 | | | | חנוך דאום: 19.11.04 | |
| | |
19/11/2004 | |
| | | | | | | 1
במהלך סעודת שבת שגרתית שבה גלגלנו, כמה בני משפחה, שיחת סרק מרתקת וסרת טעם, הציע גיסי שנהיה כולנו בשקט במשך שתי דקות. ההצעה הפתיעה את הנוכחים, אך מאחר שמדובר בגיס כריזמטי, כולם השתתקו לשתי דקות. בסיומן, לאיש מאיתנו לא היה ספק: השיחות הארוכות ביותר שהיו לנו, לא היו ארוכות וטעונות כמו שתי הדקות הללו, שבהן ישבנו בדממה.
| |  | |  |
| |  | |  | 2
| |  | | | משחקו הראשון של אבי נמני במדי בית"ר בטדי היה אירוע מיוחד שרציתי ליטול בו חלק. חברים החלו להתארגן לקראת המאורע, ואני אמרתי לסובבי: שמעו, בילדותי היו לי כרטיסים חינם בעיקר לטקסי הדלקת נרות בחסידות בעלז (הרבה מבעלז, מסיבה שאינני זוכר, החליט להתחנף קצת לאבא שלי). כל כרטיס חינם שהיה לי, על שום זכויותיו של אבי קיבלתיו, ונדמה לי כי הגיעה העת לנסות לתרגם את מה שעשיתי עד הלום כדי לקבל משהו בעבור מעמדי שלי, ולא בזכות אבי.
צלצלתי לעיתון וביקשתי כרטיס. התברר שנזכרתי מאוחר. כולם רצו כרטיס. אבל לא ויתרתי. מרגע שהחלטתי כי השגת הכרטיס למשחק היא בדיקת כוח באגף החיים, נחוש הייתי כנער גבעות הנלחם על ביתו. לאחר משא ומתן מתמשך עם דסק הספורט, ותוך שאני מטרטר בפרשה את העורך הראשי ואף את המוציא לאור, הגעתי להסכם מעט משפיל שלפיו אסע עם חבר נוסף מהעיתון, ובתמורה נכתוב כמה מילים לעיתון שלמחרת. רק כאשר הגענו למגרש גילינו כי הכרטיסים שלנו אינם ביציע הכבוד וגם לא ביציע שדומה ליציע כבוד. הכרטיסים שלנו היו כרטיסים רגילים, מהפחות טובים שבהם, והם המתינו לנו במקום לא ידוע. הגענו שעה לפני המשחק והתחלנו לתור אחר הכרטיסים. היה לחץ אדיר של אוהדים. עמדנו בכל מיני תורים שהתברר כי אינם התורים שלנו. רצנו ממקום למקום, עשינו טלפונים למערכת, המערכת עשתה טלפונים לבית"ר, אבל הכרטיסים לא נמצאו. בינתיים ראינו כיצד כולם נכנסים. ידידי המוכשר אראל סג"ל נכנס ליציע המכובדים יחד עם יובל נתן. ענבל גבריאלי, אשר לבשה מעיל לבן ויפה, נכנסה יחד עם אביב בושינסקי, אייל ארד נכנס לבדו ואפילו העוזרת של רובי ריבלין נכנסה. כולם צעדו שם בשערי גן עדן בלי להביט לאחור.
כאשר שמענו מבחוץ את הקהל מריע לשחקנים שעלו על המגרש, היה ברור שזה מתחיל להיות קריטי. התשואות שקיבל נמני בעלייתו לדשא פילחו את אוזני. אינני אוהד מטורף של כדורגל, ואם לא הייתי מגדיר מראש את האירוע כמקרה מבחן, הייתי כבר מוותר וחוצה את הגשר לקניון מלחה, להפיג את הצער בקפה ארומה. אבל היה מאוחר מדי בשביל לוותר. הקרב על הכרטיס הפך לקרב אקוטי. המשכנו לרוץ.
בשלב מסוים מישהו מהעיתון יכול היה לעזור לנו, אבל לצאת החוצה ממש הוא לא רצה, מפחד על מקומו שלו, ובכך נחסמה מאיתנו הדרך לאיצטדיון. רק שבע דקות מפתיחת המשחק נמצא על ידי מערכת העיתון בתל אביב כרטיס בודד ליציע הכבוד, שהיה מיועד למנהל מקומון "מעריב" בירושלים (מקומון איכותי מאוד, אם כי מדור הספורט שלו נוקט גישה ביקורתית מדי לטעמי כלפי הקבוצות המקומיות). בתו של פניג'ל הביאה לנו את הכרטיס בעצמה. אני וחברי הבטנו זה בזה בשתיקה. כרטיס אחד ליציע הכבוד היה בידינו. מישהו יצטרך לוותר. חשבתי על חברי הרבים שלהם תיארתי את הכרטיס חינם שהשגתי למשחק (לא סיפרתי להם שאאלץ לכתוב על המשחק בתמורה). חשבתי על אבא, שתמיד השיג לי כרטיסים לכל אירוע במזרח התיכון, וידעתי שאני זקוק לכרטיס הזה כדי להוכיח לעצמי שאני מסוגל. החבר שתק. הוא הביט בי ובכרטיסי ולא אמר מילה. קח את הכרטיס, אמרתי ברעדה, מצפה לשמוע ממנו סירוב מוחלט. תודה, הוא השיב, ונכנס פנימה.
את הגול של בית"ר שמעתי בחוץ, ליד השער, יחד עם שני ילדים אתיופים שלא הצליחו להסתנן למשחק. זה היה בדקה ה-17. הקהל הבית"רי הריע בהתלהבות. כל חברי צלצלו בזה אחר זה לשאול איך היה הגול. הם חשבו שאני קופץ משמחה ליד אהוד אולמרט ומריע לבית"רים. היה מדהים, השבתי להם. באמת גול מדהים.
לאחר כמה ימים, פגשתי את הידיד שנכנס למשחק בכרטיס היחיד שהיה לשנינו. כדי לנקום בו, עשיתי דבר כואב בהרבה מלומר לו מה אני מרגיש: שתקתי. | | | | |
| | | | | 3
| | | | | בלילה שבו אחיה הקטן מת, ביקשה ממני רעייתי לקחת את הילדים ולישון איתם בבית. היא רצתה להישאר לבד בבית אמה עם יתר אחיה. ברור שאקח את יהודה, אמרתי לה, אבל אביב יונקת ולא נראה לי שאני יכול לקחת אותה ללילה שלם. אביב היתה אז תינוקת קטנה, אשר התעוררה כארבע פעמים בכל לילה כדי לאכול. תינוק הזקוק לאמו, כהגדרת חז"ל. חנוך, הביטה בי רעייתי המותשת, קח אותה. אתה תסתדר. מבטה של רעייתי הבהיר לי כי אין מקום לדיון נוסף. נסעתי הביתה מבלי שהיה לי מושג כיצד תעבור הקטנה את הלילה הראשון בלי אמא. ידעתי היטב כי לא ניתן לגמול פעוט מאמו בלילה אחד, והעובדה שעד הלילה ההוא היא כמעט לא נגעה בבקבוק רק הוסיפה לתחושת חוסר הוודאות שאחזה בי לגבי ניתוקה מאמה. ציפיתי ללילה נטול שינה, אך מטבע הדברים ומטבעה של הסיטואציה הטראגית, לא היה לי פנאי לרחם על עצמי או על בתי.
כאשר הגענו הביתה, הושבתי את הקטנה במיטתה, הבטתי בעיניה היפות ואמרתי בשקט: תקשיבי לאבא, אביב שלי. הלילה הזה, רק אנחנו פה. אמא לא נמצאת. זה לא פשוט, אבל היא איננה והיא לא תוכל להגיע גם אם מאוד נרצה. הלילה זה אני ואת. יש לי כאן בקבוק עם מטרנה, אם תהיי רעבה. אני יודע שזה לא טוב כמו אמא שלך, אבל זה מזין. אם תבכי ותצווחי יהיה לשנינו קשה, אבל אני אבין אותך. זה באמת לא קל, אבל תצטרכי להאמין לי שלא היתה ברירה אחרת. אביב הביטה בי בשקט. על פניה ננסך מבט שלא הכרתי. היא נשכבה במיטתה, עצמה את עיניה, ונרדמה עד הבוקר.
המבט העמוק של בתי, אותו מבט של הבנה שלמה, היה מבט שאמר הרבה יותר ממה שמילים מסוגלות להכיל. זה היה מבט שהגדיר את כוח השתיקה.
| | | | |
| |  | | איור: שי צ'רקה | /images/archive/gallery/206/054.jpg |
|
| | | | | 4
| | | | | ההתנצלות הכנה ביותר נעשית על ידי השפלת מבט. האהבה הגדולה ביותר יוצאת מן הלב, ולא מן השפתיים. ההספדים המרגשים ביותר הם אלה שלא נישאו מעולם, השיחות הטובות ביותר נעשות בלי מילים, והרגעים המזוקקים ביותר הם אלה בהם אינך חש צורך לדבר. כשהיינו ילדים נהגו לומר לנו כי אם נדבר יותר מדי, נסיים את מכסת המילים שלנו מוקדם, וניאלץ לשתוק עד סוף חיינו. לפעמים אני מוצא את עצמי עורג לרגע הזה. הרגע שבו ייגמרו לכולנו המילים.
daum@maariv.co.il | | | | |
|
| | | | | |
 |
|
| |  | | | אזרח כבוד של כביש המנהרות, מורה בהכשרתו וקופירייטר בעברו, אב לשניים ונשוי לאחת, מגיש במילה האחרונה בגלי צה"ל ואחד ממאה היהודים העשירים בעולם | | | | |
| | | | | | | | | |
| |
| |
|
