 |
אתמול, במאחז הלא-חוקי גבעת להבה, הוצתה השלהבת שעלולה להפוך לבערה גדולה, שתאכל כל חלקה טובה בארץ הזאת. אתמול זה היה הפרומו של נורא שאנו עומדים לפניו, נבואות זעם שעומדות להתגשם. מי שגם אחרי האירועים במאחז שליד יצהר מאמין שההתנתקות מרצועת עזה ומצפון השומרון תעבור ללא אלימות קשה וללא שפיכות דמים, הוא או עיוור, או כסיל, או בת יענה, או הכל ביחד. כמה קווים אדומים נחצו שם אתמול - קווים שהם הרחק מעבר לטלאי הכתום, לתמונת היהודים המועלים לקרונות בדרך להשמדה ולקריאות "נאצים" כלפי חיילי צה"ל שכבר הורגלנו בהם. נשק נשלף אתמול, אש נורתה, ורק בנס לא נפגע איש; הסרבנות מומשה לראשונה בזמן אמת, בדמות חייל במדים שהתבצר באחד הקרוואנים וקרא לחבריו החיילים לסרב פקודה; הטאבו על פגיעה בחיילי צה"ל, בכליו ובמתקניו, שראשי המתנחלים נשבעים בשמו השכם והערב, נסקל וחוסל במטחי אבנים ובצמיגים מנוקבים; ואותם מנהיגי מתנחלים, המתנערים כלפי חוץ מהתנגדות אלימה, לא נקפו אצבע כדי להרגיע את המצב ולבלום את האלימות. ספק גם אם יכלו. שיהיה ברור, המאבק אתמול, מבחינת המתנחלים שהתעמתו עם השוטרים והחיילים, לא היה על שני הקראוונים הבלתי חוקיים בעליל, התקועים שם על איזו ג'בלאה נידחת. הוא היה על הישובים ברצועה ובצפון השומרון. והוא משדר מסר חד משמעי, מחריד וגם מייאש: בפינוי הגדול ההוא, אם נגיע אליו, אש תהיה, דם יישפך ויימוטו כל מוסדי ארץ. ועל מלחמות אחים כבר נפלו ממלכות. ואין אומר הרף. אין, למרבה האימה, מי שמסוגל למנוע את זה. אולי רק אותו רב ישיש, המסוגר עכשיו בביתו בירושלים ומתחבט בשאלה האם להעניק חיים לממשלת שרון ולביצוע ההתנתקות, או לגרום לבחירות, שיעכבו ואולי יחסלו לחלוטין את הפינוי הגדול, וממילא גם את מכת האש והדם המאיימת עלינו.
|
 |
 |
 |
 |
|
|