ראשי > חדשות > שוברים שתיקה





"לא בשביל זה אנחנו שולחים את הילדים שלנו לצבא"
הילד נשלח לשירות קרבי בשטחים, וחזר משם עם טראומות קשות שמביאות את האלימות והכוחניות הביתה. שוברים שתיקה. והפעם: ההורים מדברים
 חן קוטס-בר
25/1/2005  11:47
עכשיו גם ההורים רוצים לשבור שתיקה. אבותיהם של חיילים סדירים ושל חיילים שהשתחררו לאחרונה מצה"ל, מבקשים לעודד את חברי "שוברים שתיקה" - ולדבר בעצמם על השפעת השירות בשטחים על בניהם. 
 
"אני חושב שחובתנו היא לקום ולזעוק: 'חברים, לא בשביל זה אנחנו שולחים את ילדינו לצבא'", אומר א', שבנו שירת ביחידה מיוחדת, "את זה אני מבין בחוכמה שלאחר מעשה, אחרי שבני השתחרר מצה"ל".

לדברי האב, ההורים היו אלה שהיו צריכים להקים את "שוברים שתיקה". "זו היתה חובתנו", הוא אומר, "אני מצר על כך שלא התעוררתי כשבני היה חייל, לפני שנה ושנתיים, אבל אני אומר – גם עכשיו לא מאוחר. צריך להקים ארגון של הורים שוברים שתיקה. כי אנחנו חלק מהחברה הישראלית שמתעלמת ושוכחת ולא מתמודדת. אנחנו, הורים של חיילים בצה"ל, לא מתמודדים עם העובדה והמציאות הנוראית, שהילדים שלנו חיים באיזושהי סכיזופרניה; בצבא הם עושים מה שעושים, ובבית הם חוזרים להיות הילדים שלנו, ילדים טובים ירושלים".
 
יגידו מן הסתם שזו קריאה פוליטית.

"זה לא פוליטי. גם תנועת 'שוברים שתיקה' היא לא פוליטית. זה בא מתוך דאגה לילדים שלנו. זה הכל: דאגת הורה לבנו. אני חושב שאנחנו, ההורים, צריכים להתאגד ולהתאחד ולהתארגן ולהשמיע את קולנו, מול עצמנו ומול החברה הישראלית. אנחנו צריכים לשאול, אם אנחנו רוצים להמשיך לשלם את המחיר הנורא, של הרס צלם אנוש של הילדים שלנו. אנחנו צריכים להשמיע קול צעקה מרה. ללבוש שק של אפר, ולצאת ולצעוק ברחובה של עיר. אם אני לא רוצה שהילד שחינכתי ולימדתי וטיפחתי יהיה קלגס, אז אני אומר אמירה פוליטית? אני בסך הכל הורה שדואג לילד שלו".
"אני יכול לדמיין את בני מכה"
א' עדיין משרת במילואים בתפקיד רגיש, ולכן הוא חושש להיחשף. "אני עצמי לא נאלצתי להתמודד בשירות הצבאי שלי עם דילמות מוסריות כמו אלה שיש היום", הוא אומר, "לא עבדתי מול אוכלוסייה אזרחית. גם כשהבן שלי שירת בצבא, לקח זמן עד שנפל לי האסימון. לא קישרתי את הבעיה המוסרית עם הפעילות של הבן שלי במסגרת יחידה מיוחדת. היה אצלי איזשהו נתק תודעתי. לא חיברתי את הבן שלי, הילד שגידלתי, עם הזוועה. סירבתי להאמין".

הוא לא שיתף אותך?

"הבן שלי שירת ביחידה מיוחדת. החבר'ה ביחידות המיוחדות הם 'סודיים'. הכל אצלם זה סוד. אתה שואל מה קורה והם אומרים 'בסדר. הכל בסדר'. גם אם הם נתקלו במשהו לא בסדר, אסור להם לספר. זה חלק מהקוד. אומרים תמיד שהיום ההורים מעורבים בשירות הצבאי של הילד שלהם. זה לא באמת נכון. רמת המעורבות היא אם הילד יקבל עוד שתי פרוסות לחם או לא. לא היינו מעורבים באמת ברמה, של מה הילדים שלנו עושים שם. את זה לא סיפרו".

א', עוקב אחרי העדויות שאוספים חברי שוברים שתיקה ושמתפרסמות גם במדור "שוברים שתיקה" ב-
NRG מעריב. גם בנו בחר לשבור שתיקה.

"אני קורא את העדויות", הוא אומר, "ומנסה לשבץ שם את שמו של בני. לצערי, אני יכול לדמיין את בני מכה. זה נראה לי נורא, רק המחשבה על זה מעבירה בי צמרמורת בעמוד השדרה, אבל אני יודע שאולי זה קרה. כי הוא היה שם. מזעזע אותי לחשוב שהבן שלי, הילד שלי, שחינכתי אותו ברמה מוסרית גבוהה, לכבוד האדם, וערך חיי אדם, וזכויות אדם – אולי היה שותף לדברים לא מוסריים, להתעללויות".

אתה הרגשת שהוא משתנה במהלך השירות הצבאי שלו?

"כן. היו קטעים שהוא היה מאד כוחני, ואנחנו ניסינו בכוחות על אנושיים לתת לו איזונים בבית, לרכך אותו, לעדן. כי אצלנו בבית אף פעם לא היתה אלימות, ופתאום, כשהוא חזר מהשטחים, מהאינתיפאדה, אנחנו נתקלנו ברבדים חדשים, גם בהיבט המילולי, וגם בכוחנות עצומה שהילד שלנו שידר. זו היתה התמודדות קשה, אבל עשינו הרבה מאד כדי לעצור את זה. למרות שאין לי צל של ספק, שמשהו ממה שהיה שם נשאר, חד משמעית. השרות בשטחים, כמו שהוא עכשיו, משאיר חריצים בנשמה של הילדים שלנו. אנחנו עושים מאמצים גדולים, אבל אנחנו לא מצליחים להחליק לילד את השריטות שזה עשה לילד בנשמה".
"הוא עבר חוויות איומות"
יוסי חיות, חקלאי מכפר יחזקאל, אביו של נועם, ששירת כקצין בנח"ל, משחזר את שירותו במילואים באינתיפאדה הראשונה.
 
"הדברים הקשים והרעים היו במינון כזה, שאפשר היה לצאת מהם בשלום, הוא אומר, "עדיין, אני זוכר מקרה שבו מישהו מהפלוגה שלי שמע שאפשר לשבור ידיים ורגליים. אני רואה את התמונה בכיכר, ברצועת עזה, כשמישהו לוקח אלה ושובר רגליים וידיים. אבל אנחנו עצרנו את זה, החיילים האחרים. אחר כך היתה המון פעילות של שיחות סביב הנושא. אלה דברים שלא שוכחים. הם נשארים אתך. דווקא בגלל זה, כשאני רואה מה הבן שלי עבר, אני אומר לעצמי 'הוא חווה חוויות איומות. הוא נשרט. איך אפשר בכלל לטפל בזה?'".
 
אתה יכול לדמיין את הבן שלך, שגידלת, מתעלל בערבים?
 
"קשה לי. אני גם יודע שנועם, לפחות לפי מה שהוא אומר לי, לא עשה ממש דברים איומים ונוראים. אבל אני יודע גם שאני הורה של מישהו שפיקד על חיילים שעשו דברים איומים, שנודעו לו אחר כך. אז הוא אחראי כמוהם".
 
ואיך אתה מרגיש עם זה?
 
"חרא. איך אני מרגיש? יש מילה אחרת בעברית לדבר הזה?".
 
בנו הצעיר של חיות, משרת גם הוא עכשיו בצה"ל, כחייל סדיר ביחידה קרבית. "תמכתי בו, בדיוק כמו שתמכתי בנועם", אומר האב, "אני נגד סרבנות. לכן גם קל לי מאוד להזדהות עם שוברים שתיקה, בגלל שהם נגד הסירוב. אני עדיין מאמין במערכת. השירות בצבא הוא עדיין ערך בעיני. אני לא חושב שצריך לסרב, אבל אני כן חושב שהגיע הזמן לשבור שתיקה". 
הטראומה בשבילם יותר קשה
ז' הוא אב לחייל ביחידה קרבית.
 
"ברור שכהורה, אני דואג פיזית לבן שלי", הוא אומר, "אבל נוצר מצב שאני דואג מאוד גם לבריאות הנפשית שלו. אני מרגיש שלילד שלי נגרם נזק. נזק נפשי. הוא בא הביתה, והוא לא אותו ילד. הילד שלי השתנה. הוא לא רוצה להדאיג אותנו, אז הוא לא נכנס לפרטים, אבל אני מרגיש שהוא מתקשה. בגלל זה הייתי רוצה שגם הורים אחרים יבינו; זה שהילד שלכם חוזר הביתה שלם בגופו, ידיים, רגליים, זה עוד לא אומר כלום. הנפש – זה לא פחות חשוב".
 
גם ז' מבקש להעביר מסר שאינו פוליטי. "המסר שלי", הוא אומר, "הוא של דאגה. מה שהבן שלי עובר היום בשטחים, עושה צלקות. זה שוק, זו טראומה".
 
"בבית ספר תיכון לימדו אותו על כבוד האדם וזכויות האדם, ופתאום הוא עבר לצד השני, וזהו. והכל מותר", אומר ז', "הוא נכנס באמצע הלילה לבית שיושבים בו סבא וסבתא, בגיל הסבא וסבתא שלו, ואפשר לשבור, ואפשר להרביץ. והוא רואה לנגד עיניו את הסבא וסבתא שלו.
 
"ילדים כמו הבן שלי, שהם ילדים טובים, הטראומה בשבילם היא רק יותר קשה. אלה לא ילדים שראו אלימות. פתאום הם מבינים שהעולם הוא לא בדיוק כמו שסיפרו להם. הם מכירים עולם אחר לגמרי. הם מתחילים לחשוב 'אולי זה העולם האמיתי'. הם יוצאים החוצה, וזה מה שהם מביאים לחיים שאחרי הצבא, לכביש, לכל מקום. אנחנו, ההורים, חייבים להבין; אנחנו לא יכולים להגיד 'הנה, חינכנו, טיפלנו, הילד הגיע לגיל 18, עשינו את שלנו'. השירות הצבאי בשטחים, יכול להפוך את הכל".
על שוברים שתיקה
הם לא סרבנים. הם לא פוליטיקאים. הם אוהבים את המדינה. הם בסך הכל חיילים שהיו שם, ממש כאן, והחליטו שאי-אפשר יותר. שמישהו חייב לקום ולצעוק: תתעוררו ותראו מה קורה לנו. "שוברים שתיקה": בכל יוםשלישי חן קוטס-בר מביאה עדויות מהמלחמה בשטחים, ועל מה שהיא עושה לנו.
שמור במזוודהשלח לחברהדפסה
הוסף תגובה  עבור לפורוםכתוב לעורך


  
  
  
שמור במזוודהשלח לחברהדפסה
הוסף תגובה עבור לפורוםכתוב לעורך
"בבית ספר תיכון לימדו אותו על כבוד האדם וזכויות האדם, ופתאום הוא עבר לצד השני, וזהו. והכל מותר. הוא נכנס באמצע הלילה לבית שיושבים בו סבא וסבתא, בגיל הסבא וסבתא שלו, ואפשר לשבור, ואפשר להרביץ. והוא רואה לנגד עיניו את הסבא וסבתא שלו"
אתר "שוברים שתיקה"
פעילי תנועת "שוברים שתיקה": היינו מפלצות