 |
 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אין לי הרבה דברים טובים לומר על ערפאת החי או המת, אבל גם אין לי בדיחות עליו, חי או מת. הוא היה האויב. איני שמח בנפול אויבי, אבל גם לא עצוב. מוות לעולם לא ישמח אותי, ובדיחות על גוססים לא משפרות את מצב רוחי הלאומי.
אני לגמרי מסכים עם תומס פרידמן שכתב במאמר ב"ניו יורק טיימס": " הוא היה אדם רע לא רק משום שהכניס לפוליטיקה ברמה העולמית רמה חדשה לגמרי של טרור - אלא בגלל הפשעים שביצע נגד עמו". הוא אכן לא החמיץ שום הזדמנות להחמיץ הזדמנות, ואנחנו עשינו לו את מה שאנחנו יודעים לעשות הכי טוב: השפלנו אותו. במשך שנים הוא חי במלונה במוקטעה, חיי כלב, אך לרגע אחד לא הפסיק להיות מנהיג (גם כשעמו יצא משליטתו), ומהפכן (גם כשהגיע הזמן להפוך את המהפכה לפשרה מדינית).
עשרות שנים אריק שרון והוא רדפו אחד אחרי השני, כמו טום וג'רי, וכעת גם הסרט המצויר הזה נגמר, ומה יעשה טום בלי ג'רי. האם החתול יחפש לו עכבר אחר? מעולם לא נפגשתי איתו, אך לרגע אחד לא זלזלתי בו. ואני חושב שפרדימן טעה כשכתב באותו מאמר: "האימפקט ההיסטורי שיותיר ערפאת יאריך ימים כמו טביעת כף בחול".
טוב נעשה אם למרות כל הקושי הכרוך בדבר, נגלה מעט חמלה לאיש המוזר הזה שחי בתוך חליפה צבאית ממורטטת, הכאפייה הנצחית על ראשו, בהחלט היתה מגיעה לו יציאה מכובדת יותר מהעולם הזה, שבו
לא ידע רגע אחד של מנוחה.
תקברו אותו קבורת חמור, אבל קברו יהיה מקום עלייה לרגל. הוא יהיה חוזה מדינת הפלשתינים. בנימין זאב הרצל שלהם. הרצל אמר "אם תרצו אין זאת אגדה" והראיס אמר: "אם תרצו אין זאת הגדה". ואם כל אי הנעימות הכרוכה בכך, גם לבנימין זאב היו שערות על הפנים. הוא גם יהיה הבן גוריון שלהם, ולאינתיפאדה המכוערת שהוא עמד בראשה יקראו מלחמת העצמאות.
מיתולוגיות מתרחשות רק אחרי מות גיבוריהן, ולמרות שאולי היה עדיף לנו מישהו אחר - יאסר ערפאת יתמקם בתודעת העולם כצ'ה גווארה של המזרח התיכון. נכון, הוא לא יפה כמו צ'ה וגם לא דוקטור שדוהר על אופנוע כמוהו, אבל זה מה שיש, ואתם עוד תראו טי שירטס עם פרצופו העכברי, סיסמאות שלו מרוחות על קירות מופגזים, ואם אנדי וורהול היה חי כיום, הוא גם היה דופק פורטרט משי מרובה דמויות של הראיס.
יכתבו עליו ספרים, מחזות, ובסופו של דבר גם מחזמר. כשאני שולח את הטור הזה לדפוס, מפרפר ערפאת בין חיים למוות, כשאשתו סוהא, שחיה בפריז ואותה הוא בקושי מכיר ולא ראה שנים, פתאום מאוהבת בו, יושבת ליד מיטת הגוסס ומתעקשת להחליט מתי להכריז עליו כבעל מת.
לכן, לסיפור חייו האכזרי והעצוב יש איכשהו סוף קומי: אתה יכול להיות מנהיג דגול או מהפכן גדול, מי שבסוף תעשה לך את המוות זאת רק אשתך.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
איור: יעל רשף
|
|
|
 |
|
 |
|
מצאתם לכם את מי לשאול
|
|
|
 |
|
|
|
מדי פעם, בעיקר לפני בחירות או אחרי מלחמה, נזכר השלטון שאכן קיימת באיזשהו מקום איזו ישות מופשטת ששמה בלשון העם הוא "עם". מתי בפעם האחרונה ראה שר האוצר את העם? הוא צריך להתכופף כדי לראות אותו, משום שחצי ממנו שפוף מתחת לקו העוני וכל מה שמעניין אותו זה לא לשכב בקו הרעב.
ובכל זאת, דווקא שר האוצר עומד על כך שנערוך משאל עם על ההתנתקות, אחרת הוא לא יירד מהעץ. כמו שאר המורדים העלובים, תהיו בטוחים שגם הוא לא יוותר על כיסאו בגלל איזה אידיאל נעלה. אין ערך שהוא חשוב יותר מתאוות השררה, ואם לוקחים לו את הכיסא, המורד הכי פרוע חוזר בו בתרגיל אקרובטי שלא ראיתם גם באולימפיאדה האחרונה. תשאלו את לימור לבנת.
עקרונית, אין לי בעיה עם משאל עם. אבל למה לשאול דווקא את העם הספציפי הזה שלנו? אם אתם רוצים להגיע למסקנות אובייקטיביות מדוע שלא תשאלו, למשל, את העם השוודי? הם בוודאי רואים את כל הצדדים בקור רוח, ויש להם גם הרבה יותר זמן לשאלונים.
חוץ מזה, ביבי, עכשיו באים? העם תמיד היה פה, ועד עכשיו, לא שאלתם אותנו כלום. רק אחרי שעשיתם את כל השגיאות נזכרתם שבאיזה מקום יש גם עם, ומעניין מה הדעה שלו.
אם תשאלו אותי, אין לעם שום עניין במשאל, ולהלן עשר סיבות מדוע העם לא יענה לכם:
1. העם בחר בכם, אלוהים יודע למה, כדי שתספקו לו תשובות, לא שאלות.
2. העם כבר התנתק מכם מזמן, ואין לו כל עניין לחזור אליכם בגלל התנתקות נוספת.
3. כל כך עייפתם אותנו, שלרוב העם כבר אין דעות. אם אתם באמת רוצים דעות, תערכו משאל בקרב נהגי המוניות שהם היחידים שיש להם דעות נחרצות. מומלץ לשאול את תחנות "השקם" ו"הקסטל", עדיין לא נסעתי עם שום נהג מהתחנות האלה שלא אמר לי מה צריך לעשות איתנו, ובתור טיפ, גם מה צריך לעשות עם כל הערבים האלה.
4. אם המשאל ייערך ביום ראשון, כל השמאל שחושב שהיה צריך להתנתק כבר לפני הרבה שנים, יהיה דבוק לטלוויזיה כדי לראות את "ארץ נהדרת" ו"הבורגנים", וכשתבואו עם המשאל שלכם הם יהיו "עמוק באדמה".
5. אם המשאל יהיה ביום חמישי כל העם יראה כדורסל ואף אחד לא יפתח את הדלת לשאלות על גוש קטיף.
6. לרוב העם אין מושג איפה זה גוש קטיף.
7. העם חובב טיסות, והמוני ב. ישראל שורצים בנתב"ג 2000 המחודש ולך תחלץ אותם מהשרוולים.
8. לעם הסלולרי החליפו לאחרונה את מספרי הסלפונים למספר עם עשר ספרות ולכן רוב העם לא זמין.
9. בעקבות ערוץ 2, השעשועונים ותרבות האס-אם-אסים, הצעירים לא יענו על שאלות אם לא יובטח להם איזה פרס כמו סוף שבוע באיזה צימר בטורקיה או די-וי-די שהוא גם מצלמה וגם מכשיר גילוח עם מסך מפוצל.
10. העם עלול להתרגל ששואלים אותו על כל מהלך פוליטי, והוא לא יעזוב אתכם יותר למרות שאתם כבר עזבתם אותו מזמן.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | סופר, משורר, פזמונאי, מופיע עם החומר שלו, מחזאי, בעל טור. פרסם למעלה מעשרים ספרי פרוזה ושירה למבוגרים ולילדים: "אישה יקרה", "חומר טוב", "פחות אבל כואב", "הכבש ה-16", "אלרגיה" ועוד. ממחזותיו: "קשר אייר", "נומה עמק", "קפריסין". תקליטורים: "האשה שאיתי", "שיחות סלון", "שירה בלי ציבור" ועוד. שימש במשך חמש שנים ככתב מעריב בלונדון, ניו יורק ובוסטון. כעת גר בתל אביב | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
