 |
/images/archive/gallery/303/425.jpg למצולמים אין קשר למתואר בכתבה
ארכיון: יהודה לחיאני  |
|
|
|
|
| פרשת האחיות הקטינות שעסקו בזנות היא רק פסיק בהידרדרות של ערד. את מקום האוכלוסייה האיכותית והאוויר הצח החליפו זנות, סמים ורמיסת שלטון החוק |
|
|
|
 | דפדף בחדשות |  | |
שרי מקובר-בליקוב
13/5/2005 8:30 |
|
|
|
|
|
|
|
ואולי בעצם כדאי לקבל את עצתו של ראש עיריית ערד, מוטי בריל. אולי כדאי לנו, לתקשורת, להותיר בידיו של בריל את הטיפול המסור בפרשת האחיות הקטינות שעבדו בזנות ולהתמקד בדברים החשובים באמת: תיירות המדבר הקסומה, רובע האמנים המשגשג והתקווה לפיתוח מסלולי ספורט מוטורי, מהגדולים ביותר בארץ. ואם כבר באתם, למה באמת שלא תצלמו את הווילות הירוקות, הפסטורליות, בפאתי השכונה הדרומית? בדיוק בכיוון ההפוך לסמטאות השוק הסיטונאי, שם מתנהלת תעשיית זנות הקטינות במלוא עוזה, תמורת ג'ינס ומנה פלאפל. לפעמים אפילו פחות.
גם במחלקת הרווחה בערד ממהרים להיעלב. העובדה שמקרה הניצול המיני של האחיות הקטינות הוא רק עוד חוליה בשרשרת אירועים דומים שפקדו בשנים האחרונות את העיר, היא מבחינתם צירוף מקרים אומלל, סיפורים שבאופן
אקראי התקבצו זה לצד זה ויצאו מכל פרופורציה. בית משפט השלום אמנם מתח ביקורת נוקבת וקבע כי "מדובר באות קלון לשירותי הרווחה בעיריית ערד לנוכח התופעה של שידול קטינות לעסוק בזנות", אבל אילו היו מזמנים את יהודית גלנץ, מנהלת שירותי הרווחה, להעיד אצל אותו שופט, היא היתה אומרת לו באומץ ובלי שום התפתלויות: אדוני השופט, מדובר בתופעות עצובות שמאפיינות, למרבה הצער, כל עיר ואם בישראל.
וגם במשטרה הרוסים. לא מבינים מדוע מופנית אצבע מאשימה כלפיהם דווקא כאשר חשיפת המקרים המזעזעים היא כל כולה פרי עבודתם המצוינת של שוטרי העיר וקציניה. "עצם פרסום האירועים", מתמוגג תת ניצב ניסו שחם, מפקד מרחב הנגב, "מוכיח שאם כבר מישהו מעז לסרוח בערד, מיד באה המשטרה וחוקרת ומפענחת ועוצרת ומעמידה לדין".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
הילדות זו לא הצרה היחידה
|
|
|
 |
|
|
|
אבל את אילנה אזולאי, תושבת ערד ותיקה, מובטלת, אם חד-הורית המטפלת בילד נכה, זה אפילו לא מצחיק. "מ-67' אני גרה בעיר הזאת", היא נוחרת בבוז. "פעם היו לנו דירות נחמדות, חנויות פתוחות, חינוך מצוין ושכנים מכובדים. פעם ישבו אנשים מטופחים בבתי קפה ולכולם היתה עבודה והבנים למדו והילדות רקדו בלט. היום הצעירים מתקוטטים בבתי הקפה, הנערות מוכרות את גופן, הוותיקים עזבו ליקיר או לעומר והעיר ערד נגמרת. הולכת לנו לאיבוד.
"זה התחיל בקיצוצים שהטיל האוצר על האמהות החד-הוריות. למשטרה, לרווחה ולעירייה היה נורא נוח להטיל את המצוקה על העוני, אז כל פעם שהתפוצצה פרשה של ילדות שמכרו את גופן הם אמרו, מסכנה, אין לה מה לאכול בבית, בשביל סנדוויץ' עם גבינה צהובה אפשר, תסלחי לי, להרים אותה חזק. וככה פטרו את העניין. ובינתיים אלה שאנחנו קוראים להם הזבובים, התחילו לרקוד ליד הדבש. אחד קונה לילדות שלנו ג'ינס, אחר מביא להן דיסק מזויף והאתיופיות היפות והרוסיות העניות וגם הצבריות המקומיות נותנות. למה לא? למי אכפת שהן בקושי גמרו יסודי? הרי העוני מתרץ הכל.
"ואל תחשבי שהילדות זו הצרה היחידה שלנו. לפני החג יצאתי עם הבן שלי לטיול רגלי ומה גיליתי? כל הרחוב מהקניון עד המרכז מלא גראס. ירוק, צומח ומגיע לגובה של מטר. סמים זו מכה קשה בערד. המשטרה אומרת, כנראה זה הרוסים. הרוסים אומרים, כנראה זה האתיופים, והאתיופים אומרים, זה הפועלים הבדואים. אז אני אמרתי, כולם צודקים, והזמנתי משטרה.
"חיכיתי שעתיים. בסוף בא שוטר. שאל אותי,'איפה הגראס?', אמרתי לו, פה, ליד הרגל שלך. תעזור לי בקטיף. והשוטר מוריד את המשקפיים, מסתכל ואומר:' מה, הפונפון הירוק הזה הוא גראס? אני תמיד רואה אותו טחון, בשקיות'. אמרתי לו, 'איזה מזל יש לך. נו, הנה עכשיו אתה רואה אותו במציאות'. התחלנו לקטוף את הגראס, שלוש שעות עבודה חקלאית ובסוף היו לנו חבילות של קילוגרמים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
בעל דוכן בשוק הפך אותה לשפחת מין
|
|
|
|
|
|
|
"גם מי שלא מגדל גראס ומוכר אותו יכול לשלם לבנות. בערד, אפילו שאתה עני, אם יש לך עשרה שקלים אתה יכול לקבל ילדה לחצי שעה. הן קטנות מדי, לא מבינות כמה הן שוות. בגלל התחרות בבית הספר על טקסטיל אופנתי, על אוכל, על כסף לבילויים, הן מוכנות להוריד את המכנסיים. ערסים, בדואים וסתם מקומיים קורצים להן, לוקחים אותן לקנות דברים, קובעים איתן. למחרת הן מביאות את החברות. פעם זה נגיעות, אחר כך מין אוראלי ובסוף זה אונס. סליחה, בשפה של המשטרה ילדה בת 14 ששוכבת מרצונה עם בדואי זה לא אונס, זו בעילה בהסכמה. ככה שאם לא רואים את המעשה בעיניים, ולמה שיראו, אין עבירה ואין עילה למעצר.
"הילדות טרף קל כי ההורים עולים חדשים, עסוקים בעבודה בשתיים-שלוש משמרות. האחיות הקטנות שמכרה שלהן סחרה בהן בזנות, אמרו בעצמן לשופט שיש עוד בנות בכיתה שעושות כמוהן. והנערה בת ה-14, שרק לפני שנה בעל דוכן בשוק הפך אותה לשפחת מין, אמרה שכל החברות שלה מוכרות את הגוף שלהן כמוה. זה מפחיד. זה מייאש. זה עצוב. מזל שאין לי בת".
"היתה אצלי נערה, ילדה של השכנים, בקושי בת 13. התלבשה כמו נסיכה, קנתה לעצמה סלולרי משוכלל ודיסקמן. פעם היא אמרה שזה מהדוד מאמריקה ופעם שזה מההורים. יום אחד קראתי לה לשיחה. אמרתי, 'תגידי את האמת, הרי לאמא שלך יש בקושי כסף למכולת, ועד כמה שידוע לי, אין לך דוד אפילו בישראל'. אז היא נעלבה ושכחה אצלי את הסלולרי. למחרת, מישהו מחייג אלי, אומר לי 'אפשר לפגוש אותך?', אמרתי לו, 'בחלומות שלך, אולי'. ולבחורה אמרתי, 'את, תיזהרי לפני שתעשי את השטויות האלה, כי תיפלי כל כך חזק שלא תוכלי לקום'".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
עיר גוססת
|
|
|
|
|
|
|
אוויר הרים צלול וצח, ריח המדבר, קוץ ודרדר על אם הדרך בואכה ערד. עיר יפה שכונתה לפני שנים "הפנינה של הדרום". סופות חול זערוריות, גושי אבן פרועים, אורחת גמלים מופתעת ורועה קטן ועז מבט. ופתאום ערד, עיר אמצע הדרך, המשכה הטבעי של שרשרת ההרים הגאיונה. רחובות עמוסים, מכוניות חבוטות, חרדים, רוסים ובדואיות ברעלות. תושבים עייפים, אפורים, בתוך העיר שהיתה יכולה להפוך בנסיבות אחרות לפנינה מסוגננת. הכבישים רחבים, מבנה הכליה האורבני מחולק לאונות מאורגנות ומסודרות, הגינון מרשים והצמחייה, גם בלי הגראס, ירוקה. ויש לה גם טיילת ביישנית ונוף מדברי קסום ורוח צחה שמפתה את חולי הקצרת והלב.
אבל משהו השתבש בערד. המסגרת המבנית עדיין מרשימה, אבל החללים התמלאו בבתי שיכון סתמיים, נטולי מרפסות וחלונות. מבנים חומים, כעורים, דחוסים. סיר לחץ משפחתי עם כביסה ממורטטת וחתולים.
בשלהי 98' עלתה ערד לכותרות שלא בטובתה. מדיניות אכזרית, מפלגת, בלתי מתחשבת, ללא חמלה וללא לב, החלה לקצץ בתקציבים. העלייה הרוסית שטפה בהמוניה את העיר, הפכה יישוב קטן לעיר ואם, והביאה תרבות, אקדמיה וערכים לצד מצוקה, עוני ופשע. גם המנהיגות היתה חלשה. לא נלחמה, למשל, על הקלות מס לתושביה, הטבה משמעותית שנהנות ממנה דימונה, ירוחם ואופקים. בתחילת 92' החל הקיצוץ בקצבאות הילדים והנכים ובהבטחות ההכנסה וגזר גזרה אנושה על מלחמת הקיום גם לאלו שעבורם היה הכסף המועט הזה רשת הצלה אחרונה.
27 אלף תושבים בערד. 43 אחוז מתוכם עולים, שני אחוזים בדואים המתגוררים בתוך העיר ו-15 אחוז חרדים מחסידות גור וחב"ד. לכולם נעלמה הגאווה העצמית, חמקה עם רוח המדבר. האבטלה פשתה בעיר. ארבעה אחוזי אבטלה של לפני 98' הוכפלו וכמעט שולשו לעשרה אחוזים. בשל שכרם הנמוך נזקקים רבים מהשכירים בערד להשלמת הכנסה, מתקשים להסתגל לשינוי הדרסטי בהרכב הדמוגרפי של העיר, שהתווסף לפגיעה האנושה בענפי התיירות והמלונאות (המצב הבטחוני) ולסגירת מפעלים ועסקים (הקריסה הכלכלית).
חנויות רבות סגורות בערד, משרות אווירת נכאים. נשים עולות, משכילות, בעלות רקע אקדמי, נאלצות לעבוד כקופאיות במרכולים, כחדרניות, כמטפלות בקשישים, לרוב בעבודות זמניות ובשכר נמוך. מעטות מצליחות למצוא עבודה בהוראה או בתחומי המחשב. המצוקה נוקשת בחלון.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ותיקים מבוססים עוזבים
|
|
|
|
|
|
|
"ערד סובלת היום מבעיות רבות כמו אלימות במשפחה, משפחות הרוסות, ילדים בסיכון, סמים, אלכוהול וזנות", אומרת בצער יהודית גלנץ, מנהלת שירותי הרווחה. "ילדים שהוכנסו למוסדות על פי חוק הנוער עלולים לחזור לרחוב או לבתים, נגמר התקציב שמממן הומלסים בהוסטלים, נכים ונערות במצוקה. שיעור הפונים ללשכות הרווחה הולך וגדל ובמסגרת המגבלות התקציביות שלנו אנחנו חסרי אונים, עסוקים בעיקר בטיפול והרבה פחות במניעה".
המצב הקשה משליך על הרכב האוכלוסייה. המשבר הכלכלי חברתי מלווה בתופעה של בריחת ותיקים מהעיר, בעיקר גמלאים מבוססים שילדיהם רכשו השכלה, לא מצאו עבודה בערד ועקרו אל העיר הגדולה ובעקבותיהם ההורים. גם תושבים צעירים שהתבססו בערד נוטים לעזוב, מחפשים חינוך ברמה גבוהה ואפשרויות קידום לעתיד ילדיהם במקומות מבטיחים יותר.
"עד תחילת שנות התשעים היינו יישוב פורח, מבוסס, מיתוס של עיר פיתוח מתוכננת היטב", מתרפק ד"ר מוטי בריל, ראש עיריית ערד ולשעבר מדען בקמ"ג, על זיכרונות העבר. "היינו 11 אלף תושבים בסך הכל ורצינו להפוך לעיר קולטת עלייה. בפועל, הגיעו עולים ששינו את היישוב, לטוב ולרע. כשמגיעה משפחה מארץ זרה עם מזוודה צריך לטפל בה. אחרי שלוש שנים היא כבר אחלה משפחה, אבל בדרך היא עולה המון כסף. אז כשמדובר בעשרה אחוזי עולים, אין בעיה, אבל כשמכפילים את המספר פי ארבעה, תקציב העירייה קורס".
מה קורה היום בעיר? "שירותי הרווחה התכווצו. מערכת החינוך מקבלת פחות כספים ומבני ציבור מקבלים פחות תחזוקה. הכבישים והגינון נפגעים. זו עירייה מצוינת שמישהו שתה ממנה את המשאבים כדי לטפל בבעיות שהמדינה היתה צריכה לממן, לא אנחנו".
"הכבישים והגינון כבודם במקומם מונח, אבל הבעיה העיקרית של ערד היא קריסת מערכות הרווחה", אומר ד"ר יצחק קדמן, מנכ"ל המועצה לשלום הילד. "במשך למעלה משנה לא היה בערד קצין מבחן לנוער, כי קצינת המבחן עזבה ובשל הקפאת תקנים לא דאגו לה למחליף. עד לפני שנה, בגלל סכסוך בין ראש העירייה הקודם למשרד הרווחה, שירותי הרווחה היו פשוט סגורים. שר העבודה והרווחה דאז, זבולון אורלב, איים להפעיל שירותי רווחה מירושלים לערד וחוסר הוודאות שידר תחושת תבוסה לכל המערכות בעיר. כשהעובדים הסוציאלים מתפקדים כל הזמן תחת החשש מאיפה תבוא המכה הבאה, הם הופכים בעל כורחם לפסיביים ומשותקים. לכן שירותי הרווחה בערד הפסיקו היום לעשות עבודה אמיתית והם עוסקים בכיבוי שריפות".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
פרגיות בשקל
|
|
|
|
|
|
|
פרשת האחיות הקטינות שנחשפה החודש בערד וזיעזעה את המדינה כולה היא רק אחד הביטויים לאותו כיבוי שריפות שעליו מדבר קדמן. הכתובת היתה על הקיר, התושבים חלפו על פניה אדישים ומיואשים. לפני שנה,במסגרת חגיגות פורים, התחפשו נערים בבית הספר התיכון בערד לבעלי דוכן שווארמה בשוק, לבשו מצנפת ונשאו שלט, "פרגיות בשקל". אף אחד לא נזקק לפרשן כדי להבין לאיזה פרגיות הכוונה. באותם ימים ניהלה המשטרה חקירה נגד בעלי עסקים בשוק העירוני בחשד כי סירסרו בקטינות לזנות. חודשים ספורים לאחר מכן נעצר מתנדב המשמר האזרחי בחשד שביצע מעשים מגונים בקטינות וצילם אותן בעירום.
אולי משום כך, כשהתפרסם סיפורן של האחיות בנות ה-13 וה-14 אף אחד בערד לא היה מופתע. שתי האחיות נמצאו בשוק הסיטונאי עם צעיר מכפר בדואי סמוך. הן נפגשו עם צעירים רבים על בסיס כמעט יומיומי והעניקו שירותי מין תמורת עשרות שקלים ואף פחות. אחת מהן התחילה להיאנס לעבודתה עוד בגיל 12. השנייה שנה אחר כך. השתיים הודו במשטרה כי לא תמיד הקפידו להשתמש באמצעי מניעה.
"בספטמבר האחרון ביקרתי בשוק העירוני בשעות אחר הצהריים וראיתי קבוצה של ילדות קטנות, בנות 14-11", מספרת לאה, תושבת ערד שגילתה את המעשה ודיווחה לרשויות. "חלק מהבנות אני מכירה מהשכונה, הן עובדות ליד הדוכנים, ממיינות ירקות ופירות ומסדרות ארגזים. החלטתי לעקוב אחריהן. הגעתי עם הרכב בחשיכה וראיתי שהילדות עובדות מאוד קשה ומסביבן המון צעירים שמדי פעם נוגעים בגופן כאילו בצחוק. אמרתי לעצמי, אני לא זזה מכאן.
"בתשע וחצי בלילה הן סיימו את העבודה, ואז קבוצת הילדות הלכה עם הגברים לכיוון הרכב שלהם. סמוך לרכב היה בוטקה קטן עם שירותים ציבוריים. הילדה הגדולה יותר נלקחה לבוטקה עם אחד הגברים. לא יכולתי לראות מה קורה בפנים כי הייתי בתוך הרכב. אחרי רבע שעה שניהם יצאו ואז הילדה שטפה את הפנים והידיים והצטרפה לאחרות. בת אחרת, קטנה יותר, נכנסה לבוטקה עם שני גברים. אחר כך ראיתי שאחד מהם הוציא כסף וחילק לבנות. הקטנות קיבלו שבעה שקלים והגדולה 15 מיהרתי לשירותי הרווחה ודיווחתי על הפרשה".
"מיד אחרי התלונה של לאה קיימנו פגישה עם משטרת ערד", נזכרת גלנץ. "הם הבטיחו שיפתחו בחקירה סמויה. פנינו אליהם מספר פעמים לאחר מכן, אבל הם אמרו שלא מצאו שום ממצא מחשיד ובכל זאת נכנסנו לתמונה. קיימנו קשר עם הילדות ועם האם, שהכחישה את העניין, וגם עם בית הספר והיועצת. לאור ההתערבות שלנו חל שיפור בתפקוד הנערות בבית הספר, כך שלא היתה שום סיבה להוציא אותן מהבית".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"הילדות נורא קטנות, בקושי מפותחות"
|
|
|
|
|
|
|
למזלן של הבנות גילתה לאה ערנות גם לאחר שהעבירה את התלונה לרשויות העיר. "לפני כחודש ימים פגשתי תושבת ערד שסיפרה לי שהאחיות הקטנות ממשיכות במעשיהן", היא מספרת. "נסעתי איתה ערב אחד למבנה במרכז העיר, ומאחוריו, בתוך השיחים והדשא, בחושך, שמעתי רעשים. הצצתי וראיתי את הילדה הקטנה עם בחור ממש באמצע אקט מיני. כמה דקות אחר כך הילדה יצאה אל הספסל ומסרה שטר כסף לאישה מבוגרת שישבה עליו. דיווחנו שוב, והפעם גם לרווחה וגם למשטרה".
המשטרה עצרה את האם והזמינה את הילדות לחקירה. האם המשיכה להכחיש את מעורבותה בעניין, אבל בסופו של דבר נשברה והודתה שידעה על מעשיהן של הבנות, ניסתה למנוע מהן מלצאת בלילות, אבל הן התעלמו ממנה ועשו כרצונן. היא שוחררה בערבות. קרובת משפחה, בת 23 מערד, נחקרה אף היא ושוחררה למעצר בית.
"נפגשנו עם לקוחות בחורשות, בגנים ציבוריים ובמכוניות פרטיות", סיפרו הילדות בעדותן במשטרה. "את הכסף היינו נותנים לאמא ול"דודה" שלנו. במה שנשאר קנינו לנו בגדים, ממתקים ופלאפל. לא ידענו שאנחנו עושות משהו רע. רצינו שיהיה לנו כסף. המצב בבית היה קשה מאוד. היו תקופות שכמעט לא היה מה לאכול ולא קנו לנו בגדים חדשים, אז הכרנו כל מיני אנשים שעזרו לנו עם כסף".
מתיאורם של הגורמים שנפגשו עם הנערות עולה תמונה מכמירת לב. שתי ילדות מבוהלות, שלא ניתן לנחש בשום פנים ואופן את עיסוקן, סירבו לעזוב את הבית ונצמדו לאמן. "כשאת מדמה לעצמך נערות שעוסקות בזנות, התיאור הרווח הוא ילדות מפותחות, לבושות בפרובוקטיביות ומאופרות בכבדות", אומרת גלנץ. "אבל האחיות נורא קטנות, בקושי מפותחות ולבושות בפשטות רבה. תוך כדי טיפול התגבשה אצלנו ההחלטה שחייבים להוציא אותן מהבית כי זיהינו שיש פה סיפור של תקשורת לקויה וחוסר הבנת חומרת המצב".
מצד האם?
"האמא חיפתה עליהן מתוך מחשבה שמה שהן עשו הוא לא כל כך נורא. היא עולה חדשה, חד-הורית, וכשבאנו אליה עם הגילויים היא לא נפלה מהכיסא. היא אמרה, 'אני שומרת על הילדות בדרכי שלי'. אבל בפעם השנייה היינו הרבה יותר תקיפים. אמרנו שכל ההכחשות כבר לא עומדות במבחן המציאות ועדיין לא היו לנו ממצאים ברורים מהחקירה, חוץ מעדותה של לאה. לכן החלטנו לחכות לאחר חג הפסח, כדי להכין את הילדות ואת האם להוצאתן מהבית.
"בינתיים נודעה הפרשה בתקשורת, היה בום גדול, והשוטרים לא חיכו יותר מדי. הם השיגו צו חירום והוציאו את הילדות מהבית באמצע החג, בלי הכנה מספיקה, באופן טראומטי וקשה. הסבתא צרחה עד לב השמים, הילדות השתוללו, האמא פרצה בבכי קורע לב, והילד הקטן, בן החמש, נסגר בחדר כדי שלא יהיה עד לאירוע. בסוף השוטרים הזעיקו תגבורת כי לא הצליחו להוציא את הבנות בכוחות עצמם".
"אני מכיר את הטענה של מחלקת הרווחה שהם פנו אלינו כבר בחודש ספטמבר, אבל אין להם שום הוכחה לפנייה הזו", אומר תת ניצב ניסו שחם. "ואפילו נאמר שהטענה שלהם מוצדקת, ונגיד שהם כן פנו אלינו ונגיד שהמשטרה לא עשתה כלום - מה שלא נכון - אז בכך האחריות שלהם הסתיימה? מרגע זה משאירים את הבנות המסכנות נתונות לחסדי הגורל? איזו היתממות אומללה, גלגול עיניים מקומם. מבחינת פקידות הסעד עדיף היה להשאיר את הבנות עוד כמה ימים בבית בגלל החג, גם אם הן יעסקו בזמן הזה בזנות, העיקר להכין אותן למעבר. בעינינו, עדיף היה להוציא את הבנות למקום מוגן כשהן ומשפחתן לא מוכנות להוצאה ובלבד שנחסוך להן אפילו כמה שעות, לא רק כמה ימים, של עיסוק בזנות".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"כולם מרוויחים ככה כסף"
|
|
|
|
|
|
|
בעדותן במשטרה טענו האחיות שמעשי הזנות מקובלים בבית ספרן ומתבצעים על ידי חברותיהן באופן שוטף. גרסה זו מקבלת חיזוק מאירועי אפריל 2004, אז הרשיע בית המשפט המחוזי בבאר שבע את מוטי יפרח מערד בעבירות של ניצול מיני של קטינות. גם אז סיפרה הנערה י', בת 13 שנסחרה לזנות, כי בנות רבות בגילה בערד נוהגות כמוה.
יפרח, בעל דוכן לממכר דיסקים וסרטים פורנוגרפיים בשוק העירוני, הודה כי הפך נערה בת 13 שעבדה אצלו לזונה והעניק את שירותיה ללקוחותיו. היא היתה אז בכיתה ז'. בעדותה במשטרה סיפרה י' על הלקוחות הראשונים שלה: "לקחו אותי למדבר. אחד מהם היה איתי והשני מחוץ למכונית עם מצלמה. שכבתי והם נתנו לי משהו לשתות, שמו לי כדור. שאלתי, 'מה זה?', והם אמרו, 'נו תשתי'. לא הבנתי מה אני עושה. כאילו אני בעננים. אחד הפשיט אותי, התפשט בעצמו ונגע בי. אחר כך יצא מהאוטו ודיבר עם השני. הם צחקו. אחר כך הוא נכנס, זרק עלי 50 שקל ויצא. ואני מהר התלבשתי ויצאתי מהדלת השנייה של האוטו בלי שהם יראו. כל הרגליים כאבו לי. זחלתי על הברכיים שלא יראו אותי. התחבאתי והם נסעו. כשהגעתי הביתה אמא שלי צרחה עלי ורצתה לדעת איפה הייתי. אמרתי לה שטיילתי בשוק".
זו היתה רק ההתחלה. מאוחר יותר החל יפרח להזמין את הנערה לביתו. "שבוע אחר כך הוא לקח אותי לדירה שלו. היו שם שני גברים. אחד נכנס איתי לשירותים ועשה את הכל במהירות. אחר כך נכנס השני. יצאתי בשקט. הם לא שילמו לי. הלכתי הביתה ברגל, ישבתי ליד הבית שלי כמה זמן ובכיתי בלי הפסקה", סיפרה הנערה. "הנאשם ביקש מהילדה להיכנס עימו לחדר השינה כדי לשוחח", נטען בכתב האישום. "הראה לה תמונות של אישה בבגדים תחתונים בלבד, השכיב אותה על המיטה ואמר לה שהוא רוצה לשכב איתה, תוך שהוא מפתה אותה שיקנה לה בגדים ומתנות. ביום אחר הסיע אותה לדירתו, הפשיט אותה ובעל אותה עד שהגיע לסיפוקו ונתן לה מאה שקל. לאחר מכן הורה לה במועדים שונים להתלוות לגברים שונים שהגיעו לדוכן ולקיים עימם יחסי מין תמורת תשלום. הילדה אפשרה לגברים לבעול אותה, לבצע בה מעשי סדום או מין אוראלי, כל זאת תמורת תשלום כספי".
בעקבות החקירה הועמד יפרח לדין. סנגוריו, עו"ד בני וקרן נהרי, הגיעו עם פרקליטת מחוז דרום לעסקת טיעון שבמסגרתה נמחקו נגד יפרח כמה אישומים וכתב האישום תוקן. הוא הורשע על פי הודאתו בעבירות של ניצול קטינים לזנות ובבעילה אסורה בהסכמה ונידון לעונש קל של ארבע שנות מאסר.
י' כבר בת 14. בשיחת טלפון היא אומרת שבאותה תקופה לא ידעה אל מי לפנות לעזרה ולכן שמרה את המעשים הללו בסוד. "החברות שלי לקחו אותי אל השוק וגם הן קיבלו כסף מהבחורים", היא אומרת. "כשניסיתי לשתף אותן במה שקרה לי, הן צחקו. אמרו, 'כולם מרוויחים ככה כסף'. אבל אני עשיתי את זה לא בגלל הכסף אלא בגלל שפחדתי. היום אני יותר חזקה. אמא שלי עזרה לי וגם בית הספר, ואני תלמידה חרוצה. רק השבוע הוצאתי 10 בתנ"ך".
בינואר 2004, חודשים ספורים לפני פרשת יפרח, הואשם גם יוסי בן-שלום זבטאני מערד במעשים מגונים בקטינה. על פי הנטען בכתב האישום, במהלך סיור שגרתי כמתנדב במשמר האזרחי פגש נערה בת 14, הביאה לביתו וביצע בה את זממו. כנטען, במקרה אחר פגש נערה בת 15 והציע לה ולחברתה הצעירה ממנה להתלוות לדירתו. לאחר מכן הפשיט אותה, בעל אותה וצילם את המעשים ומאוחר יותר הראה את זה לנערות אחרות שביקרו בדירתו. זבטאני מואשם עתה באינוס ובמעשה סדום. "בתחילה הוגשה תלונה לימ"ר דרום על נערות שנוצלו מינית והיה רעש גדול בתקשורת", משחזר עו"ד מוטי יוסף, המייצג את זבטאני. "אבל כשהגענו לשלב העדויות אחת הנערות עזבה את הארץ ולא ניתן היה להוכיח את ההאשמות המרכזיות. כיוון שהיו עוד נערות שנוצלו על ידי בן שלום אבל סירבו להעיד, הפרקליטות תיקנה את כתב האישום ונותר רק אישום מינורי של מעשה מגונה בקטינות". התיק "המינורי" של אינוס ומעשה סדום עדיין נדון בבית המשפט המחוזי בבאר שבע.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"השקעות ביהודה ושומרון על חשבון הנגב והגליל"
|
|
|
|
|
|
|
קסם המדבר לא מש מעל ערד, מסתיר את המתחולל מטה. מצוק צופה מהעיר אל ים המלח, אצבעו האחת היא מלון הפאר שהפך למרכז קליטה והשנייה הפסל של תומרקין לזכרו של טייס בן המקום שנפל בקרב. בשנות השישים, כשהוקמה העיר, קרץ נווה המדבר היפהפה והשקט הזה בעיקר לזוגות הצעירים. הגיעו מדענים לתעשייה הכימית ועובדים חרוצים למפעלי ים המלח. אברהם (בייגה) שוחט, שהיה ראש מועצת ערד במשך 22 שנה, קלט את הבאים בזרועות פתוחות.
"ערד היתה הראשונה שנבנתה כעיירת פיתוח מתוכננת", נזכר שוחט בעצב. "באנו, קבוצה של כ-200 משפחות צעירות, איכותיות, מכל חלקי הארץ, והיה לנו עודף מורים ורופאים ואנשי אקדמיה ומדע. כשנפתח הכביש לכור האטומי עברו אלינו משפחות של מדענים מבאר שבע. מערכת החינוך היתה חזקה והחיים הקהילתיים תוססים. וגם, עם כל הצניעות, ההנהגה העירונית היתה טובה".
ואכן , ערד של שוחט הפכה לעיר מופת, עם אפס גירעון. אפילו מבקר המדינה שיבח אותה אז, דבר נדיר כשלעצמו. כל זה עד אמצע שנות התשעים, "אז התחילו ההשקעות הגדולות ביהודה ושומרון על חשבון הנגב והגליל", מאשים שוחט. "מדיניות הממשלה קיצצה בתקציב העיר. מתקציב של 130 מיליון שקל הגיעה ערד לתקציב של 110 מיליון, בדיוק ההפרש שנדרש לתרבות ולאיכות חיים בעיר קטנה". כדור השלג החל להתגלגל. הטובים עזבו, החלשים נשארו. "אני די מנסה לעזור לערד, אבל אני מודאג מהתהליכים השליליים שמלווים את העיר", אומר שוחט. "רמת השירותים נמוכה, האוכלוסייה הטובה מהגרת, והכי חמור, ערד כבר לא מושכת צעירים".
"ולמה שתמשוך?", מתקוממת לאה, תושבת העיר. "מה יש לצעירים לעשות בעיר המשעממת הזאת? אין כאן אפילו מועדונים כי כל פעם שפתחו מועדונים זה התחיל ונגמר בדקירות ואלימות ושתייה וסמים. אין פעילות חברתית לנוער, אין תעסוקה, אין תרבות בילוי. אפילו הבתים שלנו הלכו לעזאזל. וילה שנבנתה בערד ב-300 אלף דולר נמכרת היום בקושי במאה אלף. אני, שקניתי בית במאה אלף דולר, לא מסוגלת למכור אותו היום אפילו ב-53 אלף .
"יש אצלנו עזיבה ועזובה. חברים טובים שלנו, ממשפחות מעולות, מוצאים סמים במגירות של הילדים. הבנות המסכנות מסתובבות ברחובות. קבוצות של צעירים נכנסים לעיר וצדים אותן ברכבים מפוארים".
איפה המשטרה? איפה שירותי הרווחה?
"לא עושים כלום. אנחנו מתקשרים למשטרה כשהבדואים מגיעים לחניה של הבית שלנו במכוניות מפוארות, שמים מוזיקה ערבית ומחכים לילדות. המשטרה בכלל לא באה, ואם מתעקשים, היא עושה טובה, קופצת לחניה, מדברת איתם כמה מילים והולכת. פעם היינו ישנים עם דלת פתוחה, אבל בשנים האחרונות, ישמור אותנו האלוהים. אפילו את יציקות הברזל שסוגרות על פתחי הביוב גונבים לנו מהכביש. ואנחנו מפחדים על הצעירים. לא הולכים לישון עד שהם חוזרים הביתה. הבן שלי בן 17 וכשהוא יוצא אל הפאב אני רועדת מפחד, שלא יזרוק מילה מעליבה ומישהו יוציא סכין".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
כתם קטן על המפה
|
|
|
|
|
|
|
פרחן גבועה, תושב כפר אלפרעה מהפזורה שליד ערד, הוא אחד הפועלים לדו-קיום בין הבדואים לבין תושבי ערד. "ההאשמות נגדנו הן השתלחות חסרת בסיס", הוא אומר. "בדיוק כמו הבדואים, יש גם רוסים ואתיופים וישראלים שמתעסקים עם קטינות ושולחים ידם בפשע. הבדואים נאמנים למדינה בכלל ולערד בפרט. יש בערד שוטרים בדואים שממלאים תפקידים בטחוניים ומתנדבים בדואים במשמר האזרחי ותושבי הפזורה הבדואית שעובדים בעיר. אנחנו מנהלים דו-קיום למופת, יש לנו משחקי כדורגל משותפים, חוגים ליהודים ולבדואים, ביקורים הדדיים בבתי הספר וטיולים. כמעט אין מקרים של בדואים שמנצלים יהודיות, אולי כמה בודדים, לא יותר. בחורים בדואים שומרים על כבוד הבחורות ולא משנה מה מוצאן. גם אחוז הנרקומנים בקרב התושבים הבדואים נמוך מאוד. הנוער שלנו אכן מבלה בערד, אבל בילוי חיובי".
"אנחנו לא גזענים כלפי הבדואים אלא פשוט ריאליים", אומרת אילנה אזולאי. "בהתחלה חשבנו שהמשטרה תעזור, אבל כל חודשיים החליפו את המפקדים וצמצמו את כוח האדם בתחנה. הם לא עושים כלום. בשביל להזמין ניידת משטרה בערב את צריכה להזמין תור מראש. יש לנו שלושה שוטרים בלילה, אחד ביומן, אחד בניידת והשלישי בבית, וכשמתקשרים להגיש תלונה הם אומרים, בסדר, נבדוק, וכשמרימים טלפון ואומרים, יש פה בנות קטנות שעוסקות בזנות, השוטרים עונים לפעמים, מדובר ברוסיות? אז הכל בסדר. ואני שואלת אותך, איזו מין תשובה זו?".
"אני מזמין כל תושב שקיבל תשובה כזו מיומנאי לפנות אלי אישית", משתומם תת ניצב שחם. "נכון שרווחת תופעה של פיתוי קטינות באמצעים כלכליים, אבל צריך לזכור שלא מדובר בעבירה. אם בדואי קונה לצעירה ג'ינס ובתמורה היא מסכימה לקיים איתו יחסים, מה אני יכול לעשות לו? שום דבר".
גם אם מדובר בקטינות? "אם הבדואי לוקח צעירה בת 14-13 לטייל איתו באוטו או יושב איתה בבית קפה, זו לא עבירה. כדי להוכיח עבירה צריך לראות ולהוכיח את יחסי המין וכשבדואי אוסף ילדה בת 12 לאוטו, הוא לא מקיים איתה יחסי מין בכיכר העיר. אם אני עוצר אותם בדרך, והילדה אומרת שהיא נמצאת עם הבדואי מרצונה הטוב, אין לי עילה למעצר".
למה שלא תיקח ממנה עדות או תעדכן את ההורים שלה?
"הנערות לא משתפות פעולה ואני לא יכול להכריח אותן להעיד, כי אז אני זה שעובר עבירה של פגיעה בפרטיות. בעבר היתה הנחיה חד משמעית לשוטרים לדווח להורים של הנערות, אבל עם הזמן גילינו שיש מעט הורים שבאים לקחת את הילדות מהשוק או מהרחוב. רוב ההורים אומרים, 'מה אנחנו יכולים לעשות להן? הן לא שומעות לנו'".
לטענת התושבים הפשע מתגבר והשוטרים מתמעטים.
"הנתונים לא נכונים. במהלך ארבעת החודשים האחרונים חלה ירידה ברמת עבירות הרכוש בערד. יש לנו 57 שוטרים בתחנה וניידת סיור אחת שמסתובבת כל לילה. אני מסכים עם התושבים שכולנו היינו מרגישים הרבה יותר נוח עם ארבע ניידות סיור, אבל אני לא סבור שצריך כל כך הרבה. בשביל תחנה קטנה, מה שיש מספיק. אסור לנו לשכוח שערד, בסופו של דבר, היא עיירה פצפונת. כתם קטן על המפה".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"גם מקום קטנטן יכול לחולל אסונות גדולים"
|
|
|
|
|
|
|
לא רק המשטרה מנפנפת בירידה ברמת הפשיעה. גם נציגי העירייה, הרווחה והשלטון מאמינים גדולים בערד. "חייבים להחזיר לערד את ההקלות במס, לעשות מאמץ עליון כדי ששדה התעופה נבטים יפעל וייתן לאנשי מערכת הביטחון פתרון מגורים בערד וצריך מנהיגות מקומית חזקה וממשלה נותנת כתף", מציע שוחט. "אם כך יעשו, שום דבר עוד לא אבוד. גם בחברה הרוסית, האתיופית והבדואית יש אלמנטים חיוביים. אפשר להתגבר על תופעות שליליות".
"צריך לחזק את תיירות המדבר", סבור גם ראש העיר בריל, "ולהמשיך לפתח יוזמות ולהביא תיירים לגלריות ולמוזיאונים ולפרסם את ערד לא רק כעיר שעוברים אצלה בדרך אל האטרקציות האחרות, אלא כמי שמציעה לתייר את האטרקציה האמיתית. מילת המפתח בערד היא לא נסים ונפלאות. העיר שלנו פשוט זקוקה לשיקום".
אבל אילנה אזולאי לא מאמינה בשיקום כשם שהיא לא מאמינה בנסים. בפתח ביתה המתקלף היא יושבת ושותקת. וכשהבן שלה מבקש כוס מים, היא מתרוממת לאט, והעיגולים השחורים סביב עיניה כהים, אפלים ועייפים. "ערד היא עיירה פצפונת, כתם קטן על המפה", היא חוזרת על דבריו של מפקד מרחב הנגב, כאילו כפאה שד. "אבל גם מקום קטנטן כמו ערד יכול לחולל את האסונות הגדולים ביותר".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
