 |
/images/archive/gallery/303/528.jpg שריף ג'רניגן
צילום: נדב נויהוז  |
|
|
| "בטקסס אנחנו קצת יותר ליברלים בנושא נשק" |
|
| כל שנה מסתננים חצי מיליון מקסיקנים לארה"ב. שריף
ג'רניגן מטקסס שומר על הגבול עם עזרה מהאזרחים.
"מותר כאן לירות במי שפולש לשטח שלך. זה החוק" |
|
|
|
 | דפדף בחדשות |  | |
בועז גאון, טקסס
14/5/2005 1:45 |
|
|
|
|
|
|
|
לתוך עיירת הגבול הטקסנית-מקסיקנית דל-ריו כבר רכבנו תשושים. שלא לדבר על סוס השברולט האדום ששחרר צהלות מוזרות מכיוון המנוע. צהלות שכבר אי אפשר היה להחניק - כפי שאפשר היה רק לפני שבוע - בבעיטות מחושבות ששלח "בו" (בעז) לכיוון בטנו של טנק הדלק. כל זאת בזמן ש"נד" (נדב) זועק: "סע שברולט! סע!".
הראיון עם המגה-מוציא להורג בהאנטסוויל, ההסתודדות עם אלו התובעים עצמאות לטקסס ולו כדי להתהדר בדרכונים דיפלומטיים, שלא לדבר על הניסיונות העיקשים של נערות טקסס לועסות זרדי קש לסייע למלחמה הדמוגרפית היהודית-ערבית תמורת השתתפות סמלית מצד "נד", כל אלו הותירו בנו משקעים עמוקים. אפילו פילוסופיים. אפילו כאלו, אלוהים ישמור, המתאימים יותר לאנשים שנולדו בעיר. מבלי לחדור עמוק מדי מבעד לעורנו המחוספס כעורו של באפלו, שם מסתתרת כידוע ילדה טקסנית בקוקיות בשם מרי-אן, קרה יותר מפעם אחת - במהלך הרכיבה בת עשר השעות מיוסטון לדל-ריו-שהבטנו אחד בעיניו הצרות כקיסם של השני והרהרנו האם לא הגיע הזמן לתלות את החגורה. ואת הכובע. ואת אקדחי הדיו. שלא לדבר על הקוקיות.
בקיצור, להשליך אל צד הדרך את שק היוטה העמוס בסיפורים, לרוקן את יתרתה של המחסנית לתוך איזה אינדיאני תועה ולצעוד חזרה את הדרך הארוכה לעיירת הבטון והחטאים המכונה ניו-יורק. "מה למדנו בטקסס?", נשיב לנשותינו השואלות תוך כדי
טלטול שלושה תינוקות ואתון, "שאמריקה היא קאובוי שאיבד את סוסו וכעת מחפש לרכוב על משהו אחר. ויהיה הדבר הזה אשר יהיה".
אבל אז הבליחו משומקום האורות של דל-ריו, וסוס השברולט נהם וצהל כאילו התמלא בכוחות מחודשים והתמוטט לאיברים נפרדים רק בכניסה למשרדו הדומה לבונקר של השריף המקומי, דווין א. ג'רניגן. אותו ג'רניגן שתושבי דל-ריו הדביקו לחזהו כוכב מחודד בשלוש מערכות בחירות רצופות מאז 1996 כדי שיעצור בגוף שחקן הפוטבול שלו את זרם המקסיקנים החוצה מדי לילה ובוקר את נהר הריו-גראנדה: ברגל, בכל מזג אוויר, לפעמים תחת יריות, הרבה פעמים בין גופות חבריהם (פרטים על כך בהמשך). כל זאת כדי להגשים את חלומו הגדול של כל מי שמביט באמריקה מבחוץ. כלומר להיכנס לתוכה, ואחרי זה להכניע אותה, ואחרי זה לגרום לה להוליד לך ילדים שיהפכו אותך לאמריקני.
מדוע באנו לטקסס? כדי להבין את אמריקה; ארץ החלב, הנפט והמייפל. מדוע באנו לדל-ריו? כדי להבין מדוע יש מי שמוכן למות כדי להיכנס אליה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
19 גופות
|
|
|
 |
|
|
|
המשאית הועמסה ככל הנראה בהארלינגן. עיירה הנעוצה בשפיץ הדרומי-מזרחי של טקסס, כ-300 מייל מיוסטון ו-400 מייל מדל-ריו. 70 המקסיקנים הגיעו לשם באפריל האחרון מכל רחבי מקסיקו אחרי שהפקידו פיקדונות מצלצלים בידיים של "קויוטס" - מדריכי טיולים מיומנים המכירים את תוואי נהר הריו-גראנדה כמו את פרסות סוסיהם והחוצים את הגבול כמו ששחקן כדורגל חוצה את קו האמצע. כלומר באדישות תכליתית המלווה בציפייה נינוחה לקבלת בונוסים על אפסון המטען בצדו השני של המגרש.
היו שם גברים, נשים וילדים, תשושים ככל הנראה מהמסע הארוך שהחל לפנות בוקר בעיירות מאובקות כמו רמירז, וואלה הורמוזו ומונטרוי. הגברים שילמו את יתרת הכסף. ה"קויוטס" נעלמו כמו ערפדים עם בוא הזריחה. טיירון וויליאמס בן ה-34 מצפון מדינת ניו-יורק טיפס בפעם המי יודע כמה אל מאחורי ההגה של המשאית. לא לפני שווידא שהמקסיקנים נעולים טוב-טוב בתוך הקבינה. שהרי אם וויליאמס ייתפס הוא עלול לקבל קנס של כמה מאות דולרים. ומי רוצה לבזבז כמה מאות דולרים על מקסיקנים? כשבאותו הכסף אפשר לקנות ארבע שישיות של באדוויזר?
הדפיקות הקצובות על הדפנות הפנימיות של הקבינה שהחלו באזור סן-אנטוניו גרמו לוויליאמס להגביר את שירי הקאנטרי במערכת הסטריאו. לא למענו, כמובן. למען המקסיקנים המפונקים שלולא וויליאמס היה מטביע את הדפיקות שלהם בשירי בדידות ואומללות דרומיים, היו נעצרים בוודאי על ידי משטרת הגבולות באחד המחסומים ונזרקים לבית הסוהר המחוזי בדל-ריו (שבו נבקר בהמשך). ובכלל , שיגידו תודה "רטובי הגו" הללו-שם גנאי המודבק לכל מקסיקני החוצה את ארצות הברית דרך מי נהר הריו-גראנדה - שוויליאמס נזהר בסיבובים כדי שהילדים מאחור לא יקיאו. למרות שהם תמיד מקיאים ואז מי מנקה את זה? מי? הנשיא וינסנטה פוקס? לא! וויליאמס בעצמו!
ליד פלורסוויל החלו המקסיקנים קודחים בציפורניהם חורים זעירים בתוך דפנות הקבינה. וויליאמס שמע גם את זה ולא נשאר אדיש: הוא התקשר ל"קויוטס" וביקש עוד כסף כפיצוי על זה שהורסים לו את הקבינה.
בוויקטוריה עצר וויליאמס להשתין וככל הנראה גם לצעוק על המקסיקנים שאם לא יפסיקו לחורר את הקבינה הוא מסובב את המשאית ומחזיר אותם לקורפוס קריסטי או גרוע מכך, לג'מייקה שממנה עלה בעצמו - באופן מסודר, עם ויזה והכל, לא כמו איזה חורני! - לפני כמה שנים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
1,954 מקסיקנים הרוגים
|
|
|
|
|
|
|
הוא פתח את הדלתות וקפץ מיד לאחור כדי לא להירמס על ידי מסת הגופות העירומות שהתגלגלו החוצה. בין 19 הגופות התגלגלה גם גופתו העירומה של ילד בן שש. וויליאמס החל לרוץ ולרוץ ולרוץ עד שנעצר על ידי המשטרה ששברה את שתיקתו בקלות והאשימה אותו בהריגתם של 19 בני אדם. אבל ההגנה ביקשה מחבר המושבעים הטקסני, שבדרך כלל שולח אנשים למות באותה הקלילות שילד סאדיסט דורך על קן נמלים, לחוס על חייו של וויליאמס ולדון אותו למאסר עולם וחבר המושבעים הסכים. וויליאמס חייך כי לא רצה למות, ולא מן הנמנע שבדרך לבית הסוהר לא הודה לאלוהיו שההרוגים נולדו במקסיקו ולא בארצות-הברית של אמריקה.
השריף ג'רניגן זוכר היטב את "תקרית ויקטוריה" ומודה לג'יזס שהיא לא קרתה אצלו במחוז. לא שאצלו אין בעיות, כפי שמזכיר לו סגנו היושב מימינו בג'יפ הלבן שעל דלתו מצויר הכוכב הבודד של טקסס, הדפיוטי (סגן) טרי סימונס, שבמשך 16 שנה שירת במשטרת יוסטון. אבל אז שלושה חברים שלו נהרגו באותו שבוע וסימונס הגיע למסקנה שמספיק זה מספיק וענה בחיוב להצעתה של כנסייה מקומית לשמש ככומר פעמיים בשבוע. מאז סימונס נושא דרשה פעמיים ביום ראשון, פעם ביום רביעי, ובשאר הזמן מפטרל - אגב הרהור במשמעות החיים - עם השריף ג'רניגן לאורך נתח גבול בן 150 מייל בערך, מתוך הגבול בין 2,000 המייל (כ-3,200 קילומטר ) המפריד את מקסיקו מארצותהברית ומשאיר אותה מהצד הלא נכון של הגדר.
"בעבודה שלנו", הסביר סימונס, סגן השריף/הכומר/הפילוסוף, את המסע הרוחני הפתלתל שעבר, "אתה רואה את הטוב ביותר ואת הרע ביותר שיש למין האנושי להציע. זה גורם לך לשאול האם אין... עוד משהו". אמר והביט רחוק רחוק לעבר צמרות העצים המרשרשות כאילו ראה שם את ישו הולך על הריו-גראנדה (או שמא דילג בין ראשי המקסיקנים השקועים במים?)
בקטגוריית הרע-ביותר-שיש-למין-האנושי להציע יש לתייק למשל את גלן פטריק בורדלון בן ה-54, זה שהתגורר בעיירת הגבול הזעירה "קן הנשרים" עד 1999, כלומר עד שחבר המושבעים-הרחום כהרגלו כאשר מדובר בקורבן היספני - הורה לו לארוז תיק עם מברשת שיניים ולהגר לבית סוהר הפדרלי בהאנטסוויל. שכן בנובמבר של אותה השנה התעורר בורדלון כדי לגלות מקסיקני בן 16 בשם צ'אווז ווקרה יוצא מנהר הריו-גראנדה, סוחט את בגדיו, וצועד שאנן לעבר "אמררררריקה". הדבר היחיד שהפריד בין ווקרה לבין "אמררררריקה" היה בורדלון, שעשה מה שהיה עושה כל פטריוט: נכנס הביתה, לקח את רובה הציד שלו, כיוון אותו לראשו של ווקרה והעיף אותו קיבינימט. כשווקרה נחת חזרה אל האדמה הוא הצטרף לסטטיסטיקה הסופרת 1,954 הרוגים מקסיקנים שניסו לחצות את הגבול בין 1998 ל-2004.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"קצת יותר ליברלים בנושא הנשק"
|
|
|
|
|
|
|
" אתם צריכים להבין", אומר סימונס, "בטקסס מותר לאדם לירות במישהו שפולש לשטח שלו. זה החוק. הבעיה עם בורדלון היתה" ... "שבורדלון ירה בו בגב", ממשיך השריף ג'רניגן ויורק החוצה.
"יס, סר", מאשר סימונס. "אם בורדלון היה יורה במקסיקני בצד האמריקני, הכל היה בסדר. ככה זה בטקסס. בכל מה שקשור לנשק אנחנו קצת יותר...".
ג' רניגן (במרירות): "ליברלים?".
סימונס : "יס, סר. ליברלים".
מעברי הגבול הרשמיים של טקסס ריקים ביום חמישי כמו בית זונות ביום ראשון ביוטה. אנחנו עומדים בכניסה אל אחד מהם ומביטים אל הריוגראנדה, בדיוק כמו סוכני משטרת הגבול, שככל הנראה עצבנו מישהו מאוד-מאוד כדי להיות מוצבים כאן. מי בכל זאת משתמש במעברים? אמריקנים שנוסעים להשתכר ולהתפרק בבתי הזונות של מקסיקו, המלאים אפילו, ואולי בייחוד, ביום ראשון.
רובה של התנועה הערה לאורך הגבול - כ-3,000 איש חוצים מדי חודש דרך טקסס, כחצי מיליון בשנה לאורך הגבול כולו - נעשית דרך שיחים ונקיקים, בין השאר בסיועם האדיב של סולמות הברזל החינניים המונחים ברישול על גדרות התיל הדקות כמשי המפרידות את העולם הראשון מהשלישי. יותר מזה אין. מי שמחפש קירות בטון וברזל שלידם החומה בבקעה אל-שרקייה נדמית לארון ספרים של איקאה - שייסע לגבול הקליפורני.
את סולמות הברזל על הגדרות לא הניחו המקסיקנים, אלא הקאובואים בעלי השטח הרלוונטי (כמעט כל טקסס נמצאת בבעלות פרטית), משני טעמים: האחד, כי נשבר להם האוכף מזה שהמקסיקנים מחריבים את הגדרות תוך כדי הדהירה הרגלית לעבר ארץ האפשרויות ההולכות ומצטמצמות. ושניים, כי כאשר הם עצמם מבקרים בשטח ורוצים להשתין או לחרבן, הם לא מעזים לעשות זאת על אדמת הדגל זרועה הכוכבים. במקום זה הם מחרבנים ומשתינים במקסיקו.
כל זה אמור להסביר חלקית את ההתגייסות המסיבית בחודשים האחרונים של האזרחים הטובים של אמריקה למען ביצור הגבולות. נכדי נכדיהם של בילי הנער ובאפלו ביל, שהמירו את חגורת האקדח בחגורת שומן אך לא איבדו אינץ' מהרוח (אלא כאשר הם נדרשים לרוץ) החליטו כי לולא יעמידו כיסא ים מתקפל על גבול קליפורניה-מקסיקו, או אריזונה-מקסיקו, או טקסס-מקסיקו, ויחמשו את עצמם במזלג סטייקים, או מחבט בייסבול, או לכל הפחות באיזה רובה סמי-אוטומטי שקנו באותו בוקר יחד עם הבייקון, דינה של ארצות-הברית להישטף בים של "טרוריסטים" שזהותם האיסלאמית מתחבאת מתחת לשכבות-שכבות של מבטא מקסיקני כבד. שכן מה כבר ההבדל בין מקסיקני לסודני? ובין גוואטמלה לבין תימן? שניהם נמוכים. שניהם כהים. האם לא שמעתם שב"פוקס" דיווחו ששמו הקודם של מוחמד עטה היה פרננדו מרטינז?
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"יום אחד תבוא הנקמה"
|
|
|
|
|
|
|
את סימונס וג'רניגן כל זה מעצבן. "מה אני חושב על הארגונים האלה? "שואל/אומר סימונס. "אתה מרשה לי, שריף?".
ג'רניגן: "מרשה".
סימונס : "היה פעם סרט ישן בשם 'וולטר מיטי'. אתה יודע על מה אני מדבר, שריף?".
ג'רניגן: "יודע".
סימונס: "וולטר מיטי היה איש כזה שהחמיץ את כל ההזדמנויות. במקום לחיות את החיים הוא דמיין שהוא טייס, או שופט, או כל מיני דברים. ככה גם האנשים האלה! ה-Minuteman באריזונה , או ב-Rescue Ranch בטקסס (אל שני הארגונים פנינו וביקשנו להתלוות. בראשון אמרנו לנו שהם פועלים רק באריזונה ושוקדים בימים אלה על הקמת שלוחה טקסנית; בשני אמרו לנו שהם אינם פעילים ומחכים לטלפונים של הארגון באריזונה - ב"ג). אלא מה? יום אחד הם החליטו שהם רוצים להגן על המדינה שלהם. למרות שקודם לכן הם לא היו מוכנים לשלם את המחיר הכרוך בכך! לא בצבא, לא במשטרה, לא במשרדי השריף... האנשים האלה הם ויג'ילנטים. זה הכל. ובעולם המתורבת אין מקום לוויג'ילנטים. יש לי שאלה. אתה מרשה לי, שריף?".
ג'רניגן: "מרשה".
סימונס : "למה הארגונים האלה לא שולחים אנשים לגבול עם קנדה? הרי גם שם יש מחסור בסוכנים, נכון? אני אגיד לך למה: כי הקנדים לבנים. והמקסיקנים הם כהים".
ג'רניגן: "זו גזענות. פשוט גזענות".
סימונס : "יס, סר. גזענות".
מסביבנו הסבירו לנו הנוכחים, אחד אחרי השני ובלי תיאום מוקדם, כי רוחו של הקאובוי מתה. לגוויעתה אחראים הערים הסואנות, הכסף הגדול והסמים הכבדים. ראיתם פעם קאובוי ג'אנקי? אנחנו ראינו. קוראים לו "ראסטי", הוא מזריק הרואין ומסניף קוקאין ונוהג במכונית שנראית כאילו נלעסה על ידי תנין ענק שירק אותה כשנגמר הטעם.
מה עוד הרג את הקאובוי? הנסיונות הפטריוטיים לנעול את הגבול ולפזר לאורכו נעצים. שכן לבעלי החוות אין כסף להעסיק אמריקנים, שלא לדבר על תשלום הקנס הכרוך בהעסקת מקסיקנים, אותם המקסיקנים שבמשך 200 שנה החזיקו את החוות בחיים. שלא לדבר על החלום האמריקני.
מה שלא מעניין כלל את איש ההיי-טק מוושינגטון לון ראטלי שקנה יופי-שלחווה ביופי-של-מחיר רק לאחרונה. "אם 3,000 מהגרים בלתי חוקיים באים לכאן בחודש", הסביר לנו תוך שהוא בולס תקרובות שהוכנו על ידי אותם הקאובואים שנאלצו למכור לו את ביתם הממושכן, "מה הם עושים כאן בדיוק? אז אני אגיד לך. אחד מהתסריטים של הסי-איי-איי הוא שהם יחטפו עיירה שלמה. אתה זוכר את הטרוריסט הזה, קרלוס? שחטף את כל ראשי וינה באופ"ק? לפני 15 או 20 שנה? או משהו כזה? בכל מקרה. . . תאר לעצמך שהטרוריסטים יחטפו את כל לאנגטרי! נכון, זו תיאוריה משונה. אמרתי לכם שהיא לא שלי. היא של הסי-איי-איי".
יום לאחר מכן יושב רוברטו אורקיאה בחדר המתנה זעיר, שקירותיו עשויים מברזל, בלב לבו של בית הסוהר המצוחצח להבריק של דל-ריו, גאוותו של השריף ג'רניגן (העומד מימין יחד עם מנהל המתקן, המקסיקני-אמריקני קפטן מירנדה). הוא נתפס בקומסטוק שבטקסס אחרי שהחליט לחזור לראות את משפחתו בצ'אפוס שבמקסיקו בפעם הראשונה מזה שש שנים. אף אחד לא עצר אותו בדרך למקסיקו. כל העולם עצר אותו בדרך לאמריקה שארכה שלושה ימים. הוא נתפס ברביעי.
אורקיאה לא מבין את האמריקנים. "במקסיקו אין עבודה ואי אפשר לחיות בלי לחצות לאמריקה", הוא מסביר מבלי להסתכל לאיש מהנוכחים בעיניים. "שיעשו מה שהם רוצים. שיבנו חומה! אנחנו נחצה באווירון או בסירות. אבל אני אגיד לך...", עיניו התרוממו, שפתיו נחשקו, "האמריקנים טועים אם הם חושבים שהם יעשו לנו מה שהם עושים לנו ושאנחנו נמשיך לתת להם לבוא אלינו, ולבלות אצלנו, ולחגוג. פעם אחת כשהם יבואו אלינו... תבוא הנקמה".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
