 |
/images/archive/gallery/109/633.jpg בן כספית
צילום: נועם וינד  |
|
|
|
|
|
|
| דן חלוץ הוא איש של ניגודים. כלפי חוץ מקרין התנשאות ושחצנות חיל אווירית טיפוסית, אבל בפנים הוא איש אחר לגמרי. לא שומר דיסטנס, שונא גינונים, אוהב קפה שחור עם הל ומעדיף לנהוג בעצמו. כל מי ששירת תחתיו, היה מוכן ללכת אחריו באש ובמים - כרמטכ"ל הוא יצטרך לתרגם זאת למרחב הגדול, של כל הצבא. אגב, את הציור שאתם רואים כאן (ונחשף לראשונה), הוא שרבט במסוק בדרך מסיור בצפון |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
זמן קצר לאחר שמונה לסגן הרמטכ"ל, הצטרף דן חלוץ לסיור עבודה של שר הביטחון שאול מופז בגבול הצפון. יום ארוך, שהחל בשעה מוקדמת מאוד בבוקר, במסוק מיטלטל, דרך בסיסים, קצינים, חיילים, סקירות ביטחוניות, תצפיות חיזבאללה, הערכות מצב ולא מעט אבק. בדרך חזרה, אחר הצהריים, ישב חלוץ במסוק, נשען אחורה, התגעגע לסיגריה ועצם עיניים. אחר כך התנער וביקש מהיושב לידו את בלוק הכתיבה שלו. הוא התעלם מהפליאה הכללית במסוק, לקח את הקלסר, שלף עט כדורי שחור והסתגר בפינתו, צמוד לדופן השמאלית. על פניו התפשטה
נהרה. הוא שרבט על הבלוק בהנאה, בריכוז, בעיניים בורקות. כשסיים, התפשט על פניו חיוך של תלמיד שענה את התשובה הנכונה למורה הקפדן.
הוא החזיר את בלוק הכתיבה לבעליו, כשעליו הציור שאתם רואים כאן. מתברר שהרמטכ"ל הבא הוא צייר חובב לא רע בכלל. מצייר בשמחה, בתשוקה, בלי לתכנן יותר מדי. ביתו מלא בציוריו, חלקם ממוסגרים. תערוכה? נשאל חלוץ. הוא לא פוסל על הסף. אבל בינתיים חלפו כמה חודשים, לוח הזמנים הוקדם, הארץ רעדה והנה הוא רמטכ"ל. יש לו כמה משימות דחופות יותר עכשיו.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
עט כדורי על בלוק כתיבה. אחד מציוריו של דן חלוץ
|
|
|
 |
|
 |
|
הכחול שהפך ירוק
|
|
|
 |
|
|
|
דן חלוץ הוא איש של ניגודים. כלפי חוץ הוא משדר התנשאות, שחצנות מסוימת, אנטגוניזם חיל אווירי. בפנים, מדובר באיש אחר לגמרי. כוחו של חלוץ בפשטותו. תהילתו בחיל האוויר הושגה במגע האישי, המיוחד, שיש לו עם האנשים. גדל במושב חגור, אחר כך בחולון, רק לאחרונה נחת בשכונה תל-אביבית יוקרתית. הוא לא שומר דיסטנס, מרגיש מצוין בין מכונאים מוטסים, פרחי טיס, או סתם חוגרים. בתנאי, כמובן, שהם שייכים למדים הכחולים. עכשיו, הוא יצטרך לתרגם את כל זה למרחב גדול בהרבה. צה"ל כולו ממתין לו. הכחול הפך ירוק. אם יצליח, יסלול דרך לבאים אחריו. אם ייכשל? חלוץ לא רוצה לחשוב על זה בכלל.
חלוץ הוא מעשן כבד. אוחז את הסיגריה בין בוהן לאצבע, כמי שלא מעט שנים הסתיר את העישון, הצניע אותו, ביקש להבליע את להט הסיגריה. הוא שונא גינונים, אוהב קפה שחור מבושל בישול מיוחד, עם הל, בכוסות ייחודיות משלו. בימים האחרונים טרם פרסום מינויו לרמטכ"ל, הוא נשאל על ידי חבר מה יעשה אם לא יבחרו בו. חלוץ לא נבהל. "אני אהיה נהג מונית", אמר בחיוך, "אני אסע כל היום בתל-אביב, עם סיגריה טובה, עם מוזיקה מזרחית ברדיו, אני אהנה מכל רגע".
חלוץ אוהב לנהוג. עד שהפך למפקד חיל האוויר, השתדל לא להשתמש בשירותי נהג צמוד. גם כמפקד חיל האוויר המשיך לנהוג לעצמו. הכריחו אותו לקבל נהג ואז המחזה הנפוץ היה כזה: האלוף דן חלוץ, יד ימין על ההגה, שמאל מיטלטלת מחוץ למכונית עם סיגריה, נוהג בהנאה רבה כשלידו, על הכיסא שליד הנהג, שבו אמור לשבת הגנרל, יושב הנהג שלו ונהנה, אף הוא, מכל רגע.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
חלוץ מסייר ברצועה עם מופז. צילום: אדי ישראל
|
|
|
|
|
|
|
אה, דני, אני מתנצל
|
|
|
|
|
|
|
מינויו של חלוץ היה צפוי מראש. הרבה כבר דווח, גם כאן, על הקשר המיוחד שלו עם משפחת שרון. ראש הממשלה נכנס פעם, בקדנציה הראשונה שלו, לדיון מקצועי שעסק בשדה התעופה בנבטים. היו שם פקידי ממשלה וקצינים, ביניהם חלוץ, מפקד חיל האוויר. "אה, שלום לכם", אמר שרון בהיכנסו לחדר, "אה, דני, כן, אני מתנצל שלא הספקנו לקיים את שיחת הטלפון הקבועה שלנו בשבת".
חלוץ היה אחד הקצינים הצעירים שחתם בזמנו על עצומה נגד הדחת שר הביטחון שרון בעקבות מסקנות ועדת כהן. עם עמרי שרון יש לו יחסים מיוחדים. הוא נחשב "אחד משלנו" בחוות שקמים ומינויו של משה יעלון לרמטכ"ל נתפש שם, בחווה, כ"תקלה מבצעית זמנית" שצריך לחכות בסבלנות עד שתיגמר.
עכשיו היא נגמרת. ליעלון היה בזמנו מזל שפואד בן-אליעזר היה שר הביטחון, והיתה לו מפלגה מאחוריו, והיתה ממשלת אחדות, והיתה קואליציה, ושרון לא יכול היה לנפנף אותו. עכשיו מופז הוא שר הביטחון, ואין לו מפלגה, ואין לו עדיין בסיס כוח משמעותי בליכוד, ושרון הוא הפטרון הממנה שלו, והכל היה כתוב ומתוכנן מראש.
הגרסה הזו מתקבלת על הדעת. מצד שני, בכלל לא בטוח שחלוץ נכפה על מופז. ריכוז המידע והנתונים מראה אחרת. אפשר לשאול את החברים שמתאספים כל כמה שבועות בביתה של רחל זוליכה. מדובר בדירת שיכון פשוטה, צפופה, בבת-ים. זוליכה היא מזכירת "ארגון ציוני איראן". מהדירה ההיא היא מנהלת את הארגון, וגם חצי מדינה. בכל פעם שהיא קולטת איזשהו יוצא איראן שמגיע לאנשהו, שנבחר לתפקיד, שמקבל מינוי, שהופך פרופסור, היא ממהרת לגייס אותו לארגון. פעולות צדקה וחברה רבות נזקפות לזכות "ארגון ציוני איראן", אבל מי שלא היה בחגיגות אצל רחל בבית, לא ידע שמחה מימיו.
אחד האנשים שהוזמן לשם פעם מספר: "הגעתי ביום שישי בערב. דירה פשוטה, בת-ים, אתה לא מצפה לשום דבר. והנה, בפנים, חגיגה מדהימה. היו שם שאול מופז, ואשתו, ואמא שלו, ואחותו. ואיתן בן-אליהו עם אחותו ובעלה. ודן חלוץ עם אשתו ואחותו. והיו אנשי חברה, ופרופסורים ועדנה חלבני, בכירה במשרד ראש הממשלה, עם בעלה. והיה האוכל המדהים, הפרסי, שרחל מבשלת. בישולים נפלאים. והיתה זמרת ששרה בפרסית. והיתה שמחה גדולה. שרים, ומספרים בדיחות, בעיקר איתן בן-אליהו, וזה נמשך אל תוך הלילה". מופז היה אז רמטכ"ל וחלוץ מפקד חיל האוויר. באותו מפגש סיפרו כולם על עצמם, על המשפחה, על החיים, איך הגיעו ארצה. מופז סיפר על העלייה, על המגורים באילת. חלוץ סיפר על הדרך שלו. היתה תחושה של התרוממות רוח באוויר, של משפחה אחת גדולה.
זוליכה מצטנעת. יכול להיות שמישהו ביקש ממנה להוריד פרופיל. היא לא מנדבת מידע על הפעילויות שלה, ומפנה למנכ"ל הארגון. מתברר שהקשר בין החברים הדוק, ההתכנסויות אצלה בבית מתקיימות כסדרן מדי חודשיים-שלושה, כולם באים, התייצבות חובה. היא עצמה לקחה פעם את עדנה חלבני, בעיצומה של האינתיפאדה, לפגישה אצל חלוץ בלשכתו, כשהיה מפקד חיל האוויר. למרות המצב, והלחץ, והאירועים, חלוץ מצא זמן לקבל את שתי הנשים לפגישה ארוכה, שארכה קרוב לשעתיים, והיתה מאוד לבבית.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
דן חלוץ. צילום: דובר צה"ל
|
|
|
|
|
|
|
דוגמה אישית
|
|
|
|
|
|
|
כל מי שמכיר את דן חלוץ, כל מי שנחשף אליו, מספר שמדובר באיש מיוחד. הרושם החיצוני שהוא משאיר, מטעה. ההתנשאות, כובע הטייסים, הסיגריה, העמידה הבוטחת והמבט המחויך מחפים על אדם חם, קסום, עממי. יש לו כריזמה טבעית שוצפת. כל מי ששירת תחתיו, היה מוכן ללכת אחריו באש ובמים.
הוא לא פאשיסט ולא ימני קיצוני, כמו שמתארים אותו. יש לו דעות מגוונות. רובן נוטות ימינה. כמה חודשים לפני נאום ההתנתקות של שרון, ישב אצל חלוץ חברו יפתח ספקטור. זה היה לפני מכתב הטייסים הסרבנים שספקטור הנחית על חלוץ בהפתעה. הם דיברו על המצב, על פוליטיקה, וחלוץ אמר לספקטור שצריך לצאת מעזה, מכל עזה, ויפה שעת אחת קודם. מצד שני, יש לו לא מעט השקפות ימניות והוא מעולם לא הסתיר את תמיכתו בטיפול תקיף בפלשתינים, בעד סיכולים ממוקדים, בעד סילוק ערפאת.
מעקב אחריו בשנים האחרונות מעלה שהבעיה של חלוץ היא לא דעותיו הפוליטיות אלא תפישתו את הדמוקרטיה והתקשורת. כך, למשל, השקר שניפק מול המצלמות כשטען שחיל האוויר ירה טילי "הלפייר" באחד הסיכולים (מה שהוכח כלא נכון). התמרמרותו על המקום הנרחב שמקבלים מרואיינים פלשתינים או ערבים בתקשורת הישראלית. התבטאויותיו באותו ראיון ל"הארץ". חלוץ לא הבין שבשבתו כמפקד חיל האוויר חשוב יותר להוות דוגמה אישית בתחום המוסר, המצפון וההתייסרות הקבועה של קצין במצבו, והעדיף "לתת גיבוי לטייסים". זה כמעט עלה לו בקריירה.
כך או אחרת, רמטכ"ל משפחתי או לא, לאט לאט משתלטת משפחת שרון על ישראל. בתנועת מלקחיים מתוחכמת, מימין ומשמאל, מספח שרון לעצמו כל הזמן טריטוריות חדשות. יש לו רמטכ"ל משלו, ראש מוסד משלו, עוד מעט גם סגן רמטכ"ל חביב עליו, ראש שב"כ חדש ומקורב, שר ביטחון שמונה במינוי אישי. אם לא נשים לב, נמצא את עמרי שרון מחליף בעתיד את מאיר דגן. הדמוקרטיה הישראלית הפכה למשטר מלוכני, כשאריאל הוא המלך, דובי הוא המלכה-האם, הילדים בתפקיד הנסיכים וויליאם והארי והכי מוזר זה שכולם מרוצים וטובי לב.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אצילותו של יעלון
|
|
|
|
|
|
|
כמעט כולם. חוץ, אולי, מהאלוף גבי אשכנזי. כבר מזמן לא היה כאן מועמד ראוי ממנו לרמטכ"לות. אשכנזי האמין לאורך כל הדרך שהוא חזק בתמונה. היו לו כל הסיבות לכך. אלוף פיקוד צפון מבריק, שניצח על היציאה מלבנון, ואחר כך קדנציה מוצלחת במיוחד כסגן רמטכ"ל. הוא חשב שהוא במשחק ובימים האחרונים גילה שזה היה משחק מכור מראש. לא נעים.
אשכנזי, וזה צריך להיות ברור, לא מדבר. הוא לא הטיפוס הנרגן, המריר או המתוסכל. להפך. מסתכל קדימה. הבעיה היא, שגם כשהוא מסתכל קדימה, לא ברור מה הוא רואה. משיחות עם האנשים ששוחחו איתו השבוע עולה תמונה לא קלה. לשכת שר הביטחון ולשכת ראש הממשלה מפיצות דברי מתיקה וכיבושין על השאיפה להשאיר אותו בצבא, לקדם אותו, לא לוותר על נסיונו ואיכויותיו. במציאות, כלאם פאדי. למופז יש תוכניות אחרות לגבי מנכ"ל משרד הביטחון ושרון, בשיחתו עם אשכנזי, היה מעורפל, כאילו כדי לצאת ידי חובה, עד כי אשכנזי חד האוזניים מאס בסיטואציה כולה.
ניעור האבק מעל המצב מעלה את הפרטים האלה: באמת רוצים שיישאר. למופז תוכניות לשנות לגמרי גם את מבנה משרד הביטחון וייתכן שיילך על מנכ"ל כלכלי (מועמד חיצוני מתחום הניהול) לצד מנכ"ל צבאי-ביטחוני (אשכנזי?). שרון, שיפגוש את אשכנזי בסוף השבוע, מוקיר אותו גם כן. ייתכן שיוצע לו תפקיד צבאי. ראש אמ"ן או ראש מז"י, בתנאי שמז"י תהפוך אכן לזרוע הפעלת כוחות היבשה והעומד בראשה, לפיכך, לרמטכ"ל היבשתי תחת חלוץ.
הכל, אם כן, פתוח לגמרי. הרמטכ"ל היוצא, משה יעלון, התקשר השבוע לברך את חלוץ ולנחם את גבי. השיחה הזו, עם גבי, היתה מעניינת במיוחד. התנהלותו של יעלון מאז הבשורה על אי הארכת כהונתו, מופתית. באמת, הגיע הזמן. כולם מלאים שבחים על אצילותו של הרמטכ"ל, ענייניותו. איש טוב, ערכי, ביטחון המדינה בראש מעייניו. כל מה שאפשר עכשיו זה לבכות על קדנציה שנשפכה לשווא, בוזבזה ככה סתם, כאילו כלום.
מופז זימן את יעלון לבשר לו על הרמטכ"ל הנבחר, לא לפני שנעשה בירור אם צריך לזמן אותו או אפשר להסתפק בהודעה טלפונית (מופז זוכר שפואד הודיע לו בטלפון על בחירתו של יעלון ליורשו). היחסים עכשיו, בין כל גיבורי הפרשה, מסובכים. לא ברור מה יקרה בין יעלון לחלוץ והאם בוגי יגיע למסקנה שסגנו חתר תחתיו. לא ברור לאן יגיע המתח בין אשכנזי למופז, חברים קרובים עד לא מזמן. אשכנזי מאמין שהמחמאות והפצרות ה"תישאר" הן מהשפה לחוץ, יותר ציניות מאמיתיות. בשבוע הבא תושקע הרבה אנרגיה לשכנע אותו שזה לא ככה. חוץ מזה, מי אמר שעמוס ירון הולך? הנה, שרון הודיע השבוע שירון מתפקד היטב ומקובל עליו שיישאר כמה שצריך. כמה צריך? במשרד הביטחון אומרים שעד שירון לא ילך, המשבר מול ארצותהברית וסין לא ייפתר. בסביבת ירון אומרים שלא ילך לפני שיפתור את המשבר הזה. נראה מי יישבר קודם.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
מסתכל קדימה. גבי אשכנזי
|
|
|
|
|
|
|
החוצפה של אהוד ברק
|
|
|
|
|
|
|
אי אפשר לסיים את השבוע הזה בלי כמה מילים על עוד רמטכ"ל לשעבר. אהוד ברק מירפק את עצמו השבוע לישיבת סיעת העבודה ולארי שביט בערוץ הכנסת, כדי להלך אימים ולטעון ש"משפחת שרון מושחתת עד היסוד". לברק יש קייס. לא משפטי, מוסרי. משפחת שרון טרם הורשעה בדבר, וכתב האישום הבודד שמתנוסס מעליה הוגש נגד הבן עמרי, ולא האב אריאל. מצד שני, בכל מדינה אחרת, בכל סיטואציה אחרת, התקשורת, דעת הקהל, המערכת הפוליטית היו חוברים יחד כדי להוליך את המשפחה הזו בחזרה לחוות שקמים.
הבעיה היא לא עם מה שברק אמר אלא עם זהות האומר. ברק מדבר על התנהלות מושחתת? האיש שהמציא את עמותות הקש, שסיבך את טל זילברשטיין והפקיר אותו בשטח, שכמעט סיבך את בוז'י הרצוג. האיש שאי אפשר להוציא חצי שקל בלי שיידע, שאי אפשר לנסח פתק בלי להראות לו קודם, לא שמע ולא ידע. ומתי תיחקר הפרשה שלו עם המיליארדר מארק ריץ'? ומי יחקור מדוע העניק באישון ליל אישור חשאי לערפאת לקדוח גז מול עזה, כנגד כל ההמלצות, כשיוסי גנוסר מקורבו ומוחמד ראשיד גוזרים קופונים כלכליים עצומים מאחורי הקלעים? ומי בדיוק הורה לתקן, להשמיט קטעים, ובעצם לזייף את 'חייל מספר אחד', הספר על אודותיו, מבלי ליידע את המחברים? ברק המציא את ההתנהלות המושחתת. כשיתפרסמו הדיונים הפנימיים בסביבתו לאחר תבוסתו בבחירות, הניסיונות הנואשים שלו לזחול, כשר ביטחון, אל ממשלת שרון, שממנה הזהיר ("טהרן אסואן") רבע שעה קודם, ייחשף פרצופו האמיתי. תיקרע המסיכה מעל פניו. נכון, אסור לשכוח וצריך להזכיר כל הזמן שהאיש יצא מלבנון במהלך הרואי, וגם העמיד על השולחן את הנוסחה המדינית שתשמש, בבוא הזמן, פלטפורמה להסדר הקבע. יש לו אומץ, לאהוד ברק, אבל זה כל מה שיש לו. כל השאר, בעייתי מאוד.
השבוע עברתי על תשדירי הבחירות שלו ערב התבוסה. התחינה מול השמאל, ההפצרות, השימוש במתנדבי ונוער "מרצ", שאותם כינה מיד לאחר הבחירות "השמאל העמוק, הקיצוני". לאורך כל הקמפיין שלו הסביר ברק מדוע צריך לדבר עם ערפאת גם תחת אש. "אנחנו נמצאים במרחק נגיעה מהשגת הסכם היסטורי", אמר בתשדירים. "ההיסטוריה לא תיעשה על ידי מי שילחץ על ההדק אלא על ידי מי שילחץ את היד". על ערפאת הוא שפע אמירות: "אף אחד לא צריך ללמד אותי מי זה ערפאת... אני מכיר אותו, נלחמתי בו שנים. אבל עכשיו אני מוכן לדבר איתו... במשא ומתן הזה צריך עצבים חזקים... יש כאלה שמציעים לנו לחכות עוד עשר שנים. ומה אז? אחרי שנקבור אלפי ילדים נחזור לשבת ליד אותו שולחן...".
וכן הלאה, וכן הלאה. איך שלח את ביילין ובן-עמי לטאבה עם הוראה ברורה להגיע להסדר. איך ניסה לזחול לפגישה עם ערפאת בשוודיה, ערב הבחירות, כדי לקבל ממנו חיבוק שיעיר בחזרה את השמאל. וגם איך הפקיר את בן-עמי אחרי מסקנות ועדת אור. ואחרי כל זה, אחרי שהוכה והפסיד ונשלח הביתה ובוזה במפלגה כשניסה להפוך לשר הביטחון של שרון, אחרי כל זה הוא חוזר ומדבר על שחיתויות. אומץ יש לו לברק לא מעט. כנראה שגם הרבה חוצפה.
kaspit@maariv.co.il
לא ניתן לשלוח תגובות למאמר זה
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | עתונאי, משפטן, ישראלי. בן 43, לשעבר שליח 'מעריב' בניו-יורק, כתב, פרשן ודעתן מדיני-פוליטי-בטחוני. אוחז אשה אחת, ילד אחד וכלב אחד. כתב שלושה ספרים (על אחד מהם מתחרט), כיסה חמישה ראשי ממשלה (מתחרט על כולם) | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
