ראשי > כוכבי מעריב > מאיר עוזיאל

שיפודים: 5.11.04 :עוד בכתבה פינת השלולית משהו: זהבית "אתה יודע מה הכי קשה בחיים? למתן אותם‭,"‬ אמרה לי זהבית ביום שני בשבוע שעבר. ביום רביעי בצהריים שוחחנו שוב בטלפון, שיחה ארוכה, כרגיל בשיחות עם זהבית. רציתי לנתק כי התחלתי להיות עסוק, אבל המשכתי לדבר. בסופה של השיחה היא אמרה: "כיף לדבר איתך, נדבר עוד‭."‬ החלטנו שנדבר פנים אל פנים. היא אמרה: "אתקשר ונקבע, ואבוא ל'מעריב‭."'‬ למחרת בשש בבוקר היא נמצאה הרוגה על פסי הרכבת. אמא שלה צלצלה לביתי, ואשתי העירה אותי בוכייה: "זהבית התאבדה‭."‬     את המכתב הראשון כתבה לי זהבית בינואר ‭:2002‬ "קוראים לי זהבית גנץ, אני בת 14 וחצי וכפי שאתה מנחש אני קוראת נלהבת של מדורך. השבוע כתבת קטע שנקרא 'אנחנו וההומלס שלנו‭,'‬ קטע יפה ונכון. אני מקווה לא להעליב אותך כשאני שואלת אם קראת פעם ספר של הסופרת אגוטה קריסטוף‭."‬ והמכתב ממשיך. עניתי. היא השיבה אחרי שלושה חודשים: "שמחתי נורא ששלחת לי מכתב בחזרה, בכלל לא האמנתי שזה יקרה כששלחתי לך את המכתב. קרה לי דבר נורא. בגלל שאני לא רוצה לצער אותך, לא אכתוב לך עליו‭."‬     התברר שהיא כותבת את המכתב מטיפול נמרץ ילדים. היא קפצה מהחלון בקומה השנייה.    מאז הגיעו כ‭20-‬ מכתבים, חלקם מבית החולים גהה. דיברנו גם בטלפון, גם שיחות מבית החולים, ואחרי כן, כשהיא השתחררה הביתה, דיברנו בתכיפות גדולה יותר. דיברנו די הרבה פעמים במשך הזמן הזה, מהיום שהיא היתה בת 14 וחצי ועד היום שבו היתה בקושי בת 17 וחודשיים.    המכתבים והשיחות היו יפהפיים, יש לה כשרון ניסוח מיוחד, ניתוחים מדויקים וידע ספרותי שאיש לא מצפה מנערה בגילה. היו מכתבים ושיחות שחשפו מקומות סיוטיים, אבל רוב המכתבים והשיחות היו תענוג של חוכמה.    פעם היא באה לבקר אותי ב"מעריב‭."‬ היא נכנסה, יפה יותר מאשר בתמונות שהיא שלחה לי, תמונות מגיל ‭.14‬ היא היתה כבר בת ‭.16‬ אחרי כמה דקות של שיחת הסתגלות, אשר למרות שכבר דיברנו שעות ארוכות בטלפון ולמרות כל המכתבים היתה בכל זאת שיחה ראשונה, היא הביטה בי במבט כואב ואמרה: "תראה לי מאיפה אתם מסתכלים עלי‭."‬     "אנחנו לא מסתכלים עלייך‭,"‬ אמרתי לה.    "אני יודעת שאתם מסתכלים עלי כל הזמן ובכל מקום דרך מצלמות וטלוויזיות‭."‬     "זהבית, את מכירה אותי. זה לא נכון‭,"‬ אמרתי לה.    "אני לא מוכנה לדבר עם שקרנים‭,"‬ היא אמרה, עזבה את החדר וירדה במדרגות למטה. לא רצתי אחריה, אבל דאגתי, בכל זאת נערה בת 16 לבד בתל אביב. התקשרתי מיד לאמה, אשר בינתיים למדתי להעריך אותה מאוד. זה היה בסדר, זהבית הלכה לאחים שלה בעיר.    מאז זהבית ביקשה סליחה על כך הרבה פעמים, "אתה צריך הרבה סבלנות אלי‭."‬ אמרתי לה שאני לא כועס לרגע, אבל עכשיו זהבית הלכה שוב, ולא יכולה לחזור ולבקש סליחה. אני יודע שב‭500-‬ מילה אי אפשר לתאר לכם כמה ההפסד גדול, כי בכל שיחה ובכל מכתב היו יותר מאלף מילים ראויות לציטוט. "אתה מאמין שאפשר לשנות את העתיד‭,"?‬ היא שאלה אותי בשיחה האחרונה, שהיתה על מדע דמיוני, על המוח האנושי, על אלוהים ועל ישויות אחרות, על סטיבן הוקינג, האי של מונרו, וסופרמן שסובב את כדור הארץ כדי לשנות את העתיד. היא צחקה על מה שעשה סופרמן. היה הרבה צחוק בשיחה האחרונה, ביממה האחרונה שלה. "תתקשר, אבל אני לא יודעת אם יהיה לי זמן לדבר‭,"‬ היא אמרה.    "אתה יודע מה הכי קשה בחיים? למתן אותם‭."‬ איזה משפט מלא. אמרתי לך, זהבית, היפה, הרגישה, החכמה, שאני אשתמש במשפט הזה פעם. רק בת 17 והשארת לי אוצר של משפטים שאפשר להשתמש בהם יום אחד. טענת כנגדי שאני מתווכח בדרך מתוקה מדבש, אומר לך משהו בדרך מרה: אני לא מסכים למה שעשית לעצמך, לי, לנו. את בגן עדן עכשיו, ואני מחכה שתתקשרי. זהבית גנץ הקילומטרז' לשומקום שמתם לב למכונית הזו שנוסעת מצד לצד? אני רואה אותה תמיד בדרכים, ובמיוחד בפקקים. היא עוברת ממסלול למסלול ושוב חוזרת למסלול הקודם.    נוכח נהג כזה אני שואל את עצמי: מה הוא עושה? בשבילי, כשאני נוהג במכונית, הרי לעבור מסלול זה משבר שאין לדעת מה יהיו תוצאותיו. אני נוקט בצעד קיצוני כזה רק אחרי תפילה קצרה לכל האלים של כל הדתות ליתר ביטחון. הבנים שלי צוחקים עלי, אבל אני צודק כי אני יותר גדול. עם זאת, חינוכי נכשל כיוון שתמיד כשאנחנו בדרכים יש מסביב מחול של מחליפי מסלולים משם לכאן ומהכא להתם. אנשים שבעצם לא נוהגים בקו ישר אלא בזיגזג, לא נוסעים לאורך הכביש, אלא לרוחבו, כל הדרך.    וזו הסיבה, לדעתי, לקילומטרז' הגבוה של רוב המכוניות הישראליות. הקילומטרים נצברים על השעון לא בכיוון אל היעד, אלא במעברים העקלתוניים ממסלול למסלול בדרך. ויש מי שיאמר: איך לא, אם ככה המדינה מתנהלת גם בשאר הדברים. פינת השלולית זה היה מכתב מושקע ויפה, בחלקו על נייר ממוחזר מיוחד. הכתובת: יישוב יוקרתי למדי מעט דרומה לתל אביב: למאיר שלום,    כן, זו אני. אחת מהקבוצה של מועדון הנסיכות מהדרום. בשבתות, כשחוזרים מהצבא ויוצאים למסיבות, כולם רוקדים, ואני חושבת ורואה איך כולם מחפשים את הנסיך או את הנסיכה שלהם בגלל איך שהם נראים.    וכך גם בצבא. כל מבט בוחן של לוחם (שלא ראה בית ו/או בת כבר 30 יום) גורם לי להיווכח שוב בטענתי כי אנו מאבדים את מה שחשוב לנו באמת, את מה שבפנים. אשמח אם תוכל לפרסם את הזעקה הצפרדעית שלי לעולם:    בלב אחד חיו מאז ומעולם נסיכה וקרפד. משם הכל התחיל, משם נוצרו כל סיפורי האגדות שבעולם. אבל איפשהו במהלך ההיסטוריה הקצרה של האנושות, בין כל העשן והפיח הזה, איבדנו את ההבנה מה חשוב באמת בקרפד, ומה בנסיכה.    פתאום, מה שמבדיל בין קרפד לנסיך הוא היופי, ולא האופי. פתאום, כדי להיות חלק מהמחול המופלא של האהבה צריך להיראות כמו המקל הדק שזרוק על שפת השלולית. כי בעצם, כשמקרקרים על זה, הנסיכה והקרפד שניהם שוכנים בתוכנו, בכולנו. מתי נשכיל להבין כי מה שמעניין הוא הנסיך/נסיכה ששוכנים בתוכנו, ולא מה שמשתקף אל מול פנינו בשלולית? כי במסע הארוך אחרי הכוח הנפלא ביותר, המוכר גם בשם: האהבה, הרי המלחמה הגדולה באמת היא בעצמנו. בעיקר אצל מי שלעולם לא יופיעו על שער השבועון המוכר והמצליח: "לנסיכה‭."‬     אז קצת לפני שהדרקון המפלצתי של השנאה העצמית יביס אותנו (לפחות את חלקנו‭,(‬ כולי תקווה שנזכה, שאזכה, להכיר את האחר שמאחורי המסכות הירוקות.    נסיכה וקרפד בלב אחד. שלם. א. משהו: חוק ההתנתקות אומר שאם שלושה אנשים בהתנחלויות יעמדו יחד, זה ייחשב להפגנה והם ייכלאו לחמש שנים. השמאל ביקש שגם אם שני אנשי שמאל יעמדו יחד זה ייחשב להפגנה, כי קשה להם להביא כל כך הרבה אנשים להפגנות. שמור במזוודה שלח לחבר הדפסה הוסף תגובה    עבור לפורום כתוב לעורך

בעל הטור הסאטירי-אישי האחר "שיפודים". עיתונאי, עורך, סופר ונציג השלולית וסיפורי האהבה של ישראל עלי אדמות. מבין ספריו: "מקום קטן עם דבי", "ההיףך - סאטירה לא חינוכית", (אזל) "מעומק השלולית" (אזל) ועוד       בארכיוןgoogle.com   שמור במזוודה שלח לחבר הדפסה הוסף תגובה  עבור לפורום כתוב לעורך "אני יודע שב‭500-‬ מילה אי אפשר לתאר לכם כמה ההפסד גדול, כי בכל שיחה ובכל מכתב היו יותר מאלף מילים ראויות לציטוט. "אתה מאמין שאפשר לשנות את העתיד‭,"?‬ היא שאלה אותי בשיחה האחרונה, שהיתה על מדע דמיוני, על המוח האנושי, על אלוהים ועל ישויות אחרות, על סטיבן הוקינג, האי של מונרו, וסופרמן שסובב את כדור הארץ כדי לשנות את העתיד. היא צחקה על מה שעשה סופרמן. היה הרבה צחוק בשיחה האחרונה, ביממה האחרונה שלה. "תתקשר, אבל אני לא יודעת אם יהיה לי זמן לדבר‭,"‬ היא אמרה"