 |
ארבה הוא כשר.
מדובר בג'וק כעור, מרבה רגליים בדרכו המעוותת, בעל כנפיים ארוכות וחיישנים זערוריים, וכשר. כשר כמו רבע עוף. כמו בורקס בחתונה של בת האדמו"ר. כמו רגל קרושה בקידוש של שמחת תורה בבית הכנסת. למען ההגינות היהודית חובה לציין שלא כל מיני הארבה כשרים, ושלא כל הקהילות מתירות לאכול ארבה בשל בעיות מסורת, ושהוא מגעיל ודוחה ומזוויע, אבל בגדול, ארבה הוא כשר.
העובדה המפתיעה הזו העסיקה השבוע את רוב אוכלוסיית ישראל במידה חורגת מן הנורמה. כיוון שיש לי הכבוד
לכהן כרב הראשי לכמה וכמה קהילות של מפיקי טלוויזיה וחברי מערכות תקשורתיות נכבדות, מצאתי את עצמי משיב השבוע למאות שאלות ובירורים בנושאי כשרותו של השרץ. כן, כן, הוא כשר, שבתי ועניתי פעם אחר פעם. לא, לא. אנחנו לא אוכלים בבית ארבה, אבל כן. הוא כשר. ובכל פעם שאישרתי את העובדה הזאת, נפערו מולי עיניים תמהות ונדהמות: ארבה? כשר? איך זה שהוא כשר? זה חרגול, לא? כן, זה חרגול, וזה כשר. עוד שאלות? זמן כניסת השבת? 4:14 בתל אביב. עוד משהו? תודה. ותעזבו אותי בשקט בבקשה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
איור: יוחנן לקיצביץ'
|
|
|
 |
|
 |
|
"החגב המגעיל הזה כשר"?
|
|
|
 |
|
|
|
העניין הזה טורד את מנוחתי כבר שבוע. יש משהו משונה מעט בעובדה שמדינה שעומדת תחת איום של אסון טבע חמור שמאיים לכלות את תנובתה ולהמיט עליה כליה, עוסקת בפרט השולי, הטריוויאלי והלא חשוב הזה. באופן כללי, הארבה בא הנה כדי לאכול, לא כדי שיאכלו אותו. הוא בא כאסון, לא כבעל חיים נדיר הפוקד את האזור. בשל מה, אפוא, העיסוק האובססיבי בכשרותו ובאופני האכילה שלו לסוגיהם? זה לא קצת מוזר שאנשים המאוימים על ידי אויב מר יעסקו שעות ארוכות באפשרות להכין ממנו ארוחה? האנושות כולה מתמודדת כבר אלפי שנים עם גחמותיו של הטבע. רעידות אדמה, סופות ושיטפונות, התפרצויות הרי געש, נחילי ארבה, חגיגת ופריימריס. אני מוכן להתערב שאין עוד שום מדינה בעולם שכאשר היא מאוימת על ידי טייפון העומד לשטוף אותה, היא עוסקת בשאלה האם המים שעומדים לבוא עליה הולכים טוב עם תמצית תה צמחים. מה ההסבר למוזרות הזו שלנו?
פשוט מאוד. ארבה צריך להיות טרף. מה שנראה כמו ג'וק, מריח כמו ג'וק, מתפצפץ כמו ג'וק ומנתר כמו ג'וק, הוא ג'וק. הוא אמנם קצת מוארך, בצבע קצת שונה, אבל הוא עדיין ג'וק. אם הוא ג'וק, הוא צריך להיות טרף. שניצל הוא כשר. קומפוט זה כשר. שקשוקה היא כשרה. שרימפס, קלמרי, ג'וק, קנגורו וארבה הם טרפה. נקודה. כלומר, מבחינה סטריאוטיפית, ארבה אינו כשר. הוא אמור להיות לא כשר. הוא בתפקיד ה"לא כשר". כך זה מסתדר בראש וכך זה מתיישב עם עולם המושגים הקבוע והידוע והבלתי משתנה.
פתאום בא מישהו ואומר, כבדרך אגב, שהחגב המגעיל הזה כשר לאכילה. מה?! זה כשר זה?! די, אתה צוחק עליי, תפסיק. אבל כן. זה כשר. מה לעשות שהתורה עצמה לא הסתפקה בסימנים וברמזים, אלא ציינה במפורש, בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים "את אלה מהם תאכלו את הארבה למינו" (ויקרא, י"א, כ"ב)? מה לעשות שכללי הכשרות לא נקבעים לפי סטריאוטיפים אלא לפי מה שכתוב בתורה?
וההלם שהידיעה הזו גורמת, הפגיעה האנושה שלה בסדרי החשיבה האוטומטיים ובאקסיומות הנטועות עמוק כל כך בתודעה הקולקטיבית, הם בעוצמה כה גדולה, עד שהישראלי שוכח מנחילי החגבים העומדים לכלות את תבואתו, ופונה להתעסק רק בגילוי הגדול והנורא שתקף אותו ביום בהיר. ארבה? כשר? דתי? קצין? אינטלקטואל? ימני? מרוקאי? ביח"ד? חרדי? עובד? אישה? מנכ"לית? שרון? פינוי? | | | | | |
|
