 |
 |
|
|
|
|
|
|
| התועבה מפי הלוחם האגדי מאיר הר-ציון רק מראה איזו דרך ארוכה עשה חברו לנשק שרון |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מאיר הר-ציון. מיתוס. זאב בודד. איש עקרונות. הצבר האולטימטיבי. ובעיקר לוחם אגדי ( " הלוחם הטוב ביותר של העם היהודי מאז מרד בר-כוכבא", כינה אותו משה דיין בעת שהעניק לו דרגות סרן מבלי שעבר קורס קצינים). זה מה שסיפרו לנו כשהיינו ילדים. על זה גדלנו. הוא היה אמור להיות מודל החיקוי של הבנים, בבחינת כשתגיעו לצבא, זה האיש שבעקבות מורשתו תלכו. ומורשתו, כמו גם מורשת חברו הטוב עד שלב ההתנתקות, אריאל שרון, התמצתה ביחידה האגדית 101.
מי חשב אז שמדובר על יחידה שכל תפקידה היה לנקום בערבים. נקמה קשה, כואבת, שהצלחתה נמדדת רק במספר האבדות בנפש של הצד השני. יחידה שבמובן מסוים עמדה מעל לחוק, גם מערכת החוקים שהיתה נהוגה אז, והיתה מתירנית בהרבה מזו של היום. סיפורי הגבורה של היחידה ההיא ליוו את ילדותנו. היינו אמורים להעריץ את האנשים שלקחו חלק בפעולות הנקמה הללו, כי הם היו גיבורים. כן, ככה חשבנו פעם.
במגזין "סופשבוע" האחרון מביא קלמן ליבסקינד ראיון נדיר עם האיש והאגדה, שבעקבותיו ניתן להבין במידה רבה למה הגענו לאן שהגענו. אם הר-ציון הוא המיתוס שעליו חינכו דורות של לוחמים, אין פלא שכבר 38 שנים אנחנו חשים די נוח עם עובדת היותנו עם כובש. של הערבים כמובן, ואותם הרי לא מוכרחים לספור. הנה מבחר לא גדול של הפנינים שיצאו לו מהפה בראיון: רצח רבין היה מבושל מראש. זו היתה תוכנית של השב"כ. השמאל הוא לא ציוני. הם אוהדים את האויב. מפקד לא צריך למלא את פקודת הפינוי. אפשר להבין את מעשי התגמול של המחתרת היהודית.
ולא הכל אקטואליה. יש גם הרבה נוסטלגיה. למשל, איזה כיף היה לחסל סרן ירדני. כל כך כיף, עד שלקחו את הכומתה שלו והצטלמו איתה. ויש גם תמונה שהר-ציון שומר, של סורי שנחטף לצורך מיקוח על החזרת שבויים. שיהיה למזכרת, למה לא?
מאיר הר-ציון הוא אכן הצבר האולטימטיבי של שנות החמישים והשישים. מאמין אך ורק בכוח, ואם זה לא עוזר, אז בעוד כוח. אינו מאמין בשלטון החוק, שממילא מורכב כולו, לטענתו, משמאלנים אוהבי ערבים. הצד השני איננו נלקח בחשבון במערכת השיקולים האנושית שלו. מה אכפת לו מה עובר עליהם, את מי מעניינות זכויותיהם הבסיסיות של הערבים, מי הם בכלל, הם אויב שצריך לנקום בו שוב ושוב. גם אם נעזוב לרגע את השיקול המוסרי, שמדינת ישראל עוזבת כבר עשרות שנים, הרי לפחות אפשר היה לצפות שהמציאות תעמוד כאן למבחן. והמציאות היא שהדרך של הר-ציון וחבריו הובילה אותנו לאסון. דרדרה את מערכת היחסים בינינו לבין הפלשתינים והערבים אל תהום שאנחנו לא מפסיקים ליפול לתוכה. אבל את מאיר הר-ציון זה לא מעניין, עבורו יש רק דרך אחת: נקמה יהודית בריאה.
טוב, לא כל לוחם חייב להיות בעל יכולת ניתוח היסטורית. הבעיה היא שהר-ציון הוא לא סתם לוחם. הוא מתווה דרך, או לפחות התווה אותה במשך שנים רבות. לא באופן פעיל, שכן האיש הסתגר בחוותו המבודדת בכוכב הרוחות ולא יצא לשום פעילות ציבורית. אבל רוחו שרתה על הצבא, ואולי עדיין שורה, ולכן יש טעם לדון בדברים שהוא אומר. כשאיש כמותו קורא למפקדים בצבא להפר פקודה, יש לזה משקל. כשהוא מאמין שמחתרת יהודית היא עניין חיובי, זה יכול להשפיע על כמה מטורפים.
אין זה אומר שלא צריך לתת לו להשמיע את דבריו, זה רק אומר שצריך להבין היטב שהאיש חושב בדיוק כמו אחרוני הקיצוניים בימין, ושאילו היה משרת היום בצבא, הוא אכן היה נכנס לכלא לשנים ארוכות, כפי שגם הוא מעיד על עצמו. זהו אדם ששום חוק אינו משפיע עליו במיוחד, שלהרוג ערבים כנקמה, גם אם הם חפים מפשע, זה עניין די פעוט וחסר ערך בעיניו, ושטובת המדינה בעיניו היא לא לשמור על הדמוקרטיה ושלטון החוק, אלא על ההתנחלויות והכיבוש.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
|
 | |  | | עיתונאית ועורכת במעריב. כותבת מאמרים פוליטיים במוסף הפובליציסטי של מעריב וכן כתבות אישיות בנושא פנאי ואוכל. מתמקדת בעיקר בהעלאת השקפת העולם של השמאל ,במאבק נגד הכיבוש ובעד הסכם שלום או התנתקות חד צדדית ופינוי התנחלויות. כיום עורכת במעריב את "בכיף" ,מוסף בענייני טיולים, תיירות, אוכל ופנאי. | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
