ראשי > כוכבי מעריב > חנוך דאום





חנוך דאום: 29.10.04

:עוד בכתבה
2
3
4
5
6
1. ועכשיו שמוליק התחתן, ולרגע אחד, מיד לאחר החופה, כאשר ראיתי אותו הולך עם אשתו לחדר הייחוד, חשתי איזו תחושת מוות חמוצה באוויר. ניסיתי להתכחש לתחושה הזו, להחליק אותה בגרון, אבל היא צפה בעוצמה ולא הסכימה להניח לי בטרם אודה, לרגע קט, שהיא אכן קיימת. שאני אכן חש ששמוליק, אשר בתוכי אני יודע כי יותר מכל אדם אחר על פני הכדור הוא יהיה לצדי אם אקרא לו, מחויב כעת למישהו אחר. אני אמנם התחתנתי לפניו, וכבר בגדתי בברית הזוגיות שלנו, ואני גם מבין היום שניתן להחזיק יותר מנשמה טובה אחת בחבילת החיים, אבל איכשהו, לרגע אחד, רגע אחד קטן, נדמה היה לי שהכל קורס. בכיתי שם, נטוע כמו עץ בודד במקום שבו נערכה החופה, כפי שלא בכיתי הרבה מאוד שנים. אמי ניסתה לנחמני. הוא רק מתחתן, היא אמרה, אבל אני הרגשתי באותו רגע שכדי לשמוח בשמחתו של שמוליק באמת, אני חייב לפרוק קודם את צער הפרידה. בכיתי שם דקות ארוכות. בכיתי לזכר השנים שבהן גרנו באותו חדר, לבשנו את אותם בגדים, שרנו את אותם שירים, נהגנו בלי רישיון על אותם הטרקטורים, ובעיקר, חלמנו את אותם החלומות. בכיתי לזכר ימים שהיו, ולא יהיו עוד כמותם לעולם.
2
הנה מעט המחזיק את המרובה: כאשר בתחילת ימי כחייל בישראל נשארתי שבת בבסיס, בגלל הגרלה גרועה במיוחד, ובתקופה שבה במובנים רבים הייתי משול למת, וחישבתי את נפשי שמא לפלוט כדור על אחת מאצבעות הרגל ולהיגאל מייסורי, שמוליק הגיע. הוא הגיע בטרמפים, נכנס בחשאי מפרצה בגדר הבסיס, והיה איתי כל השבת, מוכמן בחדרי החיילים. זה לא בהכרח נשמע סיפור הרואי, אבל זוהי גדולתו של שמוליק: הוא לא בעניין של מעשים הרואיים. הוא פשוט בא כשצריך אותו. הוא לעולם לא שואל מדוע לבוא. הוא רק שואל לאן.
3
קוראים אהובים, חשוב מאוד שתהיה לכם עבודה שבה לממונה עליכם יהיה אכפת גם מה שלומכם. חשוב שתהיה לשגרת חייכם הממהרת ערך מוסף. חשוב שתהיה לכם שפה משותפת, ממשית, עמוקה ומהותית עם בן או בת הזוג שלכם. חשוב שתתחברו לילדיכם באמת, חשוב שתאהבו את האלוהים שאתם מאמינים בו, או את זה שאתם מטילים ספק בקיומו, אבל חשוב גם שיהיה לכם שמוליק אחד, למקרה חירום. שמוליק כזה שבמקרה והמצב יהיה באמת קשה, במקרה שמשהו מכל הדברים שחשוב שיהיו לכם ישתבש, יידע להגיע ולהיות שם בשבילכם. אדם שייתן לכם את התחושה שבמקרה הגרוע ביותר, אם תחלו, או תגססו, או תלכו לאיבוד, או תיתקעו על הר גבוה, או אם סתם תרצו למות פתאום, תוכלו לקרוא לו שיבוא. לא תמיד הוא יפתור לכם את בעיותיכם, אבל הוא תמיד יבוא.
איור: שי צ'רקה
4
כאשר הלכתי לטפל בבעיה שהיתה לי בעיניים (מצמצתי כמו מכונה, אם לרדת לפרטים), נתבקשתי, לצורך תהליך של סמי היפנוזה, למצוא את המקום השקט ביותר שהיה לי בחיי. מיד בחרתי: שחייה לילית בכנרת עם שמוליק. זה היה ריטואל קבוע במדיטציות שעשיתי עם הדוקטור. תמיד הייתי מדמיין את אחת מאותן שחיות ליליות בכנרת החמה. עבורי, אין מקום בטוח ושליו יותר מהמקום ההוא. אין מקום שבו החיים נראים לי כמשהו מוגן ונאצל יותר מכפי שהם היו באותן שחיות ליליות עם הבן דוד שהיה לי לאח. אלו היו שעות של טוהר. שעות של חמלה. שעות שבהן החיים התמזגו בערגה עם המים הצלולים. הבעיה עם העיניים, אגב, נפתרה. אולי חשוב שתדעו: אם אתם או ילדיכם, או סתם מישהו שאתם מכירים ממצמץ בעיניים, שלחו אותו ליהודי יקר בשם ד"ר יאיר עמנואל, או "ד"ר מצמץ", כפי שאני וחברי כינינו אותו בזמנו. הוא גר בכפר ורדים והוא עושה משהו טוב בהרבה מלפתור את הבעיה: הוא נותן לכם לפתור אותה. כך שגם אם לאחר תקופה אתם שוב בעניין של למצמץ, יש לכם כבר כלים להתגבר על כך בעצמכם.
5
כאשר הדמעות יבשו ושבתי לראות בעיניים, זיהיתי בחור עם קרחת ג' ינג' ית שנראה לי מוכר. אחרי החתונה שמוליק הזכיר לי מאיפה. הבחור הזה ישב אצלי באוטו לילה שלם, באחד המקרים שבהם דווקא שמוליק היה זה שנקלע לצרה. שמוליק, הקרחת הג' ינג'ית, ועוד שני חברים מהסיירת שבה שירתו היו באמצע מסע ניווטים מפרך ומופרע הקרוי "מסכם חורף". זה היה לילה גשום מהגיהנום. היה קר ברמות שאיני זוכר כמותן, והגשם ירד בעוצמה ובאלכסון, כך שלא היה ניתן להתגונן מפניו. לפרקים הפך הגשם לברד. שמוליק וחבריו ניסו לחצות איזה נחל סוער ונפלו לתוכו, וכאילו לא די היה במזג האוויר הנורא, עכשיו הם גם היו רטובים, הציוד שלהם הפך כבד באופן בלתי נסבל, הם רעדו מקור והכל דמה מאוד לסוף העולם. לשמוליק גם אבדה התחושה בשתי אצבעות (דבר שהתרפא רק חודשים מאוחר יותר). מה שהציל אותם היה טלפון ציבורי ליד כרמיאל. הגעתי אליהם בשתיים בלילה עם האוטו של אמי, ואת הזמן שעבר עד הנץ החמה ביליתי בנסיעה הזויה בכל מיני שדות ושבילים בוציים בכרמיאל, ומיני דרכים מוזרות בהררי תרשיחא. נ.צ אחר נ.צ אספנו בדבקות, ועד הבוקר גמענו מסע שהיה אמור להימשך כשלושה ימים. כאשר סיימנו, הורדתי אותם באיזו תחנת אוטובוס ישנה. הם הלכו לישון יומיים, ובמתכוון, כדי לא לחגוג על הבדיה, דאגו להגיע לנקודת הסיום אחרונים. זה אולי לא סיפור שמפקד טירונים היה רוצה לגדל עליו את חניכיו, אבל ממרחק של שנים יש בו משהו מאוד משעשע. באופן לא פורמלי, יש בכך גם עדות לחושיו המחודדים של שמוליק כחייל קרבי: ארבעה לוחמים קרביים היו במצוקה קשה, ושמוליק מצא דרך יצירתית לפתור אותה. מה שנקרא, צבא קטן ותחמן.
6
ישבתי שם, באולם השמחות המתרוקן. השעה היתה אחת לפנות בוקר. שני ילדי ישנו בכיסאות הבטיחות שהעליתי מהרכב, התעלמו מהמוזיקה מחרישת האוזניים. שמוליק ורעייתו עוד פיזזו ברחבת הריקודים, מסרבים לשים קץ לערב המאושר בחייהם. ידעתי שצריך לנסוע הביתה. להמשיך הלאה. להיפרד. חשוב לי שתדעי, אמרתי לרעייתו הטרייה, שקיבלת את הדבר הטוב ביותר שיש על האדמה הזו. הניצוץ בעיניה הבהיר לי שהיא יודעת היטב על מה אני מדבר. כנראה גם הוא לא יצא פראייר. 
שמור במזוודהשלח לחברהדפסה
הוסף תגובה  עבור לפורוםכתוב לעורך


אזרח כבוד של כביש המנהרות, מורה בהכשרתו וקופירייטר בעברו, אב לשניים ונשוי לאחת, מגיש במילה האחרונה בגלי צה"ל ואחד ממאה היהודים העשירים בעולם
  
  
  
שמור במזוודהשלח לחברהדפסה
הוסף תגובה עבור לפורוםכתוב לעורך
"לצורך תהליך של סמי היפנוזה, נתבקשתי על ידי הדוקטור למצוא את המקום השקט ביותר שהיה לי בחיי. מיד בחרתי: שחייה לילית בכנרת עם שמוליק. אין מקום שבו החיים נראים לי כמשהו מוגן ונאצל יותר מכפי שהם היו באותן שחיות ליליות עם הבן דוד שהיה לי לאח. אלו היו שעות של טוהר. שעות של חמלה. שעות שבהן החיים התמזגו בערגה עם המים הצלולים"