 |
/images/archive/gallery/109/633.jpg בן כספית
צילום: נועם וינד  |
|
|
|
|
|
|
| "אני בסך הכל בא לעזור לו", נוהג עמרי שרון לומר למי שתוהה למה נכנס לפוליטיקה • מאז הפך לאיש שמאחורי העבודה הקשה, הוא היה זה שגייס את הכסף, שהקים את חברות הקש, שלקח את האחריות על עצמו • עכשיו, הוא ישלם את המחיר • אבל יקבל את זה באהבה, כי ככה זה במשפחה • שר הביטחון אחרי הדחת הרמטכ"ל דוהר קדימה להתנתקות ולא מביט אחורה: "עוד יודו לי על ההחלטה הזו" |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אין סמליות גדולה יותר: יום אחרי שהכנסת סיימה להצביע על חוק ההתנתקות, מיד לאחר מותו הרשמי של משאל העם, יומיים לפני ההצבעה ההיסטורית בממשלה, מגיעה גם הסאגה המשפטית לסיומה: שרון, עמרי שרון. הוא האשם, הוא החשוד, הוא הלכאורה - עבריין.
במועצת יש"ע נאנחים ואומרים שחבל שלא ידענו את זה מההתחלה, אולי זה היה חוסך לכולנו את ההתנתקות. מי זוכר עכשיו את דודי אפל, את האי היווני, את דוד ספקטור, את הקלטות, השערוריות, הכספים, החשבוניות? את גלעד שרון, למשל? כל אלה נגוזו ואינם. נשארה ההתנתקות, וכתב האישום האחד, הבודד, נגד חבר הכנסת עמרי שרון.
רק ההיסטוריה תשפוט אם, ועד כמה, היו לחקירות המשטרה נגד המשפחה חלק בהתנעת תוכנית ההתנתקות, ביצירתה או בזירוזה. בימין משוכנעים שיש קשר הדוק. גם בשמאל, אגב. מי שמכיר את שרון יודע שזה לא כל כך פשוט. שהוא חשב על זה
הרבה לפני. שהוא דיבר על זה, הפך והגה בזה, תכנן את זה. יכול להיות שהסגנון, העיתוי, הקצב, הושפעו במשהו. יכול להיות שלא. היום, זה כבר לא משנה. עמרי שרון בדרך לבית המשפט, גוש קטיף בדרך לפינוי.
"אני בסך הכל בא לעזור לו", היה שרון ג'וניור אומר כשנשאל בשביל מה לו פוליטיקה. בינתיים, זרמו לא מעט חברי מרכז בכנסים השונים. חבר הכנסת שרון הפך מותג. עכשיו הוא מנסה לעזור גם לעצמו. הוא האיש שמאחורי העבודה הקשה, מאחורי האנרגיות, מאחורי הכשלונות והמפלות. הוא הכתובת. הוא היה זה שגייס את הכסף, שהקים את חברות הקש, שלקח את האחריות על עצמו. עכשיו, הוא ישלם את המחיר. כמו כל דבר אחר, גם את זה הוא מקבל ברצון. ככה זה במשפחה. לכל אחד התפקיד שלו. לך תדע, יכול להיות שדווקא כתב האישום הזה יעלה את מניותיו של עמרי במפלגה, שמחבבת כל כך עבריינים, נאשמים וחשודים.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
יכול להיות שדווקא כתב האישום יעלה את מניותיו בליכוד, שמחבבת כ"כ עבריינים, נאשמים וחשודים. עמרי שרון. צילום: רובי קסטרו
|
|
|
 |
|
 |
|
טעם של החמצה
|
|
|
 |
|
|
|
בחודשים האחרונים שמע שאול מופז, יותר מפעם אחת, שאין לו אומץ לא להאריך את כהונתו של הרמטכ"ל. נו, טוב. אומץ יש לו. מופז לקח החלטה. היא קשה, היא אמיצה והיא בעייתית. "אתגרת אותי", אמר בחיוך לאחד הספקנים ביום רביעי, למחרת הדחת הרמטכ"ל. הוא עמד באתגר. עכשיו, צריך לעמוד גם בתוצאותיו. פגיעה ברמטכ"ל בישראל גוררת אחריה תשלום ציבורי הכרחי.
בסביבתו של שר הביטחון מעריכים כי אחרי שישקע האבק, הנזק שיסבול מופז יהיה שולי. התועלת, לעומתו, תהיה דרמטית. עדיף ללכת להתנתקות עם רמטכ"ל שיעבוד מולך ואיתך, מאשר לקרטע אליה עם מי שמדבר איתך כבר שנה וחצי דרך התקשורת, לא מפספס הזדמנות לזנב בך ואי אפשר לחלץ ממנו מינוי מוסכם אחד במטה הכללי. "המינויים שלו", אמר שלשום מופז על יעלון בשיחה פרטית, "שאלוהים ישמור". שר הביטחון שלם לגמרי עם החלטתו. "עשיתי את זה בשיקול דעת, בכובד ראש, למען המערכת. עוד יודו לי על ההחלטה הזו", אמר לאנשיו.
יותר מכל דבר אחר, בוגי יעלון הוא סיפור עצוב. טעם של החמצה קשה. מאחורי המשקפיים, המבוכה האינסופית והחיוך המבויש, יעלון הוא איש מוזר, מסובך, מורכב. תועה קבוע במסדרונות, לא מובן, דומה לאיילה כלואה במבוך ענק, מתרוצצת סביב עצמה, חסרת סיכוי מול הזאבים שבחוץ. קל לאהוב אותו, קשה להבין אותו. שונה כל כך מתדמית הרמטכ"ל הישראלי הממוצע, עם הכומתה האדומה, הבלורית והתואר. אתה מסתכל בו ושואל את עצמך האם יכול להיות שהאיש הזה היה מפקד סיירת מטכ"ל, לוחם רב-עלילות ופעלים? כן, הוא היה.
אצל יעלון, אומר אחד מעמיתיו למטכ"ל, היו כל המרכיבים הנכונים לאפיית עוגה טעימה. ואז, מישהו טיפל בתנור, או העלים את הסוכר, והעוגה נשרפה, או יצאה עם טעם מוזר כזה. לא ברור. "אני חרד לגורל הצבא, לגורל מדינת ישראל", אמר הרמטכ"ל בשיחה עם אחד ממנחמיו ביום רביעי בצהריים. הוא גילה, באיחור, שהכל פוליטי. גם צה"ל. מצד אחד, זה מדאיג. מצד שני, כשראש המערכת לא יודע לזהות את טיבה, את מאפייניה, זה עוד יותר מדאיג.
יעלון נשמע המום, פגוע, מכונס בתוך עצמו, לא מאמין שזה קורה לו. והשאלה המתבקשת היא איך לא קרא את הכתובת, שנמרחה בשנתיים האחרונות באדום בוהק על הקיר? מי נתן לו עצות? מי הוליך אותו מבור למהמורה, מקיר אבן לשערורייה? איך תמיד בחר, מכל האפשרויות, את הנכונה פחות? מדוע תמיד, אם אמר את הדבר הנכון עשה את זה בזמן הלא נכון, ולהפך? עוד בטרם נכנס מופז לתפקידו, מתח יעלון ביקורת חריפה בראיון עיתונאי על הקפיצה מהמדים ללשכת השר. מופז היה המום. לקח את יעלון לשיחה. "לא הייתי צריך להגיד את זה", אמר לו יעלון. מופז עבר הלאה. מאז, יעלון אמר עוד הרבה דברים.
בסופו של דבר, הוא שכח שהוא עובד אצל מופז, ולא להפך. הנה, לדוגמה, אלוף-משנה שלמה מופז. קצין מודיעין ראוי ואחיו של שר הביטחון. והנה, ארבעה תפקידים פוטנציאליים מתפנים, מופז ג'וניור ראוי לכל אחד מהם (לכל הדעות), והרמטכ "ל מקבל את המלצת ראש אמ"ן (המגושם אף יותר ממנו) ושולח את מופז הביתה. לא, הוא לא הודח בגלל זה, כי מופז הוא איש ענייני, אבל מתוך מאה רמטכ"לים רק אחד ישלח אח ראוי של שר ביטחון לפנסיה מוקדמת. האחד הזה הוא יעלון. לא מתוך צדקנות, לא מתוך מוסריות, לא מתוך טוהר כפיים. סתם, מתוך שלומיאליות התנהלותית ביזארית.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
יעלון ומופז. צילום: אי-פי
|
|
|
|
|
|
|
האמון שואף לאפס
|
|
|
|
|
|
|
כדי להדיח רמטכ"ל מתבקשת מסה קריטית המצטברת, מתגבשת ומתגלגלת מתוך פרטים כאלה. אצל יעלון, היו הרבה פרטים כאלה. הוא הטריף את מופז עם "ההתנתקות תעניק רוח גבית לטרור", הוא שרף למופז את הפיוז עם "לא היינו מספיק נדיבים עם אבו מאזן". מופז אומר, בעצם, שיעלון לא היה שלם, מהרגע הראשון, עם ההתנתקות. "מתחילת הדרך היתה לי הרגשה שהוא לא שלם עם זה", אומר שר הביטחון. וכשהולכים להתנתקות, רצוי לעשות את זה בלב שלם.
קו פרשת המים היה הדחתו המשפילה של תת אלוף שמואל זכאי. יעלון, שמיהר לוועדת חוץ וביטחון של הכנסת על מנת לחרף שם את אחד הקצינים המוערכים ביותר בצבא, שלא יצא מרצועת הביטחון בדרום לבנון במשך חודשים, שסירב לצאת הביתה, שוויתר על לימודים לטובת קרבות ושחייליו סגדו לו, לא יכול להתלונן עכשיו. יחס גורר יחס.
מופז רתח. כשזכאי בא אליו, כמה ימים אחרי ההדחה, אפשר היה כבר לראות את התיעוב על פניו של שר הביטחון בכל פעם שהוזכר שמו של הרמטכ"ל. הדמעות, בפגישה ההיא בין זכאי למופז, זלגו. מאותו רגע היה ברור, שזמנו של יעלון קצוב. הוא איבד, סופית, את שר הביטחון. הוא איבד, סופית, את המנהיגות. כמות לא מבוטלת של אלופים במטה הכללי, מזועזעים מהתנהגות הרמטכ"ל, החלו לדבר עליו מאחורי הגב. הפור נפל.
בשבוע שעבר, כשהתברר שהתחקיר של זכאי סביב התקרית ההיא היה דווקא תקין, ושהתנהלותם של הרמטכ"ל ואלוף פיקוד הדרום לא היתה תקינה, אף אחד לא קם. הכתבים הצבאיים, הפרשנים, מילמלו משהו לא ברור והמשיכו הלאה. יעלון, ייאמר לזכותו, לא היה המוביל בפרשה הזו. הוא הובל בידי אלוף פיקוד הדרום, שתמרן אותו לתוך הקטסטרופה בכישרון רב. עכשיו, הצדק נעשה. גם זמנו של דן הראל קצוב. צריך להתפלל שיעבור את ההתנתקות בשלום. האמון שרוחשים לו מסביב שואף לאפס.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
תת אלוף שמואל זכאי. צילום: אדי ישראל
|
|
|
|
|
|
|
יעלון הוצא מהקשרו
|
|
|
|
|
|
|
הם היו חברים טובים פעם. מופז הרמטכ"ל, יעלון סגנו. גיבוי הדדי, הערכה. הם ניגודים מוחלטים. יעלון הרהוט, המנומק, המהורהר. מופז השתקן, המסוגף, הנחוש. במטכ"ל מסבירים את ההבדלים: כשמופז התמנה, הוא הקים צוותי עבודה לשינוי הצבא, בכל צוות העמיד אלוף. המטכ"ל היה מאוחד סביבו. לא הוטל ספק במנהיגותו. גם בימים קשים. מופז הוא לוחם. איש פשוט, לא מורכב, יודע להקיף את עצמו בצוות טוב ואמין, יודע לחלק סמכויות, מזהה עמית, מסמן טורף, עובד 20 שעות ביממה. הרושם שמשאיר עליך מופז בתום שיחת רקע הוא בעייתי. על היעדר הכריזמה הוא מפצה בעבודה קשה.
יעלון, לעומתו, אינטלקטואל. שיחה איתו מותירה, בדרך כלל, רושם עצום. אלא שמנהיגות ותוצאות לא קשורות, לרוע המזל, ברושם. יעלון, כשהגיע ללשכת הרמטכ"ל, הקים "צוותי חשיבה". הביא מומחים חיצוניים. ניתק עצמו מהאלופים. מדרגי השדה. השקיע זמן ואנרגיה בשטויות והסתבכויות. בשלב מסוים אמרו האלופים ש"הרמטכ"ל נחטף".
אחר כך הוא התעשת לרגע, הדיח את העוזרת האישית שלו, כמעט הדיח את הדוברת, ונדמה היה שהוא עולה על דרך חדשה. ואז התברר שהוא ממשיך להיות מובל, לא להוביל, ולקרוא הפוך את המפה. הדרך הזו הסתיימה במבוי סתום, כעבור שלוש שנות קדנציה. ההסתבכויות נמשכו. יעלון נקלע למערבולת ובמקום לצלול ולהיחלץ, הוא בטש בידיו וברגליו והחמיר את מצבו. הוא היה יושב בישיבות מטכ"ל, מצטט מדברים שנכתבו עליו בעיתונים, מתרעם ומסביר שהדברים הוצאו מהקשרם. "כמה דברים אפשר להוציא מהקשרם", שואלים אצל מופז, "אין גבול?". בסוף, יעלון הוצא בעצמו מהקשרו.
המחזה לא קל והשמחה לאיד מיותרת. הרי האיש ערכי, ראוי, מוסרי, מלא כוונות טובות. "הוא היה יכול להיות שופט מצוין, אפילו פילוסוף של תורת המוסר", אומרים עליו בלשכת ראש הממשלה. "רמטכ"ל? היה כנראה קצת גדול עליו". עובדה: הצבא היום הוא צבא עייף, אפור, נטול חדווה. מצד שני, הוא צבא מצליח. גם את זה אסור לשכוח, גם בזה יש ליעלון מניות. לפיכך, אין לפרשה הזו פסק דין ברור, אין כאן שחור מול לבן. מרכיביה של העוגה רבים. הטעם? לא משהו. אף אחד לא יוצא עם טעם טוב מהסיפור הזה. לא יעלון, לא מופז, לא צה"ל, לא אנחנו. והסיפור הזה, כאמור, עצוב.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
יעלון. צילום: עודד קרני
|
|
|
|
|
|
|
קרב הרפתנים הוכרע
|
|
|
|
|
|
|
ביום חמישי שעבר הגיע מופז ללשכת ראש הממשלה, לפגישה בארבע עיניים. שלא כרגיל, המזכיר הצבאי האלוף יואב גלנט לא נכח. מופז ביקש פרטיות, מכיוון שדובר בפגישה שדנה בגורל הרמטכ"ל. מי כן נכח? דובי וייסגלס. "היועץ המעונב", בפי יעלון. בין וייסגלס ליעלון רובץ אוקיינוס של דם רע. יעלון היה זה שהאשים את וייסגלס שהוליך את שרון באף להתנתקות, תוך עקיפת הצבא.
יעלון ויתר על תא"ל עיבל גלעדי, מהיותר מוכשרים בקציני צה"ל, רק בגלל שוייסגלס העריך אותו וניצל את כישוריו מול האמריקנים. גלעדי צורף פעם לנסיעת וייסגלס לוושינגטון, יעלון סירב להורות לצה"ל לממן את הכרטיס. מתברר שהקיבוצניק הזה, המבויש, הנבוך, יודע לפעמים להיות יצרי, נקמן, קטנוני וכוחני. הבעיה שלו היתה שהוא לא ידע להיות כזה בזמן הנכון, מול היריבים הנכונים. וייסגלס כינה אותו "הרפתן", תוך התעלמות מופגנת מהעובדה שגם שאול מופז הוא רפתן מורשה (מבית הספר החקלאי בנהלל). קרב הרפתנים הוכרע השבוע, לרעת יעלון.
בנובמבר ישב יעלון בפעם הראשונה עם מופז ושאל אותו מה עם הארכת הקדנציה. "אני זמין ומוכן", אמר . מופז התפלא: "למה לך לעורר את זה? זה פוגע במעמדך. כשתגיע השעה, יפנו אליך. אתה רמטכ"ל, תהיה בטוח במעמדך, בשביל מה שפת הגוף הלא בטוחה הזו? ". כעבור שבועיים, באותה שפת גוף, הלך יעלון לשרון. שרון פטר אותו ב"אני אתייעץ". בדצמבר הגיע שוב למופז. שר הביטחון, עם סבלנות מתקצרת, אמר לרמטכ"ל: "יש שלוש אופציות. או שכהונתך תוארך בשנה, או שהיא תוארך בחצי שנה, או שהיא לא תוארך. תוך חודש-חודשיים נודיע לך". יעלון שאל אז את מופז מדוע נשקלת האפשרות להאריך לו רק בחצי שנה? מופז לא ממש ענה.
בינתיים, המשיך הטלפון השבור. מופז ויעלון התקשו להסכים ולו על מינוי בודד במטכ"ל. אלופים נתקעו. יעלון הבהיר שלא ימנה יותר אלופים עד שיידע מה איתו. משה קפלינסקי, שנתפש בלשכת שרון כמי שעשה סדר ביהודה ושומרון, נפגע. הכל נראה תקוע. ואז הופיעה "ידיעת האולטימטום" של יעלון (או שנה או כלום) ב"מעריב", אצל עמיר רפפורט. יעלון היתמם ואמר ש"זה לא אני, מישהו אחר נתן לו".
נכון , מישהו (מישהי) מחצרו של יעלון. כעבור כמה ימים זה הופיע שוב, גם ב"ידיעות". האולטימטום הקפיץ את שרון, גם את מופז. היחסים הלכו והתערערו. "תראה מה אתה עושה", אמר באחת השיחות מופז ליעלון, "אתה יכול להתייעץ, לשאול, אנחנו לא רוצים לעשות לך רע, לא רוצים שתיכשל".
אבל הוא המשיך להיכשל. הדיון בוועדת השרים לשחרור אסירים ניפק כותרת שהקפיצה את יעלון: "הרמטכ"ל תומך בשחרור רוצחים". הוא התקשר למופז וביקש להתראיין בגלי צה"ל כדי לתקן את הדברים שהוצאו, שוב, מהקשרם. מופז אישר. במקום להתראיין בקולו, מה שהיה חוסך לו הרבה צרות, הלך יעלון ותדרך בשם "קצין בכיר". מה שיצא מהתדרוך זה ביקורת נוספת על הדרג המדיני.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
* * *
|
|
|
|
|
|
|
יעלון, למרות שהיה בדעה אחת עם שרון, הצליח לנפק מצב שבו הם מתעמתים. לוליינות הפוכה. מופז, בשלב הזה, כבר ידע: אני לא יכול להמשיך לעבוד איתו. נקודה. הוא הלך לשרון, "שלא פרץ בבכי". שרון וסביבתו מביטים על יעלון כבר הרבה זמן במבט עקום, צירוף של תימהון ושעשוע. יחד עם זאת, המהלך הוא מהלך מופזי. שר הביטחון מוביל אותו, שר הביטחון גם ישלם את המחיר. כמו ששרון אוהב.
מופז מקל ראש בסיכונים. את ההתנתקות, הוא אומר, לא עושה הרמטכ"ל. יש אלופי פיקודים, יש משטרה, וכל האחריות מוטלת עליי, על השר. פחדתי מפלונטר, מרגע קשה שיכול לגרום לתסבוכת, שמקורו ביחסים רעועים כאלה. מופז הודיע ליעלון על החלטתו ביום שני, אחרי כנס בגעש, בשיחה קצרה. למחרת, ישב מופז בלשכתו בין 8 ל-11 וחצי בלילה, העביר מסר ללשכת הרמטכ"ל שהוא זמין ומוכן לשיחה ארוכה יותר. הרמטכ"ל לא בא.
בשלב הזה, החל מופז להודיע לאלופים ויצאה הודעה לתקשורת. "אני הולך למהלך קשה, מורכב, ואני חייב לדעת שזה שהולך איתי, לא יעשה לי מעקפים ולא יפתיע אותי", אומר מופז. הוא מודע לביקורת. "כשאתה לובש מדי רמטכ"ל יש לך חסינות", הוא אומר ויודע מה שהוא אומר, "הרבה מאוד שרי ביטחון רצו לסיים קדנציות של רמטכ"לים אחרי שלוש שנים", הוא אומר, ויודע מצוין מה שהוא אומר. כך היה אצל פואד, שבלע גלולה נגד בחילה בטרם האריך למופז את הקדנציה. אבל למופז היה, השבוע, האומץ הנדרש. "אני הולך בעיניים פקוחות עם צוות שאין לי לגביו שום היסוס", הוא אומר, "בוגי לא מתאים. פשוט לא מתאים. זו החלטה קשה, יש לה מחיר, ואני מוכן לשלם את המחיר".
אז מי יתאים? גבי אשכנזי או דן חלוץ? החלטה קשה. שני מועמדים ראויים, כל אחד ויתרונותיו. מופז בעד אשכנזי. שרון ומשפחתו בעד חלוץ. מופז, לכאורה, על פי החוק, אמור להחליט. במציאות, שרון הוא הפטרון של מופז, וייסגלס הוא היועץ של שניהם. יוצא מזה שלחלוץ יתרון.
"אין, לא יהיה לך אומץ למנות את אשכנזי", אמרו למופז השבוע. שוב, אתגרו אותו. מופז, כמו שכבר ראינו, אוהב אתגרים. אז מוקדם, מאוד מוקדם להמר על דן חלוץ. מה שבטוח זה שאחד משניהם יהיה הרמטכ"ל, והשני יהיה, אולי, מנכ"ל משרד הביטחון.
זאהר ג'בארין יושב בכלא כבר 13 שנה. הוא נחשב לאחד ממנהיגי החמאס המשפיעים ביותר. ידיו מגואלות בדם רב. התא שלו קטן, יש לו שותף נוסף (איש ג'יהאד איסלמי), מטר וחצי על שלושה מטרים בערך. תפילות בערבית מעטרות את הקירות. תמונות של אל-אקצה. מיטת קומותיים מסודרת. על המיטה חוברת של האוניברסיטה הפתוחה. "תולדות ציון והציונות".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
48 מאסרי עולם
|
|
|
|
|
|
|
ג'בארין עושה תואר אקדמי במדע המדינה ולומד ציונות. לא, הוא לא ציוני, גם לא אוהב ישראל. הוא אחד מאנשי החמאס המשפיעים ביותר בכלא, אסיר מסוכן באגף האיקסים השמור ביותר של כלא אשל בגוש דרום, באר-שבע. אחד מ-500 אסירים ביטחוניים קשים, קשים מאוד, שנמצאים שם, תחת פיקודו של אבי ביטון. "הכלא שינה אותי", אומר ג'בארין, "אני היום אדם אחר לגמרי. צריך לדעת לחיות ביחד. הפתרון הוא של שתי מדינות לשני עמים. אתם חושבים שחמאס זה רק מוות ורצח. אתם לא מבינים מה קורה. אתם לא שומעים".
בתא הסמוך יושב ארכי-רוצח אחר. חסן סלאמה. שמו של האיש עורר חלחלה במשך תקופה ארוכה. הוא עמד מאחורי פיגועים רבים, שילח מתאבדים, חלש על תשתית החמאס בשומרון והפיל חללים רבים. כשנכנסים לתא הזעיר שלו (עם שותף), מגלים צעיר צנום, זקן קצרצר, חיוך מבויש, כמעט בייבי פייס. לך תאמין שהפרצוף התמים הזה שלח כל כך הרבה ישראלים למותם. סלאמה נידון ל-48 מאסרי עולם. "אם יתנהג יפה", מתלוצץ מפקד הכלא ביטון, "אני אוריד לו שניים".
מה אתה אומר על התהליך, על ההודנה, על סוף האינתיפאדה? "אינשאללה, מה שאללה רוצה, הוא שיהיה. אני בסך הכל חייל במנגנון", אומר סלאמה, "אני, מה אכפת לי מה יחליטו בחוץ? מה שיהיה יהיה. אני הרי בפנים עכשיו".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"אנחנו רוצים דיאלוג". אסירים ביטחוניים בדרך לשחרור בשנה שעברה. צילום: גרי אברמוביץ
|
|
|
|
|
|
|
פעמיים ביום בחצר
|
|
|
|
|
|
|
"חצר הטיולים" באגף הביטחוניים. חצר קטנה, מקורה, מבוצרת. אור השמש כמעט לא חודר פנימה. כמה עשרות אסירים מתגודדים בתוכה, מתהלכים בגושים גדולים אנה והנה. כניסתם של המבקרים מחרידה את השלווה. נוצרת התגודדות. הפרצופים מזוקנים ברובם. קצת מפחידים. רובם דוברי עברית. כשמתחילים לדבר, הפחד מתפוגג. המחיצות נופלות. הנה הם, הרוצחים. האסירים שאבו מאזן מדבר עליהם. בגודל טבעי. במדי אסיר חומים, נעלי ספורט או כפכפי גומי. אנשי חמאס, ג'יהאד איסלאמי, תנזים.
אבו סרור, הדובר של האגף ("אני? רצחתי משתף פעולה. אבל לפני אוסלו") אומר: "אנחנו רוצים דיאלוג. אתם לא מבינים מה קורה כאן. הכוח לשינוי, הלחץ להפסקת האלימות, התמיכה במהלכים של אבו מאזן, הכל בא מתוך הכלא. מאיתנו. אני קורא לצעירי הליכוד לבוא לכאן, לדיאלוג. אנחנו רוצים לדבר איתם. הגיע הזמן ששני העמים יישבו וידברו ביחד. רק דיאלוג יפתור את הסכסוך הזה. תגיד לראש צעירי הליכוד שאנחנו רוצים שידבר איתנו".
מסביב, יער של חמאסניקים. חלקם משכילים, דוברי אנגלית רהוטה. מטופחים. כולם מדברים על התקווה לשחרור. על זה שלא יחזרו לטרור. לך תאמין להם. "תגמרו את הכיבוש, נגמור את האינתיפאדה", הם אומרים. הכיבוש, לוחש אחד מבכירי שירות בתי הסוהר, הוא גם הכיבוש על יפו, רמלה, חיפה. האסירים נשאלים אם הם מוכנים להכיר בישראל, בזכותה להתקיים. "בשביל מה להכיר?", עונה חמאסניק, "זה נגד הדת. במקום זה, בוא נלך על הודנה לעשר, 20 שנה. הזמן יעשה את שלו. אנחנו מוכנים להודנה".
זה הרחוב הפלשתיני הפנימי. בין הסורגים, מעבר לכותלי הבטון העבים של הכלא הישראלי. קורה שם משהו. לא ברור מה. מרואן ברגותי יושב בכלא הזה (ראיון עימו פורסם השבוע ב"מעריב"), המון אנרגיה יוצאת מהכלא הזה אל הרחוב. הנרטיב הפלשתיני מבוסס, במידה רבה, על האסירים. עכשיו, לך תעשה עם זה משהו. לך תתמודד עם כמות כזו של רוצחים מגואלים בדם.
אבי דיכטר ניצב, כצוק איתן, נגד הנטייה להתחיל לשחרר, לאט לאט, בזהירות, אסירים עם דם על הידיים. אסירים ותיקים, שריצו את מרבית עונשם, שלא רצחו ממש אלא סייעו. ועדיין, רוצחים. מעניין מה תהיה עמדת מחליפו של דיכטר, יובל דיסקין. אגב, בניגוד למה שפורסם כאן בשבוע שעבר, דיסקין לא הצליח למנוע את גניבת רכבו בתקרית ההיא (שאירעה לפני עשר שנים). הגנב הפלשתיני גנב את הרכב, כשבנו של דיסקין יושב בתוכו. המכונית נמצאה אחר כך, והילד נמצא אחריה נטוש בתוך שלולית באחד הפרדסים. אכן, ניסיון מפחיד לראש השב"כ המיועד. מה שמצפה לו בתפקיד, מפחיד לא פחות.
בינתיים, נותר להתרשם: בניגוד לפרסומים, האסירים הביטחוניים מוחזקים בתנאים לא קלים. הכל מתוקתק, נקי, יעיל. ה"קלים" בתאים של שישה עד שמונה, המסוכנים בתאים זוגיים. הצינוק פעיל. הם מקבלים קנטינה מגוונת, מכספי הרשות הפלשתינית, אבל הם לא בקייטנה. אפשר להירגע. חצר הטיולים קטנה, שעות הטיול מצומצמות (שעה וחצי כפול 2 ביממה), המערכת מטפלת בהם בקפידה, חלקם לא ראו בני משפחה תקופה ארוכה (בגלל איסור הכניסה לישראל). בסך הכל, הם משלמים על מה שעשו, וטוב שכך. השאלה היא, האם, איפה, מתי ואיך אפשר יהיה להתחיל לנצל אותם, בעדינות, כדי לצאת לדרך חדשה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
המשימה הקשה מכל
|
|
|
|
|
|
|
סוף השבוע הקרוב יהיה, שוב, מאוד לא שקט אצל בנימין נתניהו. איך יצביע ביום ראשון, בהצבעה ההיסטורית בממשלה על ההתנתקות? ביבי מוצא את עצמו שוב במצב בלתי אפשרי. אם יימנע, יהפוך לבדיחה בינלאומית (הוא לא יימנע). אם יתמוך, יהפוך לבדיחה בבסיס הכוח שלו. אם יתנגד, ישלם מחיר כבד בוושינגטון, במרכז ואצל ראש הממשלה. הערכה: ביבי בסופו של דבר יתנגד. מכיוון שלא מדובר בקול מכריע, והרוב מובטח, זה יעבור בשלום. מערכת היחסים שלו עם שרון גם כך נמצאת בשפל מתמשך. הוא חייב לבדל את עצמו, איכשהו, משרון. עד מתי יוכל להיות פלטפורמה נגררת, חסרת מנוע, רתומה לסמיטריילר מחוות שקמים? עד יום ראשון.
ואחר כך? ההערכה היא ששרון ישרוד גם את התקציב. מצד אחד, אלי ישי הוכיח שהוא רציני. "אני אמשיך לנהל מלחמת התשה על הילדים הרעבים", אמר השבוע, ומתכוון לזה. מצד שני, יש שלוש קבוצות פגיעות: המורדים, שינוי ויח"ד. אף אחת מהקבוצות הללו לא מעוניינת בבחירות חדשות. המורדים לא רוצים בחירות, שינוי לא רוצה בחירות ויח"ד לא רוצה לעכב את ההתנתקות. אף אחד לא יוכל להסביר את זה לקהל שלו. מישהו, כמו תמיד, ימצמץ. שרון יכול לחייך בסיפוק: בשבוע שעבר עברה ההתנתקות סופית, הכנסת גמרה להצביע, משאל העם מת. עכשיו, כל מה שנשאר, זה לבצע. וזו המשימה הקשה מכל.
kaspit@maariv.co.il
לא ניתן לשלוח תגובות למאמר זה
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | עתונאי, משפטן, ישראלי. בן 43, לשעבר שליח 'מעריב' בניו-יורק, כתב, פרשן ודעתן מדיני-פוליטי-בטחוני. אוחז אשה אחת, ילד אחד וכלב אחד. כתב שלושה ספרים (על אחד מהם מתחרט), כיסה חמישה ראשי ממשלה (מתחרט על כולם) | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
