 |
 |
|
|
|
|
|
|
| שלושה מקרים של גזענות סמויה וגלויה, בעיתונות הכתובה, בטלוויזיה, וגם בלונדון |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
פרשת השייטת שפרצה השבוע - חיסול מחבל לאחר שנפצע-היא עוד ציון דרך. לא רק במה שעובר עלינו שם, בארץ המחסומים, הסגרים והכבישים העוקפים. זה גם ציון דרך בגזענות הסמויה שלנו. שחיילי השייטת יעשו דבר כזה? גם הם? הרי עד היום עשו את זה רק פשוטי העם. הצ'חצ'חים. אבל גם מלח הארץ? גם הלבנים אמיצים-יפים?
"הפרשה הזאת מביכה ומבישה במיוחד דווקא משום שמדובר בפעולה של יחידת עילית... מדובר בבחורים עם ערכים בלתי רגילים". כך כתב פרשן בכיר, ושיקף את הנימה שליוותה כמעט את כל הדיווחים בנושא. המסר ברור: יש חיילים עם ערכים נעלים ויש חיילים אחרים. יש עליונים ויש נחותים. דינו של גולנצ'יק
או מג"בניק אינו כדינו של לוחם שייטת.
מתברר שלא צריך להיות שם, בחשכת הפעילות בשטחים, כדי לחשוף את הצדדים האפלים שלנו. לא צריך להיות באמצע פעולה קרבית. אפשר להיות גם סתם פרשן או עיתונאי, בחדר ממוזג, בתנאים הנוחים ביותר, כדי לחשוף את הגזענות. והיא כבר לא סמויה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
ערבים זה כואב
|
|
|
 |
|
|
|
פצצה נפלה השבוע בשידור הסדרה "אהבה זה כואב". "אתם ערבים", זרקה דנה מודן להורי החבר המזרחי שלה (שהוגדר בעיתונים כ"ערס". למה?), וזעזעה את אמות הספים של הזהות הישראלית. יהודים-ערבים?
ובכן, יש מספר זעום של אינטלקטואלים, על גבול התמהונים, שמגדירים את עצמם כיהודים-ערבים. הפצצה של מודן עשתה להם יחסי ציבור יותר מכל המאמרים שהם עצמם כתבו בעניין, ושמספר הקוראים שלהם מסתכם, בדרך כלל, במספר שזהה למספר הכותבים שלהם.
הפרדוקס הגדול הוא, שאותם מתי מעט שמגדירים כך את עצמם, הם אולטרה-מערביים. הם פמיניסטים לוחמים, הם בעד חופש ביטוי מהפכני, הם בעד דמוקרטיה רדיקלית. כל מה שאין שמץ ממנו בעולם הערבי. הם גם חסידי תיאוריות פוסט-קולוניאליות, שנוצרו רובן ככולן באוניברסיטאות מערביות.
וכצפוי, הם שייכים למחנה האנטי-ישראלי, שמאשים את המערב ואת הציונות בכל צרות העולם הערבי. בקיצור, אין בהם שום דבר מזרחי. אבל יש בהם חקיינות עלובה של אופנה אנטישמית, מתוצרת "כוחות הקדמה", שמתחזה "רק" לאנטי-ישראלית.
והמתמערבים הללו קוראים להמוני המזרחים להיות יהודים-ערבים. אז למה, למרות שהם אוכלים אוכל ערבי ואוהבים מוזיקה ערבית, הם בכל זאת לא ערבים? משום שהם יודעים שהעולם הערבי מצוי בפיגור איום ונורא, בעיקר בגלל בעיות שקשורות בדיכוי הפנימי, בהסתה מתוצרת בית, בשחיתות שלטונית, בדיכוי האישה ועוד ועוד, כפי שמעידים אינטלקטואלים ערבים אמיצים שנקעה נפשם מתיאוריות רומנטיות ומנציחות פיגור על "אשמת המערב" או "אשמת הציונות".
אז כן, דנה מודן צדקה. המזרחים דומים לערבים. אבל כאשר הם מתעקשים על זהות יהודית-ישראלית, ולא על זהות ערבית, יש להם סיבות טובות. הם לא לוקים בעיוורון אינטלקטואלי. הם יודעים: ערבים זה כואב. כאשר חסידי הזהות הערבית, בשנאה שלהם למערב ולציונות, נשמעים כמו אנשי ההסברה של אל-קאעידה, או כמו האימאמים של החיזבאללה, אז הערביות הזאת היא עניין דחוי, הזוי ובזוי. וטוב שכך. אבל אם הערביות היא הזרם שנמאס לו מההונאה העצמית, מהדיכוי, מהשנאה למערב, לישראל וליהודים - אז גם עבדכם הנאמן מודיע שהוא גאה להיות ערבי.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
עוכרי ישראל ואוהביה
|
|
|
|
|
|
|
אחדים מעוכרי ישראל שבו והתכנסו השבוע בלונדון כדי להפיח רוח חיים בחרם נגד ישראל. המטרה המוצהרת היא, להפוך את ישראל לדרום-אפריקה של ימי האפרטהייד, להטיל עליה סנקציות, וכן הלאה. הם שוב הקימו מטה פעולה. הם שוב פרסמו מניפסט משעמם ועילג. המשתתפים הם אותם אישים, ביניהם ישראלים ויהודים מהזן הידוע, שמנסים לשכנע את עצמם שהם לא משתפי פעולה עם האנטישמיות המתחדשת, וכבר דווח עליהם לא פעם אחת במדור הזה.
אבל הסיפור שייך דווקא לסניף שלום עכשיו בלונדון. אז נכון שהמתלהמים מתוצרת בית לא מוכנים להבחין בין שלום עכשיו לבין "כוחות הקדמה" של השמאל הקיצוני, אבל כשמדובר בזירת דעת הקהל במערב, זו ההבחנה החשובה ביותר. זו ההבחנה בין תומכיה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, לבין שוללי זכות הקיום של ישראל. פעילי שלום עכשיו באנגליה הם אלה שפועלים נגד חורשי הרעות. הם עובדים בשקט וביעילות. העובדה שהמסע האנטי-ישראלי נכשל - נזקפת בעיקר לזכותם.
גם אם העובדות לא ממש מבלבלות את המתלהמים והאווילים שבקרבנו, אלה עדיין עובדות שכדאי לדעת אותן. | | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | נולד בערב ליל הסדר, ולכן שמו בן-דרור. בנעוריו נזרק ממוסדות לימוד שונים, פרסם את הספר "אגרוף פוליטי", היה עורך העיתון החברתי הלוחמני "הפטיש", והגיש תוכניות רדיו. עיתונאי ומשפטן. חובב ג'חנון וחילבה. | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
