אוכל לא זורקים
כ-70 אחוז מהזבל שלכם יכול לעבוד לטובתכם. הופכים את שאריות הארוחה לגינה פורחת. לא למקצוענים בלבד
"אני אחראית התחום הסביבתי בחברה למתנ"סים, ולפני כשנה ערכנו יום הסברה בנושא בעיות פסולת וצמצומה", היא מספרת. "במהלך היום הציגו קומפוסטרים, ומאז אני ממחזרת את כל הזבל האורגני - וכמות האשפה פחתה באופן משמעותי". בנוסף לצמצום האשפה אפשר לפזר את חומרי הדשן שנוצרים במכשיר בגינה ובאדניות. כך גם אין צורך לבזבז כסף על קניית חומרי דישון כימיים וגם הגינה בריאה יותר, בעיקר אם אתם רוצים לגדל בה עשבי תבלין או ירקות.
לא מעט גננים חובבים וחקלאים מכינים קומפוסט כבר שנים, אבל בעשור האחרון, עם עליית המודעות לאיכות הסביבה ולמזון האורגני, זה הפך לטרנד של ממש.
אם בעבר ניתן היה למצוא קומפוסטרים בעיקר בבתים פרטיים עם גינות מהסיבה הפשוטה שהשיטה המסורתית לייצור קומפוסט דורשת שטח אדמה קטן. בוחרים פינה חצי מוצלת, חופרים בור וזורקים את הזבל האורגני לתוכו (ראה הוראות מפורטות בסוף הכתבה), כיום הקידמה מאפשרת לכל אחד ואחד להפוך לבעליו הגאה של קומפוסטר משלו, גם אם אין לו גינה.
וכך ניתן לראות יותר ויותר דיירים בבתים משותפים בערים מציבים מיכלים במרפסת, או בונים מתקנים המשמשים את
ישנם סוגים וגדלים שונים של קומפוסטרים, ויש מספר שיטות ייצור. אגב, די בפשטות לבנות כל מני מתקנים אלטרנטיביים. כך למשל, יש אנשים שמאלתרים מתקנים מכלובי ארנבות ישנים או מחביות, פחי אשפה גדולים וכדומה.
רשת האינטרנט מלאה באתרים עם מידע לבניית קומפוסטר ביתי. שניים מהם הם אתר המכון לניהול פסולת של אוניברסיטת קורנל ואתר "עשה זאת בעצמך" .
למי שרוצה חיים קלים יותר, כדאי פשוט לקנות קומפוסטר מוכן כפי שקנתה יעל ארליך ממיתר. "בדרך כלל רצוי שיהיו שני קומפוסטרים, ואז משתמשים בהם לסירוגין בפרקי זמן של חצי שנה", אומרת יעל. "אבל אני משתמשת באותו המיכל כבר קרוב לשנה ומוסיפה לתוכו זבל כל כמה ימים. בכל פעם שנדמה לי שהוא מתמלא, אני מגלה שתוך זמן קצר הנפח יורד באופן משמעותי – ושמתחיל להיווצר קומפוסט".
המשרד לאיכות הסביבה מפרסם רשימה חלקית של ספקי קומפוסטרים ביתיים. מחירם בדרך כלל כמה מאות שקלים וניתנים לעשות בהם שימוש אפילו במרפסת. קימים כמובן גם קומפוסטרים לממחזרים רציניים וההשקעה בהם יכולה להגיע לאלפי שקלים בקניית מיכלים חדשניים ובציוד נלווה כמו מדי לחות וטמפרטורה.
עם זאת, לפני שרצים לקנות קומפוסטר, כדאי לבדוק עם הרשות המקומית או המועצה האזורית אם היא מסבסדת את המיכלים. אחרי הכל, לרשויות יש אינטרס שתושביהן ישתמשו בקומפוסטרים ביתיים משום שזה מפחית מאוד את כמות הזבל שאותו הן צריכות לפנות. רבות מהן מציעות לפיכך לתושבים לקנות את המיכלים במחיר מצחיק.
אז מה היה לנו עד כה? הפכנו זבל לאדמה עשירה, תרמנו לסביבה וחסכנו כסף גם לעצמנו וגם לקופה הציבורית. והחשוב מכל, מצאנו את תשובה מוחצת לכל מי שנאלץ להתמודד אי פעם עם הנזיפה האולטימטיבית של האמא הפולנייה – "אוכל לא זורקים!"
דבר ראשון בוחרים פינה חצי מוצלת ומרוחקת מאדם כדי שהריח שמופץ (בהתחלה בלבד) מהזבל לא יפריע לאיש. אחר כך חופרים בור בעומק מטר ובגודל של מטר רבוע. אין צורך לחפור משהו גדול יותר ממטר וחצי רבוע עבור כמות האשפה שמשפחה ממוצעת מייצרת. אפשר, לעומת זאת, לחפור בור רדוד יותר, כי האשפה יכולה אחר-כך להיערם לגבעה קטנה.
בשלב הבא מרטיבים את הבור כדי לעזור ביצירת הסביבה הלחה הדרושה לבקטריות, ומרפדים אותו במעט ענפים יבשים כדי ליצור כיסי אוויר לתולעים ולבקטריות שזקוקות ברובן לחמצן כדי לפרק את האשפה. עכשיו שהכל מוכן אפשר להתחיל להשליך פנימה את הזבל.
מה אפשר להכניס? את רוב שאריות המזון: פירות וירקות, פסטות, אורז, קליפות ביצים, לחם, אפילו תיונים. את כל הפסולת של הגינה, או הגזם, גם אפשר להכניס ללא חשש, בתנאי שלא רוססה בחומרי הדברה. צואה של ציפורים, ארנבות, אוגרים או גרבילים מתקבלת אף היא בברכה, וכמוה נסורת, פיסות קטנות של קרטונים ואפר של מדורה (אך לא של פחם). כדי לקבל קומפוסט במהרה צריך לשמור על יחס מסוים בין חומרים המכילים חנקן, המספק לבקטריות המפרקות את החלבונים, לחומרים המכילים פחמן, המספק להן את האנרגיה. את החנקן ניתן למצוא ב"משפחת הירוקים", הכוללת בין היתר את הירקות, הגזם ואפילו קפה, ואילו את הפחמן ניתן למצוא ב"משפחת החומים" הכוללת בין היתר עלים יבשים, ענפים, ופתיתי קרטון ונסורת.
כל ממחזר לומד עם הזמן את היחס האופטימלי עבורו, אבל אין מה להיבהל. גם מי שסתם מכניס את השאריות של ארוחת הערב יקבל בסוף קומפוסט, זה פשוט ייקח קצת יותר זמן.
מה אסור להכניס? בשר, שומן ומוצרי חלב, משום שאלה מושכים בעלי חיים, מעלים צחנה ועלולים אף להפיץ מחלות. את הצואה של הכלב או החתול מומלץ מאוד שלא לצרף משום שהיא עלולה לשאת חיידקים מסוכנים. מובן שעל כל סוג אחר של אשפה, כמו פלסטיק, זכוכית ומתכת, אין בכלל מה לדבר. גזירים קטנים של עיתון אפשר להכניס, אבל רצוי שלא משום שהם נרקבים לאט ועלולים להכיל חומרים מזיקים.
אחרי שמסיימים להשליך את הכל לבור, מוסיפים לתוכו קצת אדמה. רצוי גם לכסות אותו בשק יוטה (יש שמכסים ביריעת פלסטיק) - בייחוד בתקופות החמות והיבשות שבהן הערימה עלולה להתייבש. כעבור כמה שעות אמורה תכולת הבור להתחמם כתוצאה מפעילות הבקטריות, ומאוחר יותר להפוך לעיסה לחה ושורצת תולעים עם מרקם של ספוג סחוט. אפשר להמשיך להוסיף אשפה לפי הזמינות, אך חשוב לערבב מדי פעם את הערימה בעזרת קלשון כדי להכניס אליה חמצן ולאפשר פירוק אחיד.
שימו לב: אחרי כמה ימים הטמפרטורה במרכז העיסה יכולה להגיע ל-60 ואף ל-70 מעלות (כתוצאה מפעילות הבקטריות) כך שלא כדאי לחשוב אפילו להכניס לתוכה ידיים. אבל עיסה חמה מאוד היא עיסה בריאה יותר, משום שהחום הורג זרעי צמחים ומחוללי מחלות שונות.
אם במהלך הערבוב רואים שהעיסה יבשה מדי, כדאי להוסיף לתוכה מעט מים כדי לזרז את תהליך הפירוק. יש שאף ממליצים להשקות אותה בשתן, משום שהוא מכיל כמויות גדולות של חנקן ומאיץ עוד יותר את פעילות הבקטריות, אבל זה ממש לא חובה. אפשרות אחרת להאיץ את התהליך היא הכנסת תולעים לעיסה. את התולעים ניתן לקנות, בין היתר, בחברה להגנת הטבע.
אחרי כשלושה חודשים עד חצי שנה אמורה העיסה שורצת הבקטריות והתולעים להפוך לקומפוסט, דשן טבעי ועשיר שמריח כמו אדמה אחרי הגשם הראשון. פרק הזמן לקבלת הקומפוסט יכול להתארך ולהגיע גם לשנה ויותר – תלוי מתי הפסקתם להשליך לתוכו אספקה טרייה ובתנאים ששררו בבור. גם אם מוצאים בסוף קליפות ביצים פה ושם, הקומפוסט עדיין טוב לשימוש ואפשר לפזר אותו בגינה או באדניות
נא להמתין לטעינת התגובות
