 |
 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"כמו מישהו שמביא
מכתב חשוב מאוד לבית הדואר
אחרי שעות הקבלה
והדלת כבר נעולה.
כמו שליח
שבא להזהיר עיר
מפני המבול הצפוי מחר,
בשפה אחרת הוא מדבר,
ואיש אינו מבין מה הוא אומר"
(ברטולט ברכט, וכך גם בבתי השיר האחרים)
מתי בפעם האחרונה ראינו ראש ממשלה מטייל בנחת עם אשתו והכלב?
האם נזכה, עוד בימינו, לראות אותו יוצא להשתין בלי רכב משוריין ומאה שומרים חמושים?
כפי שזה נראה כעת, ראש הממשלה הבא יעביר את כל הקדנציה שלו בבונקר תתקרקעי מבוצר. גם אותו ימצאו. אם אתה רוצה להרוג מישהו, שום בונקרים לא יעצרו אותו.
ראש הממשלה שיבוא אחריו יהיה אתר באינטרנט. אף אזרח לא יידע מיהו ואיך הוא נראה, אבל גם אותו תמיד נוכל למחוק באיזה וירוס קטלני.
ביום האהבה הנוצרי, פצצה של מאה קילו הרגה את רפיק חרירי, ראש ממשלת לבנון לשעבר. ממשלת ישראל דנה האם יש לשחרר שבויים פלשתינים עם דם על הידיים, והעיתונות חשפה מכתבי איום ברצח שנשלחו לשרים בממשלת ההתנתקות.
בתל-אביב נחגג חג האהבה במסיבות ובמסעדות יוקרה. במסיבה שאליה נכנסתי בטעות, ראיתי גברים רומנטיים ליום אחד, שהגישו לבנות זוגן לבבות שוקולד ענקיים ואדומים, ואיש לא התרגש או נחרד או כעס או אהב יותר מדי.
אפשר להגיד שכמדינה צעירה יחסית, כבר התרגלנו לכל סוגי הרשע, האטימות והטירוף. אחרי שנים של פיגועי תופת וטבח בשידור חי, השפלה עד עפר של העם שכבשנו ואיננו יודעים כיצד להיחלץ ממנו, הרוצחים הסדרתיים שמתחפשים לנהגים בכבישי ארצנו, האלימות במשפחות, אונסי הקטינים והקטינות, התלהמות התקשורת, גסות הרוח בחיי היומיום, אין כבר שום דבר שבאמת נוגע ללבנו או מזיז לנו משהו.
אני מביט על כל מאמיניו היאפים של סינט ולנטיין, וחושב: האם הם באמת לא רואים מה שקורה מסביבם. האם עד כדי כך הם עבי נפש? וחשוב מזה, האם גם לאדישים ולשותקים יש דם על הידיים והם פשוט מתעלמים גם מהכתם הזה?
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
* * *
|
|
|
 |
|
|
|
במסיבת יום האהבה שוחחתי עם אוהב מזדמן שעובד בחברת פרסום בזמן שהוא לא אוהב. הוא שתה קוקטייל ירוק עם קשית ומטריית נייר קטנה, ואמר לי בקלילות: "אז יהרגו את ראש הממשלה, אז מה? פתאום אתם אוהבים את אריק? ואל תדאג, יבוא ראש מממשלה אחר. תשתה משהו?". לא זכרתי מאיפה אני מכיר אותו, ולזכותי ייאמר שמעולם לא התיידדתי עם אנשים ששותים קוקטיילים ירוקים, מעולם לא הייתי עד כדי כך בודד.
"כמו אדם שדם נוזל מפצעיו,
הוא מחכה לרופא ודמו ממשיך להישפך,
כך גם אנחנו מספרים על המעשים הנוראים.
כשסיפרו לנו בפעם הראשונה
שאחינו נשחטים, זעקנו. נשחטו מאה -
השמענו צעקה.
אבל כשנשחטו אלף ולטבח לא היה סוף,
נפוצה השתיקה"
האם התרגלנו כבר לגמרי גם לרצח פוליטי כנשק לגיטימי ומקובל? המאיימים מתהלכים חופשי, והמאוימים מאובטחים יותר מהאפיפיור, בתקציבי שמירה שהיו יכולים לחסל את מצוקת העוני והרעב של רבע מהאוכלוסייה שלנו. בפרפראזה אכזרית על וולטיר: הפנמנו שיש אצלנו פלח אוכלוסייה מטורף שמתנגד לדעות שלנו, אבל מוכן להרוג אותנו כדי להגשים את זכותנו לא להביע אותן יותר.
הרי זה כבר קרה פעם ומה קרה, מי מת? יצחק רבין, זה הכל. ומה קרה אחר כך? אלה שיצרו את האווירה המתאימה לרצח ראש הממשלה, לא רק שלא נענשו, אלא גם ניצחו בבחירות. קרה הדבר הנורא שהס מלהזכירו: רצח ראש הממשלה היטיב עם המסיתים. אדם נאלח אחד ירה, אבל האם הוא היה עושה את זה בלי פסקי הלכה של רבנים רבי השפעה, ומנהיגים דגולים כמו נתניהו ושרון, שעמדו במרפסת המלכותית מעל כיכר ציון, ראו פוסטרים מושקעים של רבין כקלגס נאצי ושלטים "בוגד" ו"רוצח".
אתם חושבים שהם עזבו את ההפגנה הזאת בבושת פנים או לפחות אמרו לאספסוף שהם לא מוכנים בשום פנים ואופן להופיע באקלים הלינצ'י הזה?
לא אדוני, הם נאמו בעוז ובלהט נגד "הבוגד" וה"הרוצח". בתמונות ארכיון אפשר לראות שאגרופיהם קפוצים. אולי בגלל טיפת הדם הראשונה שפתאום בצבצה להם מכפות הידיים, והם חשבו שזאת רק אלרגיה למשהו שהם עוד לא יודעים מהו, אבל הם יידעו די בקרוב.
הפרדוקס ההיסטורי הוא שכעת מאיימים גם על המנהיגים שנתנו לזה לקרות. הפנאטים שחשבו שזאת הברקה להלביש את רבין במדי האס-אס, לא יכלו לנחש שיום אחד גם מלך ישראל שראה את זה מהמרפסת והגיב רק ברטט חוטם מהיר, פתאום הפך לשמאלני עוכר ישראל, ממש כמו הבוגד והרוצח הראשון, ואתם יודעים מה אנחנו עושים לבוגדים ולרוצחים, נכון?
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
יעל רשף
|
|
|
|
|
|
|
* * *
|
|
|
|
|
|
|
כבר עשינו את זה פעם. בפעם השנייה זה אף פעם לא יהיה אותו דבר, אבל אולי העם שוב יבחר בכנופיה שהסיתה לרצח, כמו שקרה בפעם הראשונה. את הפעם השלישית איש לא יזכור.
מרוב כתובות, לא רואים את הקיר, ורבים חושבים שהרצח הפוליטי הבא זה לא שאלה של "אם" אלא של "מתי". כמו במאפיה הסיציליאנית, ברוני הפשע המאורגן היטב עורכים באין מפריע מפגשים חשוכים של ארגון אפל שלא הוצא מחוץ לחוק, ומורכב מרבנים אליליים ומקומץ מתנחלים קנאים.
איש לא עוצר אותם, ואין להם שום בעיה להוציא חוזים על ראשי ממשלה ושרים, לשלוח מכתבי איום, ולדסקס בנחת את הרצח הבא בפגישות כת השטן המבחילות שלהם: "אני אומר ללכת ישר על ראש הממשלה, כבר הוצאתי עליו 'פולסא דנורא'", אומר כבוד הרב המשולהב.
"אולי עדיף לחלל את הקבר של אשתו לפני שאנחנו גומרים עליו בעזרת השם", אומר צעיר אדום זקן מברוקלין שעל חולצתו הצהובה כתובת "כהנא חי". "אם כבר הולכים על חילול בתור התחלה, אפשר גם לשלוח מכתב לשטרית, הבן כלבה, ולכתוב לו שמגיע לו שהבת שלו מתה מסרטן משום שהוא בעד ההתנתקות".
"אם יורשה לי, למה שלא נפחיד קצת קודם את הילדים של מופז?", קוטע אותו מתנחל קיצוני עטוף בדובון צה"לי שציציות מתנפנפות מתחתיו. "שלחנו לו אנקול לתליית פרות שחוטות. מעניין אם הוא כבר קיבל את זה".
"מעולה. ומה עם המכתב לפואד שיחזור לעיראק ושדם נאצי זורם בעורקיו?", תוהה המשולהב.
"נשלח אתמול בעזרת השם", מעדכן הקיצוני.
"ושטרית כבר קיבל את האיום שהבת שלו מתה מסרטן בגלל שהוא בעד ההתנתקות?" מקשה הרב.
"קיבל. אקספרס. עם העתקים לכל העיתונים", עונה האיש עם הדובון.
"אני בכל זאת חושב, אם יורשה לי, שהכי טוב זה ללכת ישר על שרון", אומר הרב המשולהב.
"אחר כך תמיד אפשר להגיד שזה קונספירציה", אומר הקיצוני עם הדובון.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
* * *
|
|
|
|
|
|
|
כשהרשע והטירוף מתחילים לטפטף, בהתחלה זה מעצבן, אחר כך זה מטריד, אבל אחרי כמה שעות אתה לא מרגיש את זה. אז מאיימים ברצח, אז מה, כבר היינו שם, לא? אנחנו כבר יודעים שהפכנו ממדינת העולם השלישי עם היי-טק לרפובליקת בננות שיורה מדי פעם בגנרלים שלה כדי לרענן את השלטון.
ומתרגלים לזה, אח שלי, כמו שכבר התרגלנו לפיגועים, למחסומים, לערוץ 2 ולאנשים שלא יודעים מה זאת אהבה ובכל זאת הם חוגגים באדיקות את חג האהבה הנוצרי.
"כשהרשע נופל כמו גשם,
איש כבר אינו נחרד או אומר 'עצור!'
כשהפשעים נערמים כהרים
הם הופכים לבלתי נראים.
כשאי אפשר לשאת יותר את הכאב,
מי בכלל שומע את הצעקות?
גם הצעקות מטפטפות להן בשקט
כמו גשם קיץ קל"
geffen@maariv.co.il
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | סופר, משורר, פזמונאי, מופיע עם החומר שלו, מחזאי, בעל טור. פרסם למעלה מעשרים ספרי פרוזה ושירה למבוגרים ולילדים: "אישה יקרה", "חומר טוב", "פחות אבל כואב", "הכבש ה-16", "אלרגיה" ועוד. ממחזותיו: "קשר אייר", "נומה עמק", "קפריסין". תקליטורים: "האשה שאיתי", "שיחות סלון", "שירה בלי ציבור" ועוד. שימש במשך חמש שנים ככתב מעריב בלונדון, ניו יורק ובוסטון. כעת גר בתל אביב | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
