 | | | | שיפודים: התעדכנות | |
| | |
3/9/2004 | |
| | | | | | | הציעו לי להיות מנחה בערוץ נוער, ושקלתי זאת בחיוב. יש לי (ר' תמונה) תקליטור של 99 פלוצים,ואני יכול אם כן,בעזרת מנת שעועית, להוסיף משהו משלי, ולהגיש מאה תוכניות בשלב ראשון. אחר כך אחשוב על גיוון והתרעננות. יש לי גם ספר קטן של 25 סוגי קקי שונים (ר' תמונה,( כך שהרפרטואר שלי איננו מצטמצם רק לנפיחות וזהו.
כשיסתיימו סוגי הקקי, המקוריות שלי לא תיגמר. אוכל לעשות פיפי על הבמה. ואז, אם אחוש ירידה בפופולריות, אקים להקת גרעפסים בשידור חי עם אס-אם-אס לבחירת המגעיל ביותר. מובן שיגיע יום שבו אודח בעזרת להקה שתפוצץ חצ'קונים בשידור חי, ויהיו להם גם יומנים לנוער נמכרים יותר משלי. בכל אופן, בינתיים אני ממשיך להתעדכן, וטוב ששמרתי את הסי-די של 99 הפלוצים שכותרת המשנה שלו היא: "קולות אמיתיים מחדר השירותים," וגם טוב שברשותי הספר הקטן של סוגי הקקי (לדוגמה, קקי מס' :16 קקי גיל העֶשֶרה: כדור גדול עשוי מהמבורגרים, פיצות ושוקולד.( זה נכס בברנז'ה היום.
| |  | |  |
| |  | | איור: עיבוד מחשב |
| |  | |  | רואים מדליית זהב
| |  | | | בית משרדים ענק במרכז הארץ, השעה אחת בצהריים, יום רביעי הגדול בשבוע שעבר. יום שבו כולם מתעניינים פתאום בגלישת רוח, כאילו שזה כל מה שעשו אבותינו בערבות אוקראינה ובהררי צנעה כל ימיהם. בחדר האחד שיש בו טלוויזיה מתכנסים איכשהו עובדים מכל הדרגים, מנהל ליד מתכנת, מנכ"לית ליד מזכירה, כולם באורח פלא יחד וכולם מביטים בגלשני הרוח. "תיפול כבר, תיפול,"! צועקת היועצת המשפטית, שנחשבה עד כה למאופקת, לשייט הברזילאי. כל רגע נכנס אדם חדש, כך שמי שנמצא כבר בחדר מסביר לחדש מה הולך, אם כי אף אחד לא מבין בעצם את חוקי התחרות הזו, רק יודעים שרוצים זהב.
"הזהב בדרך,"! מסביר בכל זאת הבכיר שבעומדים שם וצופים בשידור. "יו, מי אמר זהב? חמסה חמסה,"! נזעקת הסייעת החדשה שאך אתמול התקבלה לעבודה, ואך שלשום השתחררה מהצבא. הבכיר לא יודע איך להתנצל ואיפה להתקפל. ברור שהוא כמעט הרס את הכל. "לא, עוד אין זהב, עוד אין זהב," הוא ממלמל בניסיון נואש להציל את עם ישראל, אבל מעמדו בחדר הידרדר ללא שיקום, ובעיניו הוא מבקש סליחה מהסייעת.
ואז, מדליית זהב. כולם, הבכיר והעומד להיות מפוטר, צועקים עכשיו ביחד. איזו הרגשה. | | | | |
| | | | | מזיעים
| | | | | אולם בית הסופר בתל אביב. על הבמה ארונו של גדול סופרי ישראל, משה שמיר, ובשורות הראשונות נשיא המדינה, שר האוצר, שרת החינוך, יוסי אולמרט, יוסי שריד, גאולה כהן, ועוד ועוד אישים, ומזיעים. חם. מתאדמים. מתבשלים.
זה נורא. האולם מלא בחולקי כבוד מן התרבות העברית: חנה מרון, אהרן מגד, חיים גורי, שלמה בר-שביט, מנחם תלמי ועוד דמויות מוכרות. חלק מהאנשים מעל גיל ,80 ויקטור שםטוב, צ'יץ,' פרופ' יובל נאמן, בכיר מדעני ישראל, ועוד ועוד, פרופסורים לספרות ומשוררים על כל כיסא, כל התרבות העברית שם, ומי שלא שם מעיד משהו על תרבותיותו. וכולם מזיעים.
זה לא היה צריך להיות ככה. אולם בית הסופר בתל אביב היה צריך להיות המקדש המודרני של תרבות האומה הזו, אבל שום דבר שם לא כמו שצריך. המזגנים לא מקררים, המאוורים שהוצבו לתגבור רק מצחיקים. בקופת בית הסופר יש 94 שקל להוצאות, וזה מספר אמיתי, ואת הריפוד בחדר ישיבות הוועד לא החליפו מימי אבא קובנר.
על הבמה, כאמור, ארונו של משה שמיר. הקהל גדול, אם כי לא מספיק, וכולם מזיעים. הדוברים עולים על הבמה, חנה מרון, הנשיא, השרים, יוסי שריד שהוא גם קרוב משפחה וגם קרוב תרבות, סך הכל כעשרה דוברים, ואי אפשר לו למנחה להורות על קיצור, או על ביטול אחד הדוברים, זה איננו מעמד לשחק בו. וכולם אדומים, מזיעים, מבושלים, נוטפים. לחלק מן הקהל באולם יש סיפוק סאדיסטי מובן מלראות את השרים מתענים בכיסאותיהם. לא קל להיות שר, כי השרים והנשיא אפילו לא יכולים לקום להתאוורר לרגע בחוץ בניגוד לאחרים שעושים כך. כן, השרים מכבדים את משה שמיר, הטקס אורך שעה ארוכה, ואיש לא זע, אבל מדוע מעמד כזה לא יכול להיראות כמו שמעמד כזה צריך להיראות?
הסינמטקים הם היכלות מלוטשים, התאטראות מבהיקים, האופרה נוצצת, התזמורות זוכות למשכן מכובד, כל מתנ"ס נראה יותר טוב מבית הסופר. למה זה? ואני לא מדבר על עוד תקציבים מהמדינה, לא זו הדרך. חוץ מזה, אם יהיו תקציבים, אני כבר נבהל ממלחמות הסופרים שתפרוצנה כדי לקבל שליטה על התקציבים האלה.
שאול ואבדון לא תשבענה, כתוב במשלי, ואנחנו יודעים שעוד סופרים ומשוררים גדולים יילכו לעולמם. אבל מן הראוי לרשום לפניכם: לסופר אסור ללכת לעולמו בקיץ, כי אז שוב יוצב ארונו במקום שהוא המקום היחיד הראוי להנחת ארונו של סופר, בבית אגודת הסופרים העברים בארץ ישראל, מוסד שביאליק עצמו הקים לפני שנים רבות, כמעט עם ייסוד הספרות העברית בכלל. וכולם יזיעו. | | | | |
| | | | | פינת השלולית
| | | | | למאיר היקר,
מעשה בנסיכה שעברה טראומה קשה בילדותה. טראומה שנמשכה שנים.
היא נשברה לרסיסים והפכה לקרפדה.
את ההתגברות על הטראומה ואיסוף השברים היא עברה לבדה, בכוחותיה. במהלך ההתגברות היא פיתחה לעצמה חומות מגן שישמרו עליה.
מחסומים אותם אף אחד לא עובר. הקרפדה לא סומכת על איש, רק על עצמה.
ובגלל שהחיים הם אגדה על נסיכים, צפרדעים, נסיכות וקרפדות, בגיל 22 הגיע הנסיך.
לראשונה בחייה, כללי המשחק השתנו כשזה נגע אליו.
היא כל כך אוהבת אותו, כמו שלא אהבה מעולם. היא לא תיארה לעצמה שאפשר לאהוב כך.
הוא כל כך קרוב, כל כך מדבר אליה, כל כך חלק ממנה, והיא כל כך רוצה אותו (וכך גם הנסיך.(
הקרפדה העצובה הפכה לנסיכה מאושרת.
חומות המגן והמחסומים אותם פיתחה במשך השנים השאירו אותה שפויה, העמידו אותה על הרגליים, הם שגרמו לה לחיות ולא למות (עד כדי כך.( אבל, חומות ומחסומים אלו לא קיימים כשמדובר בו.
הוא חדר אותם!!!
כאילו לא היו מעולם!!!
היא חשופה לחלוטין בפניו.
ומכל זה נובע הפחד.
על כן כשהנסיך התקרב יותר מדי, היא ברחה, הרחיקה אותו, חושבת שכך היא בשליטה וכך היא שומרת על החיים שלה, ולא נותנת לסוף הטוב של האגדה להתממש, ולדבר הכי מופלא לקרות.
ר.א.א.א (עדיין(
| | | | |
| |  | | עכבר או צפרדע? |
| | | | | משהו:
| | | | | | "המלחמה בפשע מצליחה," הודיע דובר המשטרה, "התושבים כבר חשים בירידה במספרם של מכוני הליווי." סליחה? איך בדיוק חשים האזרחים בירידה במספרם של מכוני הליווי? | | | | |
|
| | | | | |
 |
|
| |  | | | בעל הטור הסאטירי-אישי האחר "שיפודים". עיתונאי, עורך, סופר ונציג השלולית וסיפורי האהבה של ישראל עלי אדמות. מבין ספריו: "מקום קטן עם דבי", "ההיףך - סאטירה לא חינוכית", (אזל) "מעומק השלולית" (אזל) ועוד | | | | |
| | | | | | | | | |
| |
| |
|
