 |
/images/archive/gallery/297/959.jpg ד''ר עמי וולנסקי.
צילום: גרי אברמוביץ'  |
|
|
|
|
|
|
| את הספר הזה שרת החינוך לימור לבנת לא תאהב.
ד"ר עמי וולנסקי, לשעבר יועץ של לבנת להשכלה
גבוהה, חושף התערבות פוליטית גוברת והולכת |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
כעובד מדינה לשעבר היה ד"ר עמי וולנסקי, לשעבר יועץ שרת החינוך לענייני השכלה גבוהה, מחויב להגיש את הספר שכתב לאישור הצנזורה ולוועדה בה חברים שר המשפטים ושרת החינוך. בצנזורה לא הבינו כל-כך מדוע עליהם לאשר ספר המוקדש לניתוח השינויים במערכת ההשכלה הגבוהה, וגם אישור השרים התקבל ללא בעיה יוצאת דופן. לא בטוח שלימור לבנת עצמה קראה את הספר, שיצא לאור השבוע, אבל הרבה יותר סביר להניח שהיא לא תשבע נחת מהתמונה העולה ממנו.
וולנסקי, שהיה יועצם של ארבעה שרי חינוך, חושף את שדה המוקשים האקדמי, שבו פוליטיקאים, משרדי החינוך והאוצר - וכמובן האוניברסיטאות עצמן-משחקים בחדווה לא מודעת.
אפשר להתחיל, למשל, במאבק על שיטת "המצרף". בשנת 2003, על רקע ביקורת מתמשכת בנושא המבחן הפסיכומטרי ולאחר סדרת דיונים ארוכה ומייגעת, הסכימו לבסוף האוניברסיטאות לאפשר קבלה למוסדות להשכלה גבוהה גם ללא המבחן. את מקומו תפסו הציונים בבחינות הבגרות באנגלית, במתמטיקה ובשפת אם (עברית או ערבית). לפי בדיקות שהקיפו יותר ממאה אלף סטודנטים, ההבדל בין שתי השיטות - הבחינה הפסיכומטרית ו"המצרף" - היה מזערי.
לכאורה, היה מדובר בהישג לכל הצדדים: האוניברסיטאות הראו שהן קשובות לביקורת הפומבית ומוכנות
לבטל את הבלעדיות של שיטה שהיתה נהוגה 20 שנה; בתי-הספר היו יכולים להתבסס כאחראים הישירים להמשך הלימודים באוניברסיטאות; הפוליטיקאים, ובהם גם שרת החינוך, הריחו את האפשרות לגרוף אהדה ציבורית; ולבסוף - המועמדים עצמם יכלו לבחור בין בחינה פסיכומטרית לבין "המצרף".
השיטה החדשה הונהגה לראשונה ב-2004, אולם ההסתייגויות של הממסד האוניברסיטאי לא פחתו, ובשעת הכושר הראשונה הן התקבלו באהדה אצל השרה לבנת. לפי בדיקה של המרכז הארצי למבחנים והערכה (הארגון האחראי על הבחינה הפסיכומטרית מטעם האוניברסיטאות) שהוגשה ללבנת, מי שעתיד ליהנות משינוי שיטת הקבלה היו בעיקר הסטודנטים הערבים - ולא דווקא תלמידים יהודים מערי הפיתוח, כפי ששרת החינוך קיוותה להשיג.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
"ללא דיון מקצועי"
|
|
|
 |
|
|
|
עד כאן הכל ידוע ואף פורסם, אולם וולנסקי מגלה כי הבדיקה של "המרכז הארצי" לא התבססה על נתוני קבלה בפועל, אלא "הונפקה על בסיס נתונים חלקיים בלבד בחודש יוני 2003" ( כלומר, עוד לפני יישום השיטה). וכאשר האוניברסיטאות, או מישהו מטעמן, הזהיר בדיון אצל לבנת מכך שסטודנטים ערבים יתפסו את מקומם של היהודים, הדרך היתה קצרה מתמיד לביטול "המצרף".
"ללא דיון מקצועי מתבקש עם אנשי משרד החינוך שהתמחו בנושא זה", כותב וולנסקי. וכל זאת שנה אחת בלבד לאחר שאותם גורמים היללו את השיטה החדשה.
לדברי וולנסקי, בדיקה מעמיקה יותר גילתה גם שמספר הסטודנטים הערבים שהיו צפויים ליהנות מיתרונות "המצרף" נאמד בכמה עשרות בלבד, אבל העובדות כנראה מילאו תפקיד משני בפרשה. יתרה מזאת, רק כמה חודשים קודם לכן החליטה המועצה להשכלה גבוהה, שלבנת עומדת בראשה, כי דווקא יש להגדיל את אחוז הסטודנטים הערבים באוניברסיטאות.
"בעוד שיד אחת של מערכת ההשכלה הגבוהה החליטה כי לא ייתכן שרק כעשרה אחוזים מהסטודנטים הם ערבים, יד אחרת השתמשה בקלף של הפחד מפני הערבים", אומר וולנסקי.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
שרת החינוך, לימור לבנת. צילום ארכיון: יונתן שאול
|
|
|
|
|
|
|
גידול של 1,550%
|
|
|
|
|
|
|
אחד הפרקים בספר, הגדוש מסמכים רשמיים, חילופי מכתבים וטבלאות, מתייחס גם לפעילות השלוחות הזרות בישראל. הנתונים כאן כמעט בלתי נתפשים: בין 1996 ל-2000 נרשם גידול של 1,550% במספר מקבלי התארים האקדמיים משלוחות של אוניברסיטאות זרות. הזינוק המואץ הביא לכך שבשנת 2000 כל תואר רביעי שהוענק על-ידי כל המוסדות בארץ ביחד, ניתן מטעם שלוחות זרות.
רק בסוף שנות ה-90 הוכנס תיקון ל"חוק המועצה להשכלה גבוהה", המחייב כל שלוחה לקבל רישיון מטעם המועצה. ועדיין, גם הבדיקות המנהלתיות שערכה המועצה (שאיננה מתייחסת לצדדים האקדמיים של פעילות השלוחות) עוררו ביקורת על "הסרבול" ו"הנוקשות" בהענקת רישיונות פעולה לאנשי העסקים, שמיהרו לגלות את הפוטנציאל הכלכלי.
בין השאר מספר וולנסקי על דיון שנערך במועצה להשכלה גבוהה בנובמבר 2001, זמן קצר לפני התפוצצות פרשת התארים הפיקטיביים של אוניברסיטת לטביה. בעקבות החלטה שלא לאשר בקשת שלוחה מסוימת, אמר חבר בולט במועצה (וולנסקי השמיט את שמות הדוברים, כנראה מסיבה טובה) כי "בטח היה חסר להם איזה מקרן שקפים". הדברים האלה, שנאמרו ספק באירוניה ספק בביקורת, לא נשארו ללא "תגובה": בצירוף מקרים עצרה המשטרה למחרת הדיון ארבעה מנהלים באותה שלוחה בחשד לביצוע מעשי מרמה ומכירת תארים אקדמיים.
בשנים האחרונות הוחמר אמנם הפיקוח של המועצה להשכלה גבוהה על השלוחות הזרות, אולם עדיין מדובר בתופעה רחבת היקף. בשנת 2003 הגישו למועצה 11 מוסדות זרים 136 בקשות לרישיונות פעולה, שרק כ-60% מתוכם אושרו. שאלת המפתח כאן היא האיכות האקדמית של התארים האלה.
"הליברליזציה, שאפשרה את הפעלת השלוחות, לא עשתה טוב לאיכות ההשכלה הגבוהה", אומר וולנסקי. "כניסתן של השלוחות הזרות הקרינה על כל המערכת, ויש יותר מדי עדויות על הורדת הרף הלימודי - גם במוסדות ישראלים, שחלק מהם פרסם, למשל, מודעות המבטיחות תואר אקדמי תמורת יום לימודים אחד בשבוע".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
פוליטיזציה זוחלת
|
|
|
|
|
|
|
וולנסקי, ששימש במשך שנים רבות גם כסמנכ"ל תכנון במשרד החינוך, עזב את המשרד בטריקת דלת בסוף 2003. פרק מטריד במיוחד בספר מוקדש לאחד מסוגי הטאבו האחרונים שנשארו עדיין בתוקף - החירות האקדמית ואי-התערבות הפוליטיקאים בעניינים הנתונים לסמכותן של המועצה להשכלה גבוהה והוועדה לתכנון ולתקצוב (הגוף האחראי על תקצוב המוסדות האקדמיים). וגם בפרק הזה לימור לבנת מככבת.
מהספר עולה, כי האחראית להצעת החוק הראשונה שהוגשה אי-פעם לתיקון הרכב המועצה להשכלה גבוהה היתה לבנת (אז ח"כ באופוזיציה) כבר בשנת 2000. ביטול הרוב של נציגי האוניברסיטאות במועצה, נימקה אז לבנת, "יביא לכך שהמועצה תחדל לייצג בעיקר את האינטרסים של האוניברסיטאות, ותפעל לטובתו של האינטרס הלאומי והציבורי".
שנתיים אחר כך, כמה חודשים לאחר שהתמנתה לשרת החינוך, יכלה לבנת להגשים את תוכניותיה, עם מינוי המועצה העשירית להשכלה גבוהה. במקום תפישה הרואה במועצה את "מכון התקנים" של האקדמיה הישראלית, ביקשה לבנת לקדם "ייצוג אמיתי לכל הכוחות הפועלים בשדה ההשכלה הגבוהה".
לפי וולנסקי, הטענה כי המועצה פועלת כמונופול המשמר את האינטרסים של האוניברסיטאות "אינה עומדת במבחן בסיסי של נתונים רשמיים": בעשר השנים שבין 1992 ל-2002 קיבלו 30 מוסדות נוספים הכרה מהמועצה, קצב הגידול במספר הסטודנטים באוניברסיטאות עמד באותו עשור על 3.6% לעומת 19.2% במכללות, והחלק שלהן מכלל תקציבי המדינה להשכלה גבוהה היה כ-20%.
יתרה מזאת, בוויכוח הציבורי שהתעורר לא זכה נתון מרכזי אחר לתשומת לב מספקת: בבת אחת החליפה לבנת את כל חברי המועצה להשכלה גבוהה, מלבד שניים. עבודת המועצה, כותב וולנסקי, "מחייבת בקיאות ומיומנות הנרכשת באופן מצטבר", ולכן המדיניות כל השנים היתה "שאין מחליפים את כל חבריה מדי קדנציה". העובדה שרק שני חברים במועצה המשיכו בעבודתם מקבילה לחילופים בוזמניים של 110 חברי-כנסת.
לדברי וולנסקי, יש עוד סימנים לפוליטיזציה זוחלת: בפעם הראשונה הוגדר תפקיד מנכ"ל המועצה להשכלה גבוהה כ"משרת אמון", ומזכיר המועצה, האחראי בין השאר על קביעת סדר הדיונים ועבודת הוועדות השונות, הוכפף ישירות לשרת החינוך (המשמשת מתוקף תפקידה גם כיו"ר המועצה). ויש גם היבט סמלי נוסף: עד למועצה האחרונה, שאת הרכבה קבעה לבנת, שימש תמיד אחד משופטי בית-המשפט העליון כסגן יו"ר המועצה. גם המסורת הזו נזנחה כעת.
"בשנות ה-50 וה-60 הפוליטיקאים עצמם הזהירו את ראשי האוניברסיטאות מלתת להם דריסת רגל בהשכלה הגבוהה", אומר וולנסקי "היה אז קונצנזוס, מימין ומשמאל, שהתערבות שלטונית תפגע בהכרח בחופש האקדמי. האזהרות האלה נשכחו כיום, ולבנת היא שרת החינוך שהלכה הכי רחוק בניסיונות להתערב באקדמיה".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"המינויים אושרו כנדרש"
|
|
|
|
|
|
|
לדברי מנכ"לית משרד החינוך רונית תירוש, ההחלטה על ביטול "המצרף" נדונה במועצה להשכלה גבוהה לנוכח הנתונים שהגיעו לידיהם, תוך מתן עדכון להנהלת המשרד בנושא. בכל מקרה, ההחלטה על ביטול "המצרף" נתונה בידי האוניברסיטאות ולא בידי משרד החינוך.
"באשר למינויים במועצה: השרה לבנת החליטה עם כניסתה לתפקיד על מדיניות חדשה למפתח הייצוגי, שהיה נהוג במועצה. החלטה זו התקבלה מתוך כוונה לתת ביטוי למגזרים שלא יוצגו, כגון מכללות, נציגי סטודנטים ונציגי ציבור.
"מזכיר המועצה אינו כפוף לשרת החינוך, ומינוי מנכ"ל המועצה היה גם בעבר משרת אמון. עם זאת, לראשונה מונתה לתפקיד אשה שהיא רואת חשבון בהשכלתה, ומינויה אושר על-ידי ועדת רביבי למינויים בכירים בשירות הציבורי".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | אור קשתי, ראש דסק חינוך במעריב, בודק מדי שבוע מה קורה במערכת החינוך הישראלית מזווית אחרת
| | | | |
|
|
|
|
|
|
|
