 |
אהלן חברים,
כמה פעמים מצאתם את עצמכם עומדים המומים מול הדרמה
של המתבגר הפרטי?
כמה פעמים החלטתם שסופית, אבל סופית, מוסרים אותם לאימוץ?
אז פניתי לענת זפרני, שהיא יועצת רגישה ומדהימה של נוער ומתבגרים, מנחה ומטפלת ביחידים ובקבוצות (תואר ראשון בפסיכולוגיה, מאסטר בחינוך ואמא לשלוש בנות משלה), שלאתר שלה נכנסים אלפי בני נוער והוריהם (גם בעילום שם, וזוכים למענה מפורט בחינם! ) שתביא קצת הדרכות בנושא.
וכה אמרה זרטוסטרא:
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
שינויים!
|
|
|
 |
|
|
|
"מה בעצם הופך את הגיל הזה לנפלא כל כך ויחד עם זאת לכל כך קשה ובלתי נסבל?
מילת הקסם היא: שינויים.
וכדאי להדביק את המילה על המראה באמבטיה, כי היא המפתח להבנת כל הסיפור.
כמה זמן לוקח לכם להרגיש בבית כשאתם עוברים דירה? שלושה חודשים, בממוצע? או לחלופין, כמה מכם לנים בבית מלון ומקפידים לשמור על אותם המקומות במיטת בית המלון, כמו בבית. . .? אז דמיינו לכם שהדירה שעובר המתבגר שלכם היא הגוף שלו, הנפש שלו, החברים שלו, והשכל שמתחדד - ולכל זה צריך להסתגל מהר וביעילות, ורק אז תבינו כמה קשה להם ולא רק לכם.
למרות הפגנת השרירים, המתבגרים הם רק ילדים שחווים שינויים קשים. כל שינוי מהווה זעזוע של המערכת עד להסתגלותה.
משפחה בגיל ההתבגרות.לא רק נער או נערה בהתבגרות.זו הכותרת המתאימה למצב.
'זה לא נגדי - זה בעדו', כך כתבה חברתי, אם למתבגר, על המקרר שלה בשלט מאיר עיניים. "הוא כל הזמן מתווכח איתי, מעיר לי, כועס ונובח על כולם, מאיים ומדוכדך, שונא ומרוכז בעצמו, עד כדי כך שהייתי חייבת להכניס לעצמי טוב טוב לראש שאין לזה כל קשר אלי. החוויות שהוא עובר כל כך חזקות בעוצמות שלהן שהוא חייב לפרוק אותן במקום הבטוח, פה בבית". כי ויכוחים, למרות שהם מתישים, הם בריאים ועוזרים למתבגר להרגיש בשליטה במצבים כל כך לא ברורים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
עוף גוזל
|
|
|
|
|
|
|
עד לגיל ההתבגרות אנחנו חווים את הילדים כחלק מאיתנו. הם נוסעים איתנו במכונית המשפחתית לטיולים ולאירועים משפחתיים, החדר שלהם הוא חלק מהבית שלנו, אנחנו קונים להם דברים שתהיה להם הפינה שלהם (שזו, כמובן, דרך מתוחכמת ומקובלת להפעיל עליהם שליטה מקסימלית שלנו).
אבל יום בהיר אחד מתחיל גיל ההתבגרות והמשוואה משתנה. המתבגר מחפש דרך להגדיר את עצמו בנפרד! אז תנו להם, תרשו להם בתוך הלב שלכם את ה'בנפרד' הזה!
אל תנגנו להם על ה'ביחד', על כל נגזרותיו: הקרבה, האינטימיות, ה' שותפות לנשק' (במקרה של חד הוריים), החברות, כי זה פשוט לא מתאים להם בכלל!
אם אתם כועסים עליהם על עצם זה שיש יש להם דעות שונות ואחרות משלכם - אתם מחוברים בטבור. אז תרפו. תכבדו את הנפרדות שלהם. לאורגניזם נפרד מכם יש את הזכות לדעות שונות משלכם. זה לא אומר שתסכימו עם הדעות השונות האלה שלהם, אבל תכבדו את הזכות הזו שלהם לנפרדות.
חשוב לזכור: המלחמות על ניקיון, על סדר ועל לימודים הן מלחמות על שליטה ועל כוח. הגוף שלהם, התסרוקות, הלבוש, הדיבור, ההליכה, האכילה... אלה חייבים להיות שונים משלנו. חלק מהגדרת 'מי אני' נשענת על 'מי אני לא'. ואני בפירוש לא כמו 'הזקנים' - ההורים שלי, בטח לא כמו התינוקות - האחים שלי. אני שונה! אני כמו החברים שלי.
הצורך לבלוט בשוני עומד בסתירה מול האחידות בצורתם של המתבגרים. לובשים אותם מותגים, אותו איפור, אותה תסרוקת. . . כאילו זועקים: אנחנו במקום אחר. והם באמת שם!
השוני חייב להופיע, אחרת לא תתרחש ההתבגרות.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
איור: דימיטרי קיליסקי
|
|
|
|
|
|
|
אגואיזם בונה אישיות
|
|
|
|
|
|
|
הורים רבים מוצאים עצמם חסרי אונים מול המתבגרים. האגואיזם המאפיין את הגיל הזה מעורר תסכול.
'הם חושבים רק על עצמם', אתם אומרים. וזה נכון! וסורפרייז! זה אפילו בריא, אחרת הם לא יוכל לפרוח מהקן. הם חייבים להיות מרוכזים בעצמם כדי שיוכלו לעבור את מסע ההיפרדות שלהם שכל כך חשוב ומסייע לעצמאות שלהם כיצור נפרד מכם. מה שבעיניכם הוא אגואיזם, הוא בעצם אגוצנטריות זמנית מוגברת ובריאה. הרי אף הורה לא חולם על ילד בן 40 שחי איתו בבית, נכון?! לכן זה כל כך חשוב להבין שהמתבגר "מתחפר" בתוך עצמו, מתרכז היטב בצורכיו וברצונותיו, גם כשהם באים על חשבונם של אחרים ונתפשים כחוסר התחשבות מוחלט.
רק בדרך זו יוכל המתבגר לגלות מי הוא, מה הם רצונותיו ומה הן עמדותיו כדי להחליט על אופן התנהלותו בחיים.
לכן צריך לקבל את ההתנהגות בהבנה ובשמחה כתהליך טבעי ורצוי במסע לעצמאות.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לי זה לא יקרה
|
|
|
|
|
|
|
המתבגרים זקוקים לפרטיות. תופעת 'החדר שלי' קשה לא פחות מתופעת ה'לי זה לא יקרה' המאפיינת גיל זה.
הסערה הפנימית שעוברת על המתבגר מופיעה הרבה כאנלוגיה לבלגן בחדר. ההורה כועס, מבקש, והמתבגר לא מבין על מה הרעש? 'זה החדר שלי, לא? אז למה את מתערבת? אני מוצא/ת שם הכל! בשבילי זה לא בלגן'.
המלצה חמה לכל ההורים: עדיף ש"הבלגן" יתבטא בבגדים על הרצפה מאשר בחוץ עם חבר'ה מפוקפקים ומעשים מסוכנים מתוך מחשבה (שגויה! ) שלי זה לא יקרה...
כי מחקרים (וכמה מהם הוצגו לאחרונה בערוץ 8) מוכיחים שהאזור שאחראי על תוצאות להתנהגויות לא מבשיל לפני גיל 18. מה הפלא שיש כל כך הרבה הריונות לא רצויים ומוות בכבישים?!
דווקא כאן חשוב להדגיש את מקומם של ההורים כ"סמן ימני" המאותת על סכנה קיומית. כאן, ולא בבלגן שבחדר.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אסרטיביות הורית
|
|
|
|
|
|
|
הצבת גבולות (ברזל!) רק במקומות ההכרחיים, לא לבזבז אנרגיה על שטויות.
תפקיד ההורה להיות שם בעקביות ובחוזקה ותוך כדי כך לאפשר אוטונומיה.
כניעה הורית תשדר חוסר ביטחון בעולם החיצוני, שגם כך נתפש בעיני הילד כמסוכן.
מתבגר שחווה כניעה הורית על דברים קיומיים חווה חרדה איומה. גם ככה הזעם והתוקפנות של המתבגר גורמים לו לחרדה איומה. אם הוריו מניחים לו, לא מתייחסים או נכנעים לו, הם בעצם מפחידים אותו - "הכעס שלי הרסני, חזק, אלים ומתפרץ ואף אחד לא מעז להתעסק איתי: כנראה שאני באמת מסוכן". ואהבתו העצמית יורדת.
לזה נדרשת הבנה מלאה תוך מינון מספר הפעמים שמסכימים, ובכך מדגישים בפניו את הכבוד שיש לנו כלפיו כמבוגר, לעומת מספר הפעמים שמציבים גבולות ברורים ומתווים דרך בטוחה לחציית גיל זה בשלום!
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
צידה לדרך
|
|
|
|
|
|
|
1. קשה איתם בדיוק במקומות שקשה לנו עם עצמנו (ובעיקר עם ילדים שדומים לנו).
2 . הבמה שייכת למתבגר ולא להוריו.
3. הדימוי העצמי נבנה בגיל זה. הזיכרונות והתחושות נחווים בצורה קיצונית. כולם "דרמה קווין", מוחצנים או מופנמים.
4. הילדים שעסוקים בלעשות הכל "דווקא", שמורדים ומתנגדים לכל הדברים שנתפשים בעינינו כבעלי ערך, עושים זאת מפני שהם מספיק אמיצים להילחם בנו. המלחמה חיונית בשבילם כדי לבנות לעצמם את עולמם החדש והשונה.
5. אם נחכה בסבלנות ונפתח בתוכנו כוח פנימי מספיק כדי להאמין בהם ובדרכם, נגלה יום אחד שזה נגמר! גם הילד הכי "מוטרף" (לפי אמות המידה שלנו) יסתדר ויצליח בחיים על פי דרכו!".
ענת זפרני. טל': 050-7928420
http://martzim.tadmit4u.net/anat.html
עד כאן ענת, ומילה פרטית משלי: הם כאלה (גם), כי הם חווים את עצמם "רק מקבלים" (ובטונות! ) מהבית ו"לא נותנים שום דבר בתמורה". ואין לזה שום קשר לאגוצנטריות הבריאה שלהם. רק לקבל ולא לתת כלום זו תחושה פנימית קשה של עבירה, ומי שעושה עבירה אחת, יהיה חייב לעשות את הבאה, כדי להצדיק את הראשונה, כי אנחנו לא יכולים לחיות בתוך טעות. לכן אומרים: "עבירה גוררת עבירה".
מכאן שזה חיוני לעשות אותם אחראים על דברים פעוטים שהם עושים אותם "על הדרך" ממילא, כמו השקל הסמלי של בתי התמחוי, רק כדי שיחוו את עצמם כל כך מקבלים ולא נותנים מאומה בתמורה. בדוק!
odetta@maariv.co.il
הצעות, רעיונות, בקשות, פטנטים, מתכונים וכל מה שתרצו בפקס לאודטה: 03-5632065 (אנא ציינו את מספר הטלפון שלכם)
| | | | | |
|
