 |
 |
|
|
|
|
|
|
| בחרתי לא לדעת עד כמה פלירטטה עם המוות. עכשיו אני מבינה שכל מה שעשינו ביחד היה חזק כי בשבילה זה תמיד היה לחיות או למות. געגועים למיכל ניב |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הייתי קוראת לה "מיכל". במלעיל. היא היתה קוראת לי "שריל'ה". בולעת את האותיות במהירות ומוסיפה תמיד "אהובה שלי", לאט ובגדול בניגון מרוקאי. אני שומעת עכשיו את קולה בדמיוני. זה מכאיב.
ב"ארוחה מפסקת" בחרה מיכל ניב לחגוג איתי את יום הולדתה. אף פעם לא האמנתי שאכן נולדה בערב יום הכיפורים, אבל לא הייתי חולקת עליה בשום דבר ולא שואלת שאלות ביחס לאמיתות מדויקות מעין אלה. הייתי מגיעה לדירתה עם סלים וסירים ומכינה לה את מה שהיא הכי אוהבת, או מה שמתחשק לה. לי היא היתה מבשלת תמיד את הדג ברוטב של עגבניות ירוקות. היינו אוכלות תמיד מצלחת אחת, בדרך כלל מעמידות בינינו את המחבת או הסיר ואוכלות מתוכם. לפעמים, כשהיה נדמה לה שהיא נוגסת בנתח מוצלח במיוחד, היא היתה קורעת ממנו בשיניים חתיכה ומכניסה לי לפה. היינו צוחקות. נסחפות באינטימיות משותפת של הנאת אכילה משוחררת. מלקקות עם הלשון את השומן מסביב לפה ולאצבעות. מסתכלות אחת לשנייה בעיניים. ברגעים האלה היה לה מבט שכולו שמחה, לא היתה בו אף טיפה של עצב. עם אף אחד לא אכלתי ככה, אף פעם. רק איתה.
אושר אדיר של שותפות חוויתי במשך חמש שנים בזכותה. יכולת ההבנה האסוציאטיבית שלה את האוכל ואת ההנאה שהוא מביא, היתה נדירה, חד פעמית. יכולת ההבנה שלה אותי כמבשלת והאופן שבו עודדה וחיזקה אותי מקצועית, הם שבנו את השפה שלי
ככותבת. החלטות משותפות של שתינו הן שקבעו את חוט השדרה של המדור הזה. התיקונים שלה לימדו אותי למצוא את הקול האישי שלי. ההישענות עליה חיזקה את היכולת שלי ללכת לבד. כמו עכשיו. גם עכשיו, ממש ברגע זה, אני חשה אותה לידי. אהובה כל כך.
ואפילו יותר מאשר לאכול איתה אני מתגעגעת לבשל איתה, והכי הרבה אני מתגעגעת לשעה שהיתה לי ברדיו תל אביב. כשהיתה יושבת מולי עם האוזניות, מביטה בי ונותנת לי את עצמה, ממש נכנסת לתוכי ותומכת בי משם, מעבירה אלי את תמצית נשמתה המקצועית ואני הייתי מדברת, כל כך מופתעת שיוצאות לי מילים מהפה. ברגעים האלה היינו מחוברות. אחר כך היא היתה שמה שיר. את השירים הכי יפים שיש, את השירים הכי נכונים היא היתה בוחרת למעני. בפעמים הנדירות שבכתה על עצמה לפני, עמדתי מולה נבוכה ומבוהלת. יכולתי לשמור טוב יותר על נשמתה והייתי חלולה. ראיתי את האומללות שהסתתרה תמיד מתחת לשמחה. לקחתי ולא נתתי. ואפילו עכשיו, כשאני כותבת עליה, אני כותבת על עצמי ומאירה רק צד קטנטן באישיותה.
בחרתי לא לדעת עד כמה פלירטטה עם המוות. אולי לא יכולתי לדעת שכל דבר שעשינו ביחד היה אולי, עבורה, הדבר האחרון שהיא תעשה עלי אדמות. שכל ארוחה שאכלנו ביחד היתה עבורה הארוחה האחרונה. רק עכשיו אני מבינה שכל מה שעשינו ביחד היה חזק כל כך, כי בשבילה זה תמיד היה לחיות או למות.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
* * *
|
|
|
 |
|
|
|
נפרדתי ממנה לפנות בוקר. יצאנו לסמטה המובילה לרחוב אלנבי. היא הלכה לפני, לבושה מעיל אדום וקצר. זו היתה הפעם הראשונה שלבשה צבע שהוא לא שחור וזה הבהיל אותי. פתאום היא הסתובבה, הביטה אחורה וחייכה אלי, היא נראתה כל כך יפה באותו רגע. אני בפירוש זוכרת שאמרתי לעצמי שתמיד אני אזכור אותה כך, בודקת שאני אחריה ומחייכת. רק לאחרונה הבנתי שהיא הסתובבה כדי להביט בי, כדי לקחת איתה את דמותי, כדי להיפרד ממני.
היא החזיקה לי את היד כשעברנו את הכביש לקנות סיגריות בפיצוצייה. היא תמיד היתה מחזיקה לי את היד כשהיינו עוברות כביש, אבל באותו לילה, גם כשנכנסנו למונית, היא המשיכה להחזיק לי את היד. אמרה שהיא כל כך אוהבת אותי, שכל כך הרבה פעמים אני נותנת לה כוח להמשיך לחיות, ולא הבנתי. היא יצאה מהמונית ודפקה על הגג שהנהג לא ייסע, ושוב פתחה את הדלת כדי לתת לי נשיקה, ושוב להגיד לי שאני אזכור שהיא אוהבת אותי. לא הבנתי שהיא נפרדת ממני. לא הבנתי שאולי יכולתי באותו רגע, או אפילו בהמשכו של אותו שבוע, לעשות משהו דרסטי. הכאב על מה שהיה, כבר לא גורם לי סבל. רק הכאב על מה שלא היה ויכול היה להיות, הוא שכואב.
תהומות של אשמה הם שמובילים אותי מאז בעולם. במשך שנה שלמה הגב שלי היה תפוס ונשרו לי רוב השערות מהראש. מאז שהכרתי אותה ועד היום, רק את מספר הטלפון שלה אני זוכרת בעל פה. כל הרחובות מזכירים לי אותה, וגם קצבים וירקנים שאני עומדת מולם בלעדיה, כמי שתלשו ממנה חצי מנשמתה. יש מקומות שאני נמנעת מלהיכנס אליהם, יש מאכלים שאני לא יכולה לאכול כי אני אבכה כל כך.
אני עדיין שומרת במקרר שלי שמנים ותבלינים שהביאה לי מצרפת, כדי להמשיך להשתמש בהם לאט לאט ובמשורה ורק ברגעים שאני כל כך חסרה אותה, כל כך עצובה.
החברות בינינו התחילה השבוע לפני עשר שנים. בסיומו של בוקר אחד, כשישבתי כמו עכשיו וכתבתי מדור אוכל ליום כיפור. היא התקשרה בדיוק כשסיימתי, מאוד נסערת מהטקסט שנגע לפרידה שלי מאחי שנהרג במלחמת יום כיפור. הקראתי לה מה שכתבתי והיא בכתה, עלתה על מונית ובאה. וכיוון שבאה הכנתי לה אוכל וכך התחיל הקשר הזה. היתה לי נפש אחות.
במדור על הסנדוויץ' הטוניסאי, שמכין גאי סמילה בתחנה המרכזית של לוד, ציינתי כמראה מקום או סימן היכר את הפריג'ידר "אמקור 10", שעליו מודבק שלט נחושת "נתרם על ידי המשפחה לזכר אשר כהן ז"ל". ומיכל הוסיפה, "משפחת כהן יודעת מה חשוב בחיים. יש משפחות שמקדישות גנים ציבוריים, ספריות או ספר תורה בבית כנסת לזכר יקיריהם. סמילה לקח את המקרר שלו, שמביא לו פרנסה ושמחה לכל כך הרבה אנשים, והקדיש אותו למישהו שהיה ושלא ישכחו אותו".
ברגע זה של חשבון נפש בערב יום כיפור, רציתי שתדעו שתמיד, אבל תמיד, ברגעים האחרונים לפני שאני שולחת את המדור הזה, אני מרגישה אותה.
מהחלון מולי אפשר לראות עכשיו את נצנוץ הכוכבים. קראתי לא מזמן בספר של סופר יווני אחד, על אישה שמספרת שנצנוץ הכוכבים הוא הסיגריות שמעשנים האנשים שמתו, וכשכוכב נופל זה קורה כי אחד מהמתים התעייף, זרק את הסיגריה והלך לישון.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
דג ברוטב עגבניות ירוקות
|
|
|
|
|
|
|
מתכון זה היה אחד מהסודות שלנו. אופן ההכנה שלו היא גרסה אישית של מיכל ניב למתכון עם עוף ששלחה לי קוראת בשם נדיה צ'סלר. מיכל היתה זו שניסתה אותו, פיתחה אותו ושכללה אותו עד שהעוף הפך לדג והמתכון לשלה. בדרך כלל היתה מכינה גם טחינה ויוצקת ממנה על הרוטב בלי לערבב. כך זה הכי טעים. תמיד חשבנו שצריך לאכול את הדג הזה עם אורז לבן. אבל היינו אוכלות את התבשיל עם לחם טרי או חלה ומספיגות בו את הרוטב הירוק.
1/2 1 קילו נתחי לוקוס טרי מנוקים (אם קניתם דג שלם עם הראש כדאי מאוד לצרף לתבשיל גם את הלחי). אפשר בהחלט להכין גם מדגים אחרים.
4 עגבניוות ירוקות (ירוקות לחלוטין)
2 פלפלים חריפים ירוקים מנוקים מגבעולים וגרעינים
5 בצלים ירוקים
צרור גדול של כוסברה
3 שיני שום קלופות
מלח גס
1/3 כוס שמן
1. מנקים ושוטפים את העגבניות, הפלפלים, הבצלים, ועלי הכוסברה. חותכים את העגבניות לפלחים. מכניסים למעבד מזון יחד עם שיני השום ומרסקים. לקראת סוף הטחינה מוסיפים מלח לפי הטעם.
2. שמים בסיר רחב את השמן. מוסיפים את הרוטב הירוק הטחון, מביאים לרתיחה ומבשלים ללא מכסה רבע שעה. אם הרוטב יוצא סמיך מדי מוסיפים 1/2 כוס מים ושוב מרתיחים.
3. מסדרים ברוטב הירוק והמבעבע את נתחי הדג בלי שיעלו זה על זה. מטלטלים את הסיר כדי שהנתחים יתכסו ברוטב. מכסים את הסיר במכסה ומבשלים עד שנתחי הדג מלבינים. נזהרים לא לבשל יתר על המידה. (כ-12-8 דקות ).
במקביל כדאי להכין טחינה חמצמצה ולצקת ממנה על הרוטב והדג, או להגיש אותה בנפרד.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הערות ותוספות
|
|
|
|
|
|
|
עם ג'ינג'ר וחלב קוקוס:
מאוד מוצלח לצרף לתערובת הרוטב חתיכת ג'ינג'ר קלוף ולטחון אותה עם שאר המרכיבים, ואז במקום לצרף את הטחינה, להוסיף בסיום הבישול חלב קוקוס. פותחים את הקופסה מבלי לנער אותה ומוסיפים רק את החלק הסמיך. מטלטלים את הסיר, מביאים לרתיחה ומיד מכבים את האש. את הגרסה הזו מוכרחים להגיש עם אורז לבן חם וטרי.
על העגבניות:
אפשר לפרוס את העגבניות הירוקות, ורק את שאר מרכיבי הרוטב לטחון. להרתיח את הרוטב בשמן כ-15-10 דקות ולהוציא לקערה בצד. לרפד בפרוסות העגבניות את תחתית הסיר. לזרות עליהן מעט מלח ולצקת עליהן חצי מכמות הרוטב. לסדר עליו את נתחי הדג ועליהם לצקת את שאר הרוטב, לכסות את הסיר ולהרתיח על אש גבוהה תוך כדי טלטול מזדמן של הסיר.
עם נתחי עוף:
אפשר כמובן להכניס לרוטב המבעבע נתחי עוף מנוקים מעור ועצמות במקום דג. בגרסה של צ'סלר היא מבשלת בו כרעי עוף שלמים. | | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | בעלת מדור אוכל במעריב משנת 92', חיברה 5 ספרי בישול וחוקרת לעומק את תרבות האוכל הישראלית. יכולתה הנדירה לחוש, לבשל ולספר סיפור – מניבה מאכלים שאי אפשר למצוא באף מסעדה.
| | | | |
|
|
|
|
|
|
|
