 |
/images/archive/gallery/110/392.jpg מאיר שניצר
צילום: נעם וינד  |
|
|
|
|
|
|
| למאיר שניצר ברור שאין ויכוח על הישגיו של קישון בתחום הסאטירה. אבל מצד שני, קשה להתעלם משאלת הייצוג המזרחי שנוצרה ב"סאלח שבתי." האם זה המזרחי הפרימיטיבי, או שמא המזרחי המחוכם? |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לצד הישגיו המפליאים בתחום הלשון העברית, הותיר אחריו אפרים קישון, גאון הסאטירה הישראלי, פצצה חברתית המתקתקת כבר ארבעים שנה ברציפות. יש המכנים אותה סרטי בורקס; אחרים מנסחים זאת כסוגיית אופיו של הייצוג המזרחי בקולנוע הישראלי; הכל מסכימים כי "סאלח שבתי," סרט הבכורה של קישון, מעורר עדיין מחלוקות עזות, למרות ארבעה העשורים שחלפו מאז ליל הבכורה שלו.
ב,'64- כשהוצג לראשונה "סאלח שבתי," מנתה האוכלוסייה בישראל כשניים וחצי מיליון איש. 1,184,800 מהם (לפי נתוני משרד התעשייה והמסחר,( כמעט 50% מתושבי המדינה, ראו אז את הסרט ורשמו בכך שיא עולמי לצפייה בסרט קולנוע, יחסית לגודל האוכלוסייה. וכאן תחילתו של הוויכוח על משמעויותיו של "סאלח שבתי."
מרבית האוכלוסייה אז הוגדרה כ"אשכנזית." לכן, נטען, אין זה מפליא שהסרט, המתאר את המשפחה המזרחית באופן קריקטורלי
ולעגני, משך המונים, שנהרו לצחוק על העולה החדש מארצות האיסלאם. מה גם שבסרט עצמו לא מאוזכרת כלל המדינה בה נולד גיבור הסרט, והוא בגדר של "מזרחי" כללי.
פרט מעניין הוא שמובילי ההתנגדות ל"סאלח שבתי" - המבקר המנוח זאב רב נוף, והקולנוען עקיבא מודלינגר - היו אשכנזים, כמו מרבית הצופים בסרט. לימים התהפכה המגמה, כאשר "סאלח שבתי" הפך למחזמר בכיכובו של זאב רווח. שוב צצו אותן הטענות נגד קישון ז"ל. הפעם, כתשקיף לשינוי הדמוגרפי באוכלוסייה הישראלית, הובילו את המחאה אינטלקטואלים ופרשני תרבות שמוצאם מזרחי.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
פצצה קונספטואלית
|
|
|
 |
|
|
|
הוויכוח סביב "סאלח שבתי" ממרכז בתוכו את מהות שדה המוקשים הקרוי סוגיית הייצוג, שמעסיקה כבר חצי יובל את מיטב הפרשנים הפוסט-מודרניים. האם המזרחי חסר ההשכלה ומטושטש המוצא, שידידיו הקרובים הינם בקבוק הערק וקופסת השש-בש, הוא ביטוי לנחיתותו הברורה כנגד המעמד האשכנזי השליט. או אולי מזרחי זה אינו אלא גלגול של ג'וחה, הלץ הממזרי ממסורת הסיפור המזרח-תיכוני, שלומד בקלות את חוקי המשחק והקומבינה של השולטים בגורלו, ולכן הוא המנצח האמיתי במאבק ההישרדות שהוא מנהל.
בבוראו תמונת עולם זו, מתח הסאטיריקן קישון את הגדרת הסאטירה כמראה מעוקמת של פני החברה עד קצה גבולותיה. השאלה האם "סאלח שבתי" חושף את תחלואי החברה הישראלית בשיא העידן המפא"יניקי שלה, או שמא הוא מנצל את המטרייה הסאטירית כדי לצרף את קולו למקהלה הגזענית הכללית, היא סוג של פצצה קונספטואלית, שסרט זה, כמו גם יורשיו לז'אנר סרטי הבורקס, הטיל לחלל הדיון הציבורי. והרי הוויכוח עדיין לא שכך עד רגע זה. לראיה, סרטו של אבי נשר, "סוף העולם שמאלה," שהוקרן בבתי הקולנוע בשנה החולפת וחידש את הדיון סביב סוגיית הייצוג של העולה המזרחי.
תהא אשר תהא דעתו של המתווכח התורן בנושא הטעון הזה, סצינה עקרונית אחת תוסיף תמיד לעמוד בטור החובה של קישון המנוח. זו הסצינה המתארת את ההתגנבות של בני משפחת שבתי הענפה לדירת השיכון הנכספת. האב, האם, המון הילדים והסבתא, ניצבים נפעמים מול מתג החשמל וברז המים הזורמים. מעלים ומורידים את המתג, פותחים וסוגרים את הברז. רמז עבה מדיי לעולם עלום השם שממנו הגיחה המשפחה. לימים, בשלבי הקליטה הראשונים של העלייה מאתיופיה, שחזר סרט תעודה שהוכן עבור ערוץ 1 את הסצינה הזאת, וכמו הנציח לשנים ארוכות את מושג הנחשלות, שדבק ביוצאי עדה זו.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | מבקר סרטים ("כל העיר", "העיר", "הארץ", "קול ישראל", "מעריב") ועורך ("העיר", "מוסף הארץ"). שימש במשך שמונה שנים כמבקר הטלוויזיה של "מעריב". ספרו "הקולנוע הישראלי" הוא הלקסיקון המקיף ביותר על סרטים ישראליים | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
