 |
 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לצעירי הימין הנועזים שהביאו לנו השבוע את עזה למחלף קיבוץ גלויות. חזקו ואמצו!
אני מקבל מכתבים רבים, אלקטרוניים ורגילים, כתגובה לטורים שלי. לילדים ולחיילים אני משתדל לענות, אבל לא תמיד עומד בזה, וזה המקום להתנצל בפני כל אלה שלא עניתי להם מחוסר זמן או בשל תקלות בתקשורת. מדי פעם אני פוגש מכתב שאיני יכול שלא להתייחס אליו ולנסות לפרסם אותו.
המכתב של אלעד נתני הוא כזה.
אינך יכול לקרוא אותו ולהישאר אדיש אלעד הוא החייל של המשוררים והמשורר של החיילים. הרשימה שלו "עזה ארורתי", לא רק משקפת את נפשם התמימה של רבים בגילו של אלעד שחוו שירות צבאי של "כובשים רגישים", היא גם מטאפורה על מצבו של הכותב ודורו בימים של שפל מוסרי, שרק מעטים מעזים להביע אותו במילים, ובכך, אולי, לקחת סבל ומצוקה ולהפוך אותם לאמנות ולצעקה.
ביקשתי מהבחור רשות לפרסם את המכתב שלו וכמה פרטים על תולדות חייו עד כה. הוא לא סיפק לי הרבה. כדרכם של משוררים, הוא די התפזר. אבל הצלחתי ללקט איכשהו את הפרופיל שלו:
אלעד, בן 25 וחצי, מילואימניק קרבי בסדיר היה בחיל הנדסה, התמחה בפיצוץ בתים ובחיפוש מחבלים. אנחנו יודעים מעט מאוד על
פעילות חיל ההנדסה במסגרת הכיבוש והייאוש. כשהשתחרר, נסע כמו רבים מחבריו להודו, לתאילנד, לארצות-הברית, לגרמניה להולנד ולבריטניה, שם, לפי מכתבו, הצליח לראות את המלכה.
הוא בורח לכל העולם, אבל עזה אינה מרפה ממנו. "תמיד כשאתה בורח ממשהו", הוא כותב לי, "הוא רודף אחריך". הוא חזר לארץ, וכמו רבים מחבריו, היה מובטל, אחר כך קצת חקלאי אחר כך ברמן, אחר כך אפילו מנהל בר, וגם נפגע בתאונת אופנוע וכעת יש לו בורג מטיטניום טהור בגב ומקל הליכה.
"המילים הן גאוות חיי", כותב אלעד, "ובעיניי הייתי תמיד רק דבר אחד, משורר". וזה כנראה מה שהוא יהיה. אם יש לך מקל הליכה וטיטניום אתה כבר קצת שרוי בעולם השירה הוא חי כעת לאט בתל אביב, "צועד על חוף פרישמן, מתאהב שלוש פעמים ביום, אבל עד הערב זה עובר לי, כי אני יודע שאני לא שייך לעולם החוטיני ולתרבות הזימה. אני מחובר לבזק, אין לי טלפון סלולרי, יש לי טלוויזיה קטנה שלא מחוברת אפילו לחשמל, רהיט...".
אני מצרף את המכתב במלואו, בתקווה שזה יעשה לנו משהו, אם משהו עדיין מסוגל לעשות לנו משהו:
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
* * *
|
|
|
 |
|
|
|
אני חושב עלייך כבר הרבה זמן, עזה. עוד לפני שהם חתמו על הצווים נגדך. אני מתכנן את הבריחה שלי ממך, אבל כל פעם היתה לי קרירות כזו ברגליים, תמיד פחדתי שתרדפי אותי בחלומות ובמלחמות ובסיוטים, שלא תניחי לי בקלות, ועכשיו אני לא פוחד ממך יותר, אפילו אם זו טעות. עכשיו, עזה, אני עוקר את הלב שלי ואת הפרחים והולך. אני חייב לעשות את זה, את מבינה, אחרת אני אמות או גרוע מזה, אחיה.
נראה לי שאת יודעת את זה, עזה, את יודעת טוב מאוד מה אני מרגיש, את מצליחה לראות את זה על הפנים השזופות שלי, רק שמעולם לא יכולתי להגיד לך את זה בפה מלא זיעה וניקוטין. תמיד היה אפוד שהפריד בין הרגשות שלך למילים שלי. עכשיו אני מסיר את משקפי המגן ותסתכלי לי בעיניים, עזה, אשתי הארורה - אני הולך ואין לי כל עניין לזכור את הדרך חזרה. אני לא רוצה להישאר איתך, לא טועה ולא מוסרי, אני לא רוצה שתעקבי אחריי, אין לי כבר כוח לכל המשחקים אתמול, עזה, אריק ושאול חתמו על קץ ההרהורים.
בניגוד לכל העם הזה שבתוכי מעולם לא הייתי צריך לשבת בשביל להחליט ללכת. בשביל זה יש לי רגליים וידיים וטנקים גדולים שכבר התחילו לחלום על תל-אביב. עכשיו זה רק לצאת ולא לחזור לשם לעולם ועד. אני צמא להתנתקות ממך כמו שאני מאמין בוויסקי ועשן, בים ובאוכל שאת יודעת להכין.
אני חושב שהפרידה הזאת טובה בשביל שנינו, ושתביני עזה - זו את, זה לא אני. במקרים אחרים הייתי אומר לך, עזה יקירתי, שאת לא אשמה. אבל כל זה לא חשוב עכשיו ולא אכפת שתדעי שהכנאפה שלך בין כה לא כזאת טובה. אני לא יכול לשאת את הכאב שלך יותר, עזה עזובה, העצב שלך גרם ליותר מדי חיוכים אצלי בארץ וזה רע. העוני שלך רק גורם לי לרצות להיות יותר עשיר ולברוח מהארץ שלי הקדושה, ואת, עזה יקירתי, הגיע הזמן שתמצאי תומך חדש, חבר של ממש שיבוא ויעזור לך בעת צרה. כי את הצרה שלי, עזה עצובה, ואיני מעוניין בך עוד. לא בחולי ולא בבריאות, לא לטוב ולא לרע.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
יעל רשף
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
כן עזה, איני מעוניין בארס שאת מנשקת אותי בלילה טוב, ואיני מעוניין בתבשילי המוות שתגישי לי כשאני מתעורר. כן כן, אני יודע מה תגידי לי, יקירתי, אני יודע שתגידי שגם לך קשה, וכל מזג האוויר הזה לא עושה לך טוב, והכאפייה והגלבייה והמחסומים והשתיקות והגדרות. אני יודע, את לא אוהבת את הצבע של הכסף שלך ולא את הצבע של הים, את לא אוהבת את איך שאת נראית, בעיקר בחורף ובטח כשאת מזיעה, כשחם. אבל אני, עזה חביבתי, אין לי צורך בך עוד.
היית, לא חלמתי חלום, עכשיו שלום. לימדת אותי את מה שרצית. הראית לי איך כורתים ידיים ואיך זורקים רימון, איך מפוצצים בית ואיך משליכים קלשון, איך מתים בקלות ומה כוחה של אבן, ואיך אף פעם לא הולכים לישון. ואני, יקירתי, מסתכל איך בנית לי לב אחד שבור מלא בסבל. אני יודע, היו לנו כמה רגעים יפים. שתקנו, צחקנו, אכלנו דגים. אבל את יודעת? עד כמה שאנחנו דומים, עד כמה שיש לנו כמעט אותו שפה ובערך אותו צבע עור, אותם שמות ואותם כינויים - אנחנו אף פעם לא נהיה שווים. את תמיד תרגישי צורך להיות יותר טובה, תמיד תרצי להגיד לי את המילה האחרונה, להיות הנבחרת והמובחרת, ולא עוד ברירה.
אז עכשיו יקירתי, החלטתי ללכת ממך לעלמי עלמייא. לא לחזור אף פעם, לא להרים לך טלפון ולא לשאול מה נשמע, אני לא מעוניין יותר ברצף הטריטוריאלי שלך, אני גם לא מעוניין בעזרה. אני מעוניין להפנות לך את הגב הכפוף שלי ואת הרגל הפצועה. אני לא אסתכל עלייך מרחוק, לא אעמוד לזכרך דקת דומייה. ואין לך מה לחשוש, את יכולה לשכב עם מי שאת רק צריכה, והכי חשוב בשבילי ובשבילך, יקירתי החולה, הכי חשוב שתהיי בריאה.
עזה שנאתי, תהיי בריאה ואל תלכי לחדר כושר, אל תעשי שרירים, זה לא יגרום לך לאושר. תקומי בבוקר, תרבצי בים, תחשבי איך לתת לעם שלך את האופציה הנכונה בשבילו-להיות סוף סוף עם. את לא הקשבת באמת לאף אחת מהעצות, אז לא נותר אלא להתנתק ממך ביד קלה, בזרוע פרושה ובעיניים נוצצות. ואל תדאגי לי צרתי היקרה, אני אהיה בסדר, זה לא ממש נורא. את מבינה, זה אף פעם לא יכול היה להצליח בינינו. אני מכיר את הסוג שלך, את חולת שליטה ואני פרפר ברוח. אני רוצה לנוח בשקט עירום ממך בלי בושה.
אז אני עוזב עכשיו. אני משאיר לך את הבית ואת המכונית ואת כל הרובים שקניתי לך במכירה פומבית. אני רק אנסה לקחת איתי כמה כדורים. אל תבואי לחפש אותי בלילה אם אני נמצא אצל נכבשות אחרות. אין לך מה לעשות שם, אני ועמי לא שווים את הדמעות. תישארי במקום שלך לכמה שנים רעות.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
עזה קנאתי, את נשארת איפה שפעם היה חלק מארץ האבות, ואין לי עם זה בעיה של ממש, העיקר שלא תעשי פרצופים וצרות. אני לא אוהב אותך יותר ויותר גם לא אנסה לשנוא. אני רק כואב אותך מיום ליום ואין לי כבר חשק לבכות. תחייכי את החיוך הרחב שלך תמשיכי לגדל את כל הכבשים והעופות, ואני מבטיח שאם תהיה טובה אליי מרחוק, אני לא אבוא לבקר אותך, אני אולי רק אקנה ממך עגבניות. אני מבטיח לך עזה גרושתי הנוראה, אני אשלם לך מזונות, עד הרגע האחרון, עד המנה המקנחת.
בניגוד לראש הממשלה, זו היתה ההחלטה הכי קלה בשבילי, הסכמתי בקלות בלי צער ויגון ובלי רגע אחד של חרטה, אני משאיר את הגבעות ואת הרמזורים והביצות, ואני נותן לך לעשות מה שאת רוצה עם עצמך ולא אכפת לי מה יקרה לך ולבנותייך היפות. אל תנסי לשכנע אותי וגם לא לשאול את עמי, זה לא יעזור. כן, כן עזה, זוהי פרידה סופית ומוחלטת ואל תנסי לבקש סליחה ממני, אל תנסי דבר, כי אחרי הכל, לאן כבר יש לך ללכת, לאן? גירשו אותך מדרום וממזרח שתקו לך את התשובה, ואני, עזה, נמאס לי להיות טוב אלייך ונמאס לי שאת לא רואה.
תטפחי את בנייך ומחבלייך כמה שתרצי, אבל אל תחפשי אותי שם, סביר להאמין שגם לא תמצאי. אני מציע לך להחזיר את הקסאם ולקבור אותו באדמה, אני השארתי לך שם כמה כבישים וכמה מכונים להטפלה. יש לך שפע של גז והרבה ירוק לגדל כל מה שתחשקי, אז עזה משוש מותי, אני מחזיר לי את חיי. לי ולכל אחיי. כן אני יודע מה את חושבת, מה עם ביבי ולימור לבנת, אל דאגה עזה חמדת סיוטיי, גם מהם אני מתנתק, הם עשו את זה בשבילי כשהצביעו בעד.
נכון, את חושבת שאני כמו שתיים ושתיים ושתמיד אני הולך בשביל לחזור, אבל לא הפעם עזה, הפעם אני לא מתכוון לעשות את זה, אפילו אם אהיה שיכור. כן עזה חבל מוות אדום שכמותך, אני לא מתכוון לקבור אף אחד יותר במרחבים שלך, גם לא אצל ג'נין - אחותך. נכון, היינו יחד, היית שלי ממש מאז ועד אתמול, ועכשיו עזה אני קובר את זיכרונך עמוק עמוק בתוך החול. שייבלע שם וייעלם ולא ישוב לנצח, מבחינתי עזה צרה גדולה שלי, לברוח ממך זה לנצח.
שלום ולא להתראות.
yamanpower@yahoo.com
***
geffen@maariv.co.il
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | סופר, משורר, פזמונאי, מופיע עם החומר שלו, מחזאי, בעל טור. פרסם למעלה מעשרים ספרי פרוזה ושירה למבוגרים ולילדים: "אישה יקרה", "חומר טוב", "פחות אבל כואב", "הכבש ה-16", "אלרגיה" ועוד. ממחזותיו: "קשר אייר", "נומה עמק", "קפריסין". תקליטורים: "האשה שאיתי", "שיחות סלון", "שירה בלי ציבור" ועוד. שימש במשך חמש שנים ככתב מעריב בלונדון, ניו יורק ובוסטון. כעת גר בתל אביב | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
