 |
אפילו בסרט מעצבן כמו "בחומש, קרוב לשמיים", ניתן היה לאתר שלוש או שלוש וחצי דקות של קורת רוח אמיתית. מדובר בסצינה לא קצרה, המשולבת בחלקו השני של הסרט, המכילה תיעוד לפינוי המאחז חוות גלעד. במהלכה של הסצינה המדוברת, ניראים מתנחלים קיצוניים ברגעי המצוקה שלהם. לא שמהבחינה האנושית נעים לעקבו אחר המתרחש, אבל מעודד לדעת שסצינות שכאלה אפשרויות עדיין; אפילו אם תעלולי ההינתקות של אריאל שרון מרחיקות בכל פעם מחדש את היום שבו הן תתחוללנה בפועל. הסיפוק (הפוליטי) הרב ביותר שגרמה סצינה מרנינה זו, נובע מהעובדה ששוטרי משטרת ישראל הם שנזעקים במהלכה לסלק את המתנחלים הלוהטים במשיחיותם. והרי בשנים האחרונות משטרת ישראל עמדה תחת פיקוחם של עוזי לנדאו, אוייב ההינתקות וצחי הנגבי, המתבצר הנודע מימית. כידוע, חוות גלעד פונתה מספר פעמים בשנים האחרונות, וכך יצא שדווקא הצמד הבלתי נעים הזה, הוא זה שהורה לנפנף את גואלי הגדה המערבית ממאחזם. וכי מה איכפת לה, להיסטוריה, להשתעשע קצת. "בחומש, קרוב לשמיים", ששודר במוצ"ש האחרונה בערוץ 2, הוא סרטה של מנורה חזני לבית קצובר, שהיא בתו של בני קצובר, מראשי הדור הראשון למתנחלים, שכפו בשנות השבעים על ממשלת ישראל את האג'נדה המסוכנת ביותר מאז הכרזת העצמאות. מובן שחזני, שגדלה לתוך הווית הכיבוש הארור, רואה את הדברים הפוך ואף גרוע מכך. סרטה
של חזני מערב במודע קיטש ומוות, לוויות והתפייטות של זריחות ושקיעות, לאומנות קיצונית ועיוורון מוחלט לנוכחותו של האחר המדוכא. השילוב הקטלני הזה, אבי אבות הטומאה הפוליטית המוכרת עוד מדורות קודמים וממקומות אחרים, הוא האלמנט המוביל ב"בחומש, קרוב לשמיים", העוסק לכאורה בהוויית היומיום של הבמאית חזני ובעלה הפאנאט אריאל, בהתנחלות חומש, שאליה הם הצטרפו מיד לאחר ליל כלולותיהם. היומיום של הבמאית, מה לעשות, משמים. אמנם דוד פרלוב המנוח, אבי ז'אנר יומני הווידיאו בישראל, טען שגם בנאליות אוצרת בחובה פיוט רב. אך כשפרלוב ז"ל טבע את המושגים הללו, הוא לקח בחשבון שמאחורי המסרטה ניצבים בני אדם עם אמפתיה, כאלה שיש בהם היכולת להפיק פיוט מסוג זה, ולא מיסיונריות אטומות. "באוויר עומד כבר ריח הסתיו, ריח הימים הנוראים" או "בהלווייתה של עופרה, ההר היה יפה". משפטי קיטש ומוות ופולחנים של קבורה טיקסית הינם אותו שתי וערב שלפיו ניטווה סרט זה. למעשה, שום דבר מעבר לכך אין בו; לא החתונה, לא הלוויות ההמוניות של מתנחלים שנרצחו ואפילו לא לידת בתה הבכורה של הבמאית, כל אלה מוגשים באופן חדשותי נטול עומק, ולא מספקים שום תובנה מעניינת. רק הראיון עם נעמה, מהתנחלות אלון מורה, אלמנה שבעלה זה עתה נרצח, היא המעניקה ערך מוסף לסרט, המספק התבוננות אותנטית על מלוא עומקה של הקנאות המשיחית.
|
 |
 |
 |
 |
|
 |
 |
"בחומש, קרוב לשמיים"
|
|
 |
 |
 |
 |
|
תיעוד יבש שאינו מתגייס לטובת המאבק הפלסטיני
|
 |
|
 |
 |
 |
|
ממש במקביל לקינתה של מנורה חזני על מר גורלם של הכובשים, שידר ערוץ 8 את "בוקר טוב ירושלים", שבו מתעדת סוהא עראף את גורלם הדפוק של הנכבשים. כאן הדמות המרכזית אינה הבמאית, אלא שעבאן נסאר, זמר ממזרח ירושלים, המטפל מנערותו ב-11 אחיו ואחיותיו, שלא לדבר על אשתו וילדיו. הוא זמר וגם נהג מונית ובעיקר מובטל. בניגוד לטקסטים הפייטניים, המקדשים את המוות, שנפוצים בסרטה של חזני, כאן מתבלטים דיאלוגים כמו זה שבין ילד השואל את אביו: "אבא, לאן טס ההליקופטר?" והאב משיב: "להפציץ את יריחו וחברון". כמו סרטה של חזני, גם סרטה של עראף הוא מעשה פוליטי, שמתמקד כולו בצדק שנחמס, בכבוד המושפל ובפרט האנושי שאבד במרוצת 37 שנות הכיבוש הארור. בחינה של "בוקר טוב ירושלים" באמות מידה של ביקורת פילמאית, מעלה שאין לו הרבה מה להציע ובוודאי שאין בו שום חידושים או מקוריות באופן הגשת הסיפור האנושי מבעד לחרכי ההצצה הדוקומנטרית. מובן שלא זו היא השאלה המרכזית הנובעת מהסרט, ששואף להיבחן כטקסט פוליטי. והנה הפתעה: לא שולט בו טון תעמולתי ישיר, והוא אף לא מהווה מגייס חזותי לטובת המאבק הלאומי הפלסטיני. מצד שני, העדרה של התבוננות המרחיקה לראות אל מעבר לתיעוד היבש, הופך את הסרט לסתמי למדי.
|
 |
 |
 |
 |
|
 |
 |
"בוקר טוב ירושלים"
|
|
 |
 |
 |
 |
|
הבזבוזים של הערוץ הראשון
|
 |
|
 |
 |
 |
|
איפה הם ראש הממשלה, ממלא מקום ראש הממשלה, סגן ראש הממשלה ויושב ראש הכנסת, כאשר באמת צריך להרים קול זעקה כנגד רשות השידור על שביטלה השבוע, במעמד צד אחד, את ההסכמה וההבטחה להפקתם של 16 סרטי תעודה במהלך השנה הקרובה. הרביעייה הפותחת הזו, שידעה טוב טוב לפתוח פה גדול, לנזוף ולצעוק ולאיים, כאשר רשות השידור נמנעה בשבת שעברה מהעברה ישירה של משחק הכדורגל בין נבחרות צרפת ישראל, שותקת כעת. דווקא כאשר רשות השידור אינה עומדת בדרישות החוק ובורחת מייעודה המקורי, כפי שהוא מפורט בחוק רשות השידור. ולא רק בהפרת הסכמות התבלט השבוע ערוץ 1, אלא בעיקר בצנזורה עצמית. מובן שרק אידיוט אמיתי ידרוש את התערבות הרביעייה הפותחת דלעיל, כאשר רשות השידור זורקת לפח כספים שהוצאו כבר מתוך תקציבה, וגונזת את חלקו השני של סרט התעודה "במצפון נקי" מאת אורי ברבש. זאת, לאחר שחלק א' שודר כבר ביום ב' האחרון. שכל רב אין שם, ברשות הקורסת; אבל יכולת בזבוזים, הלוואי עלינו.
|  |  |  |  | |
|