 | | | | שיפודים: 24.9.04 | |
| | |
24/9/2004 | |
| | | | | | | |  | |  | סופר הגנגסטרים ויום כיפור
| |  | | | כשחזרתי וקראתי לאחרונה בספרי דיימון ראניון, נזכרתי מה פירוש לבכות מרוב צחוק. קראתי וצחקתי. עד בכי. ובגלל שהייתי ברביצה נוחה וראשי מוטה לאחור, דמעות הצחוק פשוט זלגו חופשי והרטיבו לי את הצווארון. מזמן, לצערי, לא צחקתי ככה מחומר כתוב. תענוג, ואף פעם אין ירידה לרמת הומור מסוגי ניבולי הפה החתרניים, עלק, שאנחנו סובלים מהם כיום כתחליף לחוכמה.
ראניון מתאר, כידוע, את עולם הפשע הניו יורקי ויוצר נכסי ספרות ודמויות כגון ג'ונס "נאה נאה", אמברוז האמר כתב הסמרטעיתון, או "הוד מעלתה" שהיא נערת מקהלה יהירה. כן, זו הוד מעלתה שמופיעה בסיפור "פנקס הקטן" ועל פי הסיפור הזה נכתב השיר פנקס הקטן (דן אלמגור, מתי כספי).
את הסיפור הראשון שלו כתב ראניון אחרי שכבר היה עיתונאי ובעל טור מפורסם. יום אחד, בשנת 29', הוא היה זקוק לכסף לניתוח תוספתן ולכן נעל על עצמו את הדלת במלון בברודוויי, ובמשך עשר שעות ניסה גרסה ועוד גרסה. את הסיפור הוא שלח למגזין "קוסמופוליטן", ומיד קיבל תשובה חיובית והמחאה של אלף דולר, כפול מהסכום שהיה דרוש לו לניתוח, ובקשה לשלוח עוד סיפורים. כך הופיעו שורות הסיפור הראשון שלו, "עניין של בוץ":
"כשלעצמי, מעולם אני לא מצייץ מילה בגנותה של מיס ביולה ביורגראד על שהיא מוחקת את הקשר שלה עם אלפיי 'פסיק ', וחדלה להיות ארוסת חיקו הנצחית.
בעצם אני מקבל את טענתה כשהיא מפזמת לי איך הוא מארס אותה בתואנות שווא, כיוון שאני מתנגד עקרונית לברנשים הנזקקים לתואנות שווא כשהם מחזרים אחרי חתיכות - פרט לאותם מקרים שבהם שום תעלול אחר לא עובד עליהן".
על פי סיפוריו גם נוצרו כ-20 סרטים והמחזמר "ברנשים וחתיכות".
דיימון ראניון הוא גיבור תרבות של דור שנות השישים והשבעים בארץ. קראנו את הספרים בתרגום אליעזר כרמי, וצעירים רבים דיברו ביניהם ראניונית. היו גם לא מעט עיתונאים שחיקו אותו אז באופן גלוי, בתקווה להיות מצחיקים כמוהו. כשאמרתי פעם למאיר מזרחי, בעל ההוצאה המוציאה כיום לאור את כתבי ראניון, שנדמה לי כי שכחו מעט את הסופר הזה, הוא אמר לי, "מה פתאום שכחו אותו? הוא הולך מצוין. אנשים ממש מכורים לספרים האלה".
ראניון איננו יהודי, וזו איננה ספרות עברית מלבד התרגום היצירתי של אליעזר כרמי, שהוא יצירה עברית מקורית, לדעתי. אבל שמעו נא על היום שבו דיימון ראניון ביקש לצום ביום כיפור:
יום אחד בשנת 45' קרא ראניון לאחד מידידיו היהודים, הרולד קונראד, וביקש ממנו להגיע עד השעה שש בערב לחדרו של ראניון במלון. ראניון, שהיה אז כבר בן 65, חולה ולא יכול לדבר, כתב לו על פתק:
"אתה יודע איזה יום היום?".
"כן, יום שלישי", ענה הידיד.
ראניון הניד ראשו בזעם, וכתב: "היום יום שלישי, ערב יום הכיפורים. מחר צמים. זה מועד מקודש שבו נחרץ גורלו של האדם. אתה, כיהודי, חייב להכיר ולזכור יום זה יותר מכולנו, הגויים. תשמע, שנינו הולכים עכשיו למסעדה כשרה ואוכלים סעודה שתכין אותנו לצום של מחר".
הם יצאו למסעדה כשרה, ובסיום הארוחה רשם ראניון:
"יש כמה עובדות שעלי להביא לידיעתך: אתה לא מוכרח לצום אם המנהג נראה לך מטופש,אולם אני מרגיש שיש ליום הזה משמעות מיוחדת".
קונראד אמר שהצום כלל לא נראה לו מטופש, אבל שאל ממתי קיבל על עצמו ראניון את היהדות. הוא ענה בכתב: "אני חושב שכל ברנש חייב להתארגן עם עצמו לחשבון נפש, לפחות אחת לשנה. לגביך זהו יום הכיפורים, ואני מצטרף למצווה שלך, כשותף זוטר בעסקה". | |  | |  |
| | | | | סיפורו של יום אחד די נחמד
| | | | | השבוע קמתי בבוקר מול אגם בולסנה באיטליה והכתפתי על שכמי כיסא בד מתקפל, מאלה שקניתי בארץ בזול והבאתי איתי. יצאתי בדרך שש הדקות מביתי כאן לכיוון העץ שתחתיו אני יושב תמיד וצופה אל האגם. הלכתי בדרך עפר שקטה בין שדות, מטעים וכרמים, מימיני ומשמאלי אשכולות ענבי יין צהבהבים או סגולים כהים, תאנים מלוא העצים, פטל כמו שקוטפים בתשלום ברמת הגולן, זיתים, וכבר הגעתי ואני יושב מתחת לעץ האלון הקבוע שלי.
מהגובה, על צלע ההר, הכל נפרש סביבי, האגם רחוק מתחתי, שדות חרושים כהי רגבים, ורוגע אינסופי, ויופי. בצהריים נסעתי עשר דקות אל חוף האגם. דשא עד שפת המים, ועכשיו יוש בת על הכיסא אשת נעורי, ואני שוחה במים. המים צלולים ונקיים. זה אגם שלא צריך להביא אליו שתייה, כל מי האגם נאגרים בנביעת מעיינות תת קרקעיים שבתוכו, ככה שאני שוחה בעצם בתוך בקבוק מים מינרליים ענקי.
יום די נחמד, לא?
לו רק יכולתי לשכוח את הכאב. את הדקירה הבלתי פוסקת על מה שקורה בארץ. לו רק היה משהו מסוגל באמת להשכיח ממני את דורסנות רעיון פינוי היישובים, הטיפשות הזו שמולידה כל כך הרבה רוע וכיעור בחברה הישראלית. לו כל זה היה נעלם, ולא רק מהראש הלבן שלי הטבול באגם איטלקי כחול, אלא באמת ממוחות בני האדם, אולי באמת זה היה יום די נחמד. | | | | |
| | | | | פינת השלולית
| | | | | מאיר שלום,
לקראת יום הכיפורים החלטתי בפעם הראשונה בחיי לנצל את היום המיוחד ולבקש בו סליחה. מעולם לא דחיתי את בקשת המחילה ליום יחיד בשנה המיועד לכך, אך במקרה זה אני מוצאת שזו ההזדמנות היחידה והנכונה. אודה לך כל כך אם תפרסם את מכתבי.
"היה היתה נסיכה". כך מתחילות רוב האגדות. "והם חיים באושר עד עצם היום הזה". הלוואי שכך יהיה הסוף גם באגדה שלי. והאמצע? האמצע הוא הסיפור המוכר: פעם הייתי נסיכה, היה לי נסיך וחיינו לנו בממלכה. מתישהו השתניתי. כבר לא הייתי נסיכה. עזבתי את הנסיך והלכתי לבדוק מה אני באמת. הייתי צפרדעית, ואחר כך פרפר, לפעמים הייתי תולעת, וגם חתלתולה, ואפילו ציפור. במסעותי פגשתי יצורים רבים ומשונים, אך סוף המסע החזיר אותי לנסיך שלי, והיום אנחנו יחד. אז מה בעצם אני רוצה?
לבקש סליחה. לא מנסיכי, אשר קיבל אותי בחזרה. לא מחברי ומשפחתי אשר היו איתי גם כשהייתי בלתי נסבלת. אלא דווקא מיצור אחד, מיוחד, בן מלך מעולם אחר, שליווה אותי בתקופה כה משמעותית בחיי, וכנראה שלעולם לא אוכל לבקש את סליחתו על ניתוק כה חד של הקשר בינינו, וגם לומר לו כי לא שכחתי אותו ולא אשכח אותו עד סוף הזמן. בלבי תמיד תהיה שמורה פינה מיוחדת רק עבורו.
אני עדיין לא יודעת איך מסתיימת האגדה, ורק בעתיד אוכל לכתוב את המשך קורותיה של הנסיכה. ובינתיים אני מאחלת לך אושר, שמחה וחיוכים עד אינסוף. | | | | |
| | | | | משהו:
| | | | | | הרבה ישראלים נסעו השנה לחו"ל ביום הכיפורים. אבל הם שכרו אופניים. | | | | |
|
| | | | | |
 |
|
| |  | | | בעל הטור הסאטירי-אישי האחר "שיפודים". עיתונאי, עורך, סופר ונציג השלולית וסיפורי האהבה של ישראל עלי אדמות. מבין ספריו: "מקום קטן עם דבי", "ההיףך - סאטירה לא חינוכית", (אזל) "מעומק השלולית" (אזל) ועוד | | | | |
| | | | | | | | | |
| |
| |
|
