 |
/images/archive/gallery/148/916.jpg רון מיברג.
רובי קסטרו  |
|
|
|
|
|
|
| מקובל אצלנו שמבקרים ואנתרפולוגים מטעם עצמם מנסים לעצור את העגלה המידרדרת לתהום הבהמיות והבורות. פעם גם אני הייתי כזה |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
יש רגע בחיים שבו נהדף אדם מתרבותו ומאורחות החברה שבתוכה הוא חי. הרגע הזה הוא אלים, מרעיש, נטול חסד וחסר רחמים. לעתים הוא מתגנב לאט ובדרכי עורמה. לעתים הוא מתנפל באלימות וגודע אותך בברכיים. אחרי הרגע המכונן ומרסק העצמות הזה, כל שנשאר לך לעשות זה לעמוד מחוץ לאקווריום, להתבונן פנימה כשאפך מעוך על הזכוכית ואגרופיך הולמים בה בעוצמה הולכת ונחלשת, כמי שחייו אוזלים וניגרים.
זו יכולה להיות תרועת נפיחתו המתוקשרת של עופר שכטר. זו יכולה להיות המיניות המתריסה והפומבית במפגיע של נעורי "פרויקט ,"Y הדור הבא. זו יכולה להיות צופית גרנט המחטטת באינטימיות של דנה אינטרנשיונל. הביזאריות הסדרתית של "השיר שלנו." מסכת ייסורי הניתוחים הפלסטיים ב"הברבור." המתחרים על הדירה, שורדי איי גאלפאגוס המנפים את חבריהם למשחק בקור רוח קרחוני של אדריכלי אקציות המתבוננים בעריפות הראש בעיראק תוך כדי נשנוש של פת ערבית, או אפילו טקס "אנשי השנה של ישראל" בערוץ .2 כל אחת מהעילות הנ"ל עלולה לדרדר אדם, כל אדם, אל מחוץ לקונצנזוס שבו מצטופפים מי שדגל הלאום, "התקווה" ומדליית הזהב של גל פרידמן מצמררים אותם באותה מידה.
מקובל אצלנו שמבקרים, מתבוננים מקצועיים ואנתרופולוגים מטעם עצמם מכלים את זעמם בכל מה שחולף מול עיניהם, בניסיון מוסרני (לשיטתם) להחזיר את העגלה המידרדרת ללא מעצורים לתהום הבהמיות והבורות אל דרך הישר. מה שנקרא, להציל אותנו מעצמנו. פעם הייתי כזה, אבל לאחרונה גיליתי שהחרון הרושף הזה, הכעס הצורב והמרירות מעכירת החיים הם מעשה איוולת. מי שמסכימים איתך, ממילא מחליפים רפליקות אלימות למחרת נפיחת הנעורים ואהבת הנשים ומעודדים איש את אחיו. מי שנהנו עד הגג, קמים אל בוקר חדש רעננים ובהירי עיניים. כל אירוע המזמן למרקע אחד את "הגשש החיוור," חיים רביבו, צביקה הדר ושמעון פרס לעת בלותו עושה להם אחלה.
טוב נעשה אם נתעטף בשתיקה וניתן לתהליך למצות את עצמו. אינני נוהג לצטט את מוטי קירשנבאום,
אבל לפעמים הוא צודק. זה קירשנבאום שאמר שהתחלנו צ'ה גווארה וגמרנו ארצ'י בנקר, וגם הוסיף: כל פעם שנדמה שהגענו לתחתית החבית, אנחנו שומעים דפיקות מלמטה. לבודד את הנאד של שכטר מתוך המכלול המצחין כולו זה סוג של אנינות משונה. נפיחות רבות כל-כך מלוות את חיינו, שההתנפלות על תוכנית הנוער היא מעשה תמוה מצד אנשים המגששים באפלה אחרי צעיר לעזאזל. ויש אפילו אילן גבוה להיתלות בו; אחרי שעמדו מנהלי רשת אן-בי-סי האמריקנית על טיב ההומור והפוליטיקה של "סטרדיי נייט לייב" בתחילת דרכה, הם החילו עליה שיהוי של דקת שידור. למרות שהתוכנית משודרת בשידור חי, הרכיבו לה שיהוי מלאכותי שבו מבצעים הפוליטרוקים את הצנזורה הנדרשת.
לא זכור לי עידן בתולדות העם היהודי, ודאי לא בעת החדשה, שבו שביעות רצון עצמית וטפיחה על שכם קולקטיבית שלטו בנו בהיקף כזה. מעולם לא חילקנו לעצמנו שבחים כה רבים, התפלשנו בחשיבותנו וחילקנו פרסים כמו עכשיו. עם כל הכבוד לעריצות של ערוץ ,2 קשה לחשוב על מישהו שפרס איש השנה הגיע לו ביושר. האם ראה אור השנה ספר או תקליט שהטיחו אותנו על ישבננו מהשתאות נוכח עוצמת הכישרון? האם באמת ראוי מי משדרינו הרבים לתואר איש השנה בטלוויזיה? בפוליטיקה? בבידור? האם באמת התעלה השנה מישהו מעל האפרוריות השגרתית שלנו? מילא גל פרידמן, עם מדליית זהב שובת לב ודמיון, שאותו חגגנו מאתונה ועד נתב"ג, אבל חיים הכט? בשביל סאנשיין או יצאת צדיק? כמו "כוכב נולד" ושאר פנומנים תקשורתיים המתעלים את חיינו כמו תעלות ביוב פתוח, "אנשי השנה" הוא אורגיה דקדנטית של שוחרי טובת עצמם, של זכיין המאמין באמת שהוא מתחרה בחזונו של הרצל ושל השחתת זמן ואינטליגנציה. יש פרסי מוזיקה, אוסקר לקולנוע ולתיאטרון, ופוליטיקאים הם הפרס של עצמם והעונש שלנו.
אבל כמו שאמרתי, זו אינה עונת המבקרים. הבועה הזוהרת, המפלגת והשקרית הזאת תתפוצץ מתישהו מאליה. אף גדר הפרדה לא תגן עלינו מפני הפיגועים התרבותיים האלה, המשכיחים מאיתנו את מה שרצינו להקים כאן והתפספס לנו.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
איור: יפעת כהן
|
|
|
 |
|
 |
|
מכה לתרופה
|
|
|
 |
|
|
|
מצד אחד, גוברת המודעות לתופעות הלוואי השליליות של תרופות. מצד שני, המגמה הרווחת באגף הרוקחות של משרד הבריאות היא להעלות כמה שיותר כדורים מעל הדלפק, בהישג יד וללא מרשם רופא. בתחום הזה, כמו באייטם הקודם, אנחנו בחברה טובה. לשם מועדות פניו של העולם המערבי: להסיר את הרופא מתפקידו ההיסטורי כמתווך בין אדם ומלחמתו במיחושיו. בצל ההתנהלות המזורזת הזאת קורים דברים רעים.
פרוקסול פורטה היא תרופה לשיכוך כאבים מהמשפחה הנקראת פרה-אופיאטים, כלומר טרום-נרקוטיים. היא התשובה של חברת "מדיטק" לאלגולזין פורטה המתחרה. מבין התרופות שאינן נרקוטיות, ולכן גם ממכרות, פרוקסול הוא כדור אפקטיבי המחויב במרשם. אלא שלפני חודש בערך עוצבה קופסת הפרוקסול, הנאה והאטרקטיבית, מחדש. על הקופסה הקודמת, מבחוץ, הופיעו שלוש אזהרות מאירות עיניים: "חייב מרשם רופא;" "זהירות! השימוש עלול לפגום בכושר הנהיגה" ו"זהירות! שימוש ממושך עלול לגרום לתלות."
מכל האזהרות, השלישית היא החשובה ביותר. על החפיסה החדשה נותרו שתי אזהרות בלבד. "שימוש ממושך עלול לגרום לתלות," נעלמה. ההיעלמות המסתורית הזאת עוזרת ל"מדיטק." היא מקילה על רוקחים שממילא מתעלמים מהוראות הקבע, ומחלקים אותה ללא מרשם. לידיעתכם: פרוקסול פורטה לא הפכה לפחות ממכרת רק בגלל שהאזהרה נשמטה מהאריזה החדשה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ישיבת מערכת
|
|
|
|
|
|
|
HOT בכבלים וyes- בלוויין מבקשים לשכנע אותנו שקרב האיתנים ביניהם על לבו של צופה הטלוויזיה חובב הסרטים אינו שונה ממאבק לעצמאות. הקרב, שאליו נדחף לאחרונה גם ערוץ ,10 אלים באופיו ובתוכנו. הנחת העבודה היא שההעדפה שלנו היא סרטי פעולה, מלחמה, אלימות, מתח ואימה. לא מנסים לקנות אותנו בסרט מינורי, כמו נניח "חדשות הספנות." יס טוענים שארבעה מכל חמישה סרטים חדשים מגיעים אליהם. הוט טוענים שהם מנצחים אצל המבקרים. ערוץ 10 רכש ערימה של סרטי אקשן אותם החל מפציץ בימי רביעי תחת הסלוגן "רביעי שובר קופות." כדי להעצים את האפקט, מחורר תת-מקלע את המילים "שובר קופות."
אני אוהב אקשן כמו כל אחד, אבל הקרב האימתני הזה לא רק שמכוון אל הריגושים הזולים ביותר ואינו מנסה כלל לגעת בסרטי איכות, הוא גם שקרי. לסרטים בעולם יש מסלול אחיד: קודם בבתי-הקולנוע; אחר-כך בקלטות ובדי-וי-די; אחר-כך בערוצי פרימיום למנויים; ובסוף בשידור רחב (ברודקאסטינג,( כלומר ערוצים 2 ,10 ו.1- אף אחד אינו מוצלח או משקיען יותר מהזולת. את הסרטים רוכשים בחבילות רכש גדולות שמתנאות בסרטים מדוברים ומעוררי גלים, והמרופדות לעייפה בסרטים נחותים וגרועים שגם אותם מתחייב הרוכש לשדר. אין מנצחים או מפסידים. מדובר בדילים, כוח קנייה, ותק, עמידה בזכויות שידור ועוד. כרגיל אצלנו מסיטים את הכוונות מהעניין האמיתי ויורים לנו יריות אזהרה מעל לראש.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | "הוא אחד העיתונאים בעלי ההשפעה התרבותית הגדולה ביותר בארץ בעשור האחרון, בעיקר על צעירים שנושאי הכתיבה, השפה ונקודת המבט של מיברג מדברים אליהם".
פרופ' עוז אלמוג, "פרידה משרוליק" | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
