 |
בחורף 92' נפל מהשמים גבר קפוא לתוך סלון בית בלונג איילנד. על האומלל לא היו מסמכים מזהים, עם זאת בלטו אצלו שני פרטים משונים:
א.
לאלמוני לא היה תחת.
ב. קיים היה דמיון מפתיע בין פני האלמוני לאלו של שחקן המערבונים ג'ק פאלאנס.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
* * *
|
|
|
 |
|
|
|
באמצע שנות התשעים, במסגרת לימודי, הכנתי עבודה על המערבון הקלאסי "שיין". סיפורו של אקדוחן עייף, מיוסר ובעל מצפון, המגיע לעיירה בשום מקום, ונאלץ להתערב בעימות דמים בין מתיישבים דלים לחוואי מושחת בשם רייקר. בסופו של יום, שיין מנצח ועוזב בודד כשם שבא. רוח הרפאים של הצדק, בא משום מקום וחוזר לשם. בלי עבר, בלי עתיד. השחקן אלן לאד היה שיין, טיפוס שנראה כמו סוכן ביטוח מתרומם שמגהץ את הגרביים, ואולי דווקא בשל כך היה בו משהו חידתי.
כל צופה בסרט חש כי שיין מחוויר מול נציג האופל, ג'ק ווילסון, אקדוחן רצחני בגילומו של ג'ק פאלאנס. ווילסון הוא כמו גרפס מהגיהנום. מעיניו נשקפת מהות קטלנית מזוקקת וקהת רגש. בחיוך שטני ומקפיא דם הוא מתעמת עם טרפו וממלמל בניגון רך וגרוני המדגיש את האימה. בכל סצנה שבה מופיע פאלאנס, נדמה כי הזמן איטי יותר, כאילו הוא מתעוות נוכח הכריזמה השטנית והמאיימת שלו. ב"שיין" קיבע פאלאנס את האבטיפוס לכל נבלי המערבונים שיבואו אחריו, אך איש לא יגיע לקרסוליו, כיוון שפאלאנס יכול אפילו ללבוש שמלה וללכת עם נוצה בתחת ועדיין להטיל טרור ואימה. מכל מקום, בזמן שהכנתי את העבודה, נפרצה דירתי והווידאו נגנב, כך שנאלצתי לצפות בסרט בביתו של אבי. כשהגעתי, ישב בסלון קליינט של אבא בשם שמעון. ברנש קשוח, בעל מבטא צרפתי ומבט עצבני בעיניים, אחד מהסוג שעל מצבת קברו צריך לחקוק: "הי, על מה אתה חושב שאתה מסתכל?". כששמעון הבחין בקלטת הווידאו הוא חייך ואמר: "שמע, אם אתה יש זמן, אני מספר אותך סיפור מגניפיסו על פילם זה".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
* * *
|
|
|
|
|
|
|
בנערותו היה צבי נמושה. נער גבוה וגמלוני עם גרגרת עצומה ופצעי בגרות מודלקים, שגרמו לפרצוף שלו להיראות כאילו עלה באש ומישהו כיבה אותו עם מזלג. הרבה כאפות וחרא הוא אכל בשפירא, שכונת מגוריו, אבל כל זה השתנה בשנת 54', כשהמערבון "שיין" החל מציג במוגרבי. משהו ביחס הסביבה עבר מהפך. זה התחיל במישהו בשכונה שפתאום כינה אותו "ווילסון", ונמשך בלילה אחד, כשהלך בסמטה, וזוג עבר למדרכה השנייה. צבי פשוט נראה כתאום האבוד של פאלאנס.
כשצפה בסרט לבסוף, חווה צבי הארה. הוא נכנס לתפקיד חייו. יום אחר יום הגיע לקולנוע, הסדרנים הניחו לו להיכנס בחינם. צבי למד את ווילסון לפרטי פרטיו. מהופנט, יושב מול המסך הענק, גומע בצימאון את הבעת פניו הנחושה, האטומה והאכזרית של פאלאנס בשעה שרכב על סוסו, את מבטו המר, הקפוא והרצחני שעה שהוא מעפיל או יורד מאוכף סוסו הנאמן. שתי סצנות אהב במיוחד: הפגישה הראשונה בין שיין לאקדוחן, שבה יושב פאלאנס על סוסו, מגחך כמוות עצמו, עיניו נטועות בעיני שיין. לבסוף הוא מתרחק ברכיבה לאחור, מבטו לא מש. אך במיוחד חיכה צבי כל פעם מחדש לסצנת הכניסה של האקדוחן לעיירה. פאלאנס צועד ברחוב הראשי, מוביל את סוסו באפסר. מלאך המוות בא לקצור.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
איור: דודי שמאי
|
|
|
|
|
|
|
* * *
|
|
|
|
|
|
|
מצפייה לצפייה הפך צבי לווילסון. הוא אימץ את שתיקותיו, את חיוכו הקפוא, את אומץ לבו. משבוע לשבוע גברה אלימותו. הוא הסתובב בחברת עבריינים ועשה לעצמו שם כטיפוס אלים וחסר מעצורים.
מתאגרפים שהתמודדו עם מייק טייסון בשיאו תיארו את החוויה כהוצאה להורג עם ריח מנטה של בן-גיי מעורב בזיעה. טייסון הבהיר למה: "אני מנצח אותם, כי אני תמיד מנסה לדחוף להם את עצם האף לגזע המוח". בנקודה זו טמון השינוי שחל בצבי. האומץ אינו ביכולת ספיגת מכות, האומץ האמיתי הוא להכות. בשר מתנגש בבשר, עד שהופך לעיסה מדממת. ללא רחמים, ללא מורא.
בכל אגרוף, בכל מהלומה, צבי הביא את העלבונות שספג, את הדחייה, את הריח של המשחה נגד אקנה. לעמוד מולו היה כמו לפגוש נמר שהתעורר בצד הלא נכון של הכלוב בבוקר.
לחץ משטרתי הבריח אותו לאמריקה בתחילת שנות השישים. צבי החל לעבוד עבור בוס יהודי מרינו, נבאדה. חוזי קונפקציה. תופר לקוחות עם דוקרן קרח ואז שותל אותם ביציקות בטון של מלון ההולך ונבנה. בכל פעם שצבי הישן, הנמושה, הגיע לביקור אצל נפשו של צבי החדש, היה זה מביט בפוסטר הענק התלוי בדירה. ג'ק פאלאנס פוסע אל תוך העיירה. ומעבר לכך, היה הקוק.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
* * *
|
|
|
|
|
|
|
כעבור שמונה שנים
של רסיטלים סולו הצטרף אליו בחור חדש. פרנק, מומחה חבלה צולע, יוצא וייטנאם טרי, מכוער ורע לב, אחד שתעודת הלידה שלו היתה צריכה להיות מכתב התנצלות ממפעל קונדומים.
בשלב מסוים טיפסו הרגלי הסמים של צבי לבוסים על העצבים, והם הורו לפרנק לשלוח אותו למדוד תכריכים. כאן המקום לציין שפרנק היה ניצול אחת המלכודות היותר אכזריות שחיכו לכוחות הרגלים האמריקניים בווייטנאם. בבור בגובה מטר ובקוטר דומה, מוסווה בעלים, טמנו הווייטקונג מוט עץ מחודד טבול בשתן. מאות חיילים אמריקנים קיפדו את חייהם כשווארמה, אחרים נזכרים בכאב בכל פעם שהם פוגשים באסלה. האופי האנושי צפוי, ולפיכך פרנק לא החמיץ את ההזדמנות וטמן לצבי מטען בשירותים. צבי הגיע הביתה, בשלב מסוים הלך להמליט. כשהוריד את ידית הניאגרה, ב-א-נ-ג. הוא איבד את התחת לעד. למזלו הטוב הוא ניצל, וגם הפעקאלע שלו ניצל, אבל עכשיו התחת שלו נראה כמו הפנים שלו. פלטה עם חורים. צבי ידע שהסטטיסטיקה פועלת נגדו וברח לצרפת. הקשר הישראלי סידר לו מסמכים וג' וב אצל גנגסטרים אלג' יראים. צבי הפך לרוז'ה דהאן והחל לנהל מועדון סטריפטיז בפריז ולהתעסק עם אקונומיקה. ממחסל הפך למלבין. החיים היו טובים, קוק משובח, הכסף זרם והבחורות היו יותר קלות מתשבץ ב"פילון".
אלא שאז, בשנת 89', השתבש מחשב של משרד המשפטים הצרפתי, שתפקידו היה לנפק תזכורות לתשלום דוחות תנועה. 41 אלף מתושבי פריז קיבלו זימון בדואר למשפטים בעוון רצח, זנות או סחר בסמים. בין הנמענים היה רוז'ה דהאן. צבי נבהל. הוא היה בטוח שעלו עליו. הוא עבר לגור בדירת מסתור בפרבר מסריח של מהגרים וחי על דיאטה של קפה, ציפורניים וגבעות קוקאין. האף שלו נראה כאילו חיטט בו עם מברג. בסוף עפה לו הטסה, הוא התחיל לשמוע קולות והיה משוכנע שבזמן הניתוח, אחרי ההתנקשות, השתילו לו טרנזיסטור ליד עצם הזנב.
בשנת 90' חזר צבי לישראל אחרי שנים רבות. הוא שכר מכונית ונסע. מאוחר יותר יספר לפסיכיאטר באברבנאל שלוויין ריגול שידר לטרנזיסטור הוראות הפעלה. כעבור מספר לילות מוכי שינה ובמצב פסיכוטי, הוא התנקש בחיי רמזור. שוב עמד לו הנס. חייו ניצלו. כשהשוטרים הגיעו אליו, הם גילו שמאחורי העיניים שלו אין נהג. הם העבירו אותו למחלקה סגורה.
לאחר מספר חודשים שוחרר עם רצפט, אבל כיוון שצבי לא האמין בכדורים, התחילה הטלוויזיה מהר מאוד לפתח עימו דיאלוג. הפקודה היתה ברורה, להגיע לאמריקה ולחסל את ג'ק פאלאנס שגנב ממנו את נפשו. צבי חזר לצרפת ונעלם. כעבור שנה ימצאו אותו בבית בלונג איילנד. בשום מעבר גבול לא נרשמה יציאתו. יעבור חודש נוסף והחידה תיפתר. מכונאי של אייר פראנס יגלה בתוך ההתקן ההידראולי של גלגלי מטוס איירבוס תיק קטן עם מסמכים. התברר שצבי ביקש לרכוב לארצות הברית חבוי בגלגלי מטוס. כשהמטוס התקרב לנמל התעופה JFK ופתח את גלגליו, צבי נפל מהשמיים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
* * *
|
|
|
|
|
|
|
אך כל המעשה מתגמד אל מול גילוי בן שבועיים. שעת לילה מאוחרת, אני מתקשה להירדם ומזפזפ מול הטלוויזיה עד שאני נעצר בערוץ בידור, ששידר תוכנית תעודה על השחקן ג'ק פאלאנס. כמובן שמיד אני חושב על צבי האומלל.
עפעפי כמעט צונחים, אלא שאז אני שומע משהו שמפיל לי את הלסת לשטיח. מתברר שכל סצנות הרכיבה ב"שיין", כל הפעמים שבהן פאלאנס מעפיל ויורד מסוסו, כולל הפגישה הראשונה בינו לבין שיין, הינן אותה סצנה. פאלאנס פחד פחד מוות מסוסים. ג' ורג' סטיבנס, הבמאי, הצליח לצלם בכל הסרט רק שוט אחד של ירידה טובה מהסוס והשתמש בה לכל אורך הסרט, כשהוא מריץ אותה ברוורס, על מנת להראות את פאלאנס מעפיל על האוכף. גולת הכותרת, הסצנה מקפיאת הדם שבה פאלאנס מוביל את סוסו בהליכה לתוך העיר, היתה אמורה להיות על פי התסריט דהירה פראית, אבל פאלאנס אפילו לא הסכים לרכוב באיטיות. בלית ברירה הסתפק הבמאי בהליכה מנהלתית, והסצנה נכנסה להיסטוריה של הקולנוע. הבעת פניו האטומה, הקשוחה, הנחושה של פאלאנס לא היתה אלא ביטוי ללחץ ולחרדה של מישהו שהולך לחרבן במכנסיים. שמשון א גיבער.
segal99@012.net.il
| | | | | |
|
