרת" ו"ארבעה מרמת-השרון", והחגיגה הזאת של שוחרי טובתו, כביכול, של הילד, הפכה סיוט לחברה כולה. בלהות
לילדים אחרים ולהורי הקורבנות. מה ערך הקדמה אם נערה נרצחה "סתם"?
למען הסר כל ספק: אני סבור ש"המועצה לשלום הילד" עשתה גדולות ונצורות נוכח הורים קשוחים. אבל ההגנה על שמם של פושעים בשל גילם הצעיר היא משגה ומכשלה.
מי שאנס והיכה ושרט והשפיל את חברתו לכיתה, לא יכול ליהנות מאיסור פרסום שמו, גם אם אמא ואבא נשבעים כי הוא ילד טוב. מי שנכלא במוסד לעבריינים צעירים (ובכלא רגיל), אינו צריך לצאת לחופשה לעתים תכופות.
אין טיעון תמוה מטענת המומחים, כי החופשה נחוצה כבונוס להיטיב באמצעותה את התנהגות האסיר בכלא. אלא מה? בחופשתו הוא יוצא לרחוב ורוצח ודוקר ואונס. עדיף שיהיה מתוסכל בכלא איילון מאשר ירצח מישהו ביציאה מ"נתיבי איילון".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
להסיר את מגננת האלמוניות
|
|
|
 |
|
|
|
קודם כל, חובה להסיר את מגננת האלמוניות. הן כדי להרתיע, הן כדי שבעתיד הרחוק - אחרי שהפושע ישתחרר מהכלא בתום שנות מאסר ארוכות-אפשר יהיה להזהיר את השכנים מפניו.
אחר-כך לחדול מהחופשות, אלא במקרים נדירים. בלי "נוהגים". מנגד, מה יעניק לאסיר תמריץ להתנהג כראוי בכלא? שני רכיבים: החשש מפני הסוהר ומפני החמרה בתנאי החזקתו בתאו והתקווה לקיצור שליש מתקופת מאסרו.
במקביל, צריך להעלות את רף הענישה. על עצם נשיאת סכין. על שליפתו אף ללא פגיעה. בוודאי על שימוש בו, גם אם הסתיימה התקרית באלימות רכה. זה הנוסח: כלא בפועל על סכין בכיס.
למשטרה אין מספיק כוח אדם? חייבים לשקול דרכים חלופיות. למשל, משמר אזרחי של מתנדבים לעניין זה בערבי שבת. שירות לאומי, ואפילו שימוש באנשי מילואים תוך דחיית תאריך השחרור הסופי שלהם. לא כאורח חיים, אלא כצורך שעה.
משמרות כאלה יהיו במעמד של שוטרים. זכותם לעצור לחיפוש מהיר כל עובר אורח, ולחשוף את אשר בכיסיו. במדינה בה נעשית בדיקה כזאת בכניסה לכל מקום לא יתקבל הדבר כהשפלה.
מי שיפריע להם במילוי תפקידם, או לא ייעצר לבדיקה לפי דרישתם, יועמד לדין וייענש בחומרה. נחוצה רצפת חקיקה של מאסר בפועל, מזער שאין לרדת תחתיו, והכל במהלך שיפוטי מהיר. לא כמו ב-2005, כשהסחבת מתארכת על פני חודשים.
האכיפה אינה תחליף לפעילויות אחרות. יש צורך בעבודה סוציאלית, ובשיקום נפשי, ובחינוך לכיבוד החוק. אין בה כדי להתעלם מהסיבות האמיתיות לפשיעה האלימה כניכור תרבותי, דלות, תסכול, קנאה בעשירונים הנוצצים. גם תפיסת "המיצוי האישי" וצמצום המחויבות החברתית ממלאים תפקיד חשוב ברשימת הסיבות לפשיעה הקשה.
הפשע המשתולל דומה לאדם שלקה בהתקף לב. יש לכך סיבות רבות כעישון ועודף משקל והיעדר פעילות גופנית. אבל ברגע הנתון של התקף הלב אין זמן להתעסק באלה. נחוץ מיכל חמצן בחדר מיון בבית חולים סמוך.
המלחמה בפשיעה הגואה היא בקבוק החמצן. השיקום היסודי והממושך של הורדה במשקל והפסקת העישון והגברת הפעילות הגופנית הם תיקון העולם והחברה והקיפוח והתסכול בשלב יותר מאוחר. הקרימינולוג ד"ר דני גימשי מציג את סדרי הקדימות: אכיפה לפני עבודה סוציאלית. כדי ששמה של מעיין ספיר יהיה האחרון הנכתב במסגרת השחורה של מודעות אבל מסוג זה.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | מוסמך האוניברסיטה העברית בירושלים להיסטוריה יהודית מודרנית ובוגר יחסים בינלאומיים, בעל טור ב"מעריב" , לשעבר חבר הנהלת "הארץ", מחבר הספרים "שדר מהבית הלבן" ו"ראיתי אותם". מנחה תכניות הטלוויזיה "פוליטיקה" ו"ערב חדש" | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
