 |
אהלן חברים,
כשהייתי בסיני (ועכשיו מנגינה של געגועים: אהההההההה! ) ישבתי בחדר האוכל של בית המלון, והבטתי בסמבטיון הרוחש סביבי. דלפק ה"קורנפלקסים" (שם ג'נרי, כן? ) היה קרוב אלי, וככה יכולתי לראות את כל עמישרואל מעמיס קערה אחרי קערה עם החסטפים האלה, ועוד בטוח שהוא עושה לעצמו המון טוב.
יא אללה! חשבתי לעצמי, מתי בדיוק זה קרה לנו, שדגני הבוקר המעובדים, עם הקלוריות הריקות, עם התוסף המגוחך והמזערי הזה של ויטמינים, שעושים מראית עין של "בריאות", שעולים הון-חוצפה-פר-כמות של-גמדים - מתי זה קרה לנו, שהם הפכו לכזה שלאגר?
המפרסמים מפציצים לנו את המוח כדי לייצר להם תדמית "בריאותית", אבל חוק עולם אומר שכל מזון מעובד ברמה כזו, הערך התזונתי-אנרגטי שלו (ואין הכוונה לקלוריות), שהוא הוא ה"בריאות", פשוט ממנו והלאה. בדוק.
ככה חשבתי לי, וקמתי לחפש לעצמי "מצייעס", שאצלי בספר זה מאכל מקומי אותנטי של ארץ זרה, שגם טעים לחך המערבי שלנו. ולא תאמינו, מצאתי כזה דבר, ומצאתי בגדול!
בתוך סיר אלומיניום שישב על פתילייה עם אש קטנה, רחש תבשיל שממבט ראשון נראה כמו אורז בחלב, אלא שהאורז היה חיטה. וככה עשיתי היכרות אישית עם ה"בילילה" המצרית, שהיא גרעיני חיטה מבושלים אל-דנטה בחלב מתוק. לא להאמין כמה שהצירוף הזה, חיטה מבושלת עם חלב ממותק, טעים. לא, אין כזו חיה.
הייתי מדייגת לעצמי כל בוקר שתי קערות מלאות מהדבר הזה - הרבה חיטה מבושלת, ספוגה במתיקות, ומעט חלב חם ממותק, ככה, רק ל"מילוי הרווחים" בין גרגירי החיטה הזו, ועד אחר הצהריים המאוחרים לא הייתי צריכה כלום. אוכל פלא! טעים, משביע, מספק גם את הנשמה.
הלוואי, הלוואי שהיה לנו שכל לצרוך כל בוקר את הדבר המבושל החמים, הטעים, הזול והבריא הזה (כי החיטה השלמה מכילה כל מה שקמח מלא מכיל! ), במקום את הכסילות התזונתית ההיא, מקופסאות הקרטון.
אז ככה מכינים אותה:
1.
לוקחים קילו אחד גרעיני חיטה שלמה, ומשרים אותם במי ברז (כמו שעושים עם פסוליה) לשלוש שעות. כמות מי ההשריה בסיר צריכה להיות עשרה סנטימטרים מעל גובה הגרעינים.
2. אחרי שלוש שעות מסננים את המים, שוטפים היטב את הגרעינים, שמים אותם בסיר וממלאים בסיר עם הגרעינים מים חדשים, בגובה עשרה סנטימטרים מעל פני הגרעינים.
3. מביאים לרתיחה, מנמיכים אש ומבשלים בין שעה לשעה וחצי, ואולי אפילו יותר, באש מעט יותר קטנה מבינונית. זה שותה מים, וצריך לערבב את הגרעינים כל 20 דקות.
4. עכשיו שימו לב: חס ושלום לא לבשל את החיטה עד דרגת דייסה, כי אז הולך כל הטעם! הגרעינים צריכים לצאת אל-דנטה, כמו מקרוני איטלקי, בין קשים לרכים. יענו מרוככים מאוד, אבל עדיין מוצקים טיפה למנשך. בואו נגיד שהם צריכים להיות יותר רכים מקשים, ועדיין שיהיה מה לרסק בין השיניים. כל חצי שעה תרסקו גרגיר בין השיניים הטוחנות. פשוט תטעמו.
5. מאוד קשה לתת זמני בישול כי זה תלוי בזן של החיטה, אם הוא קשה או רך, ובגיל החיטה. גרעינים "צעירים" זקוקים לבישול קצר יותר, ו"זקנים" לארוך יותר. אבל כל הטעם פה הוא במוצקות היחסית של הגרעינים. כמו באורז. שיהיה ממש מבושל, אבל מוצק.
6. כשהגרעינים הגיעו לדרגת הבישול המבוקשת, מסננים אותם (שומרים את מי הבישול שלהם בנפרד) ומוסיפים להם נוזלים עד לכיסוי ועוד סנטימטר אחד גובה, ככה: שליש מי בישול, שני שליש חלב. זה לא לחיסכון, זה לטעם. זאת אומרת שעל כל כוס מי בישול, שתי כוסות חלב, וככה עד כיסוי הגרגירים. ממתיקים בסוכר (עדיף חום, דמררה, שיהיה מתוק כמו דייסת אורז) ומוסיפים רבע כפית מלח. מביאים לרתיחה עדינה, מכבים אש, משהים שעה שיספגו טוב טוב את טעם החלב והסוכר, ואוכלים בתענוגות הנפש. בשלב זה ניתן לסנן את הגרעינים, לשמור אותם במקרר בתוך קופסת פלסטיק אטומה, וכל יום לקחת מנה, ולהוסיף לה חלב חם ממותק.
אוי כמה שזה טוב!!!
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
החצאית היפנית של ששון קדם
|
|
|
 |
|
|
|
אחותי כלה, ששון קדם (קינג' ג' ורג' 21 ירושלים, דיזנגוף 213 תל אביב, קלישר 9 תל אביב, טל' 03-5170339), אופנאי ישראלי צעיר ומוכשר יצר חצאית מדהימנית. היא מורכבת ממרובעי בד מחוברים באלכסונים שונים, עם תיפורים בזוויות משתנות, בצללית כללית של עלה צפצפה. זו חצאית יפנית נקיית קווים של סמוראים, ויחד עם זאת מתוחכמת וערמומית לאללה. צריך לראות אותה כדי להאמין. היא באה גם בגרסת חצאית מכנסיים, יענו, אותה צללית, אבל מתפצלת מעט בין הרגליים באורך שהוא קצת למעלה מהקרסול, והיא משהו! הדקיקות יכולות להרשות אותה לעצמן מבד פשתן לבן וצהוב חמנייה מדהים, ולמלאות יותר, יש אותה בבד מעט יותר נוזלי. ככה או ככה, היא שוס!
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
איור: דמיטרי קילסקי
|
|
|
|
|
|
|
כספת פלאים
|
|
|
|
|
|
|
אם הילדים הקטנים שלכם מסתובבים עם מפתח בילקוט או על הצוואר, אם הגדולים מצלצלים לכם שהם שכחו את המפתח והם יחזרו אחרי חצות (ולך לחכות להם עכשיו עם שמורות עיניים מיוצבות פתוח עם גפרורים. . .), אם המפתח שלכם הוא בתוך העציץ, בארון החשמל, מתחת לשטיח הכניסה לדירה, אם חשבתם להחליף צילינדר כי נעלמו לכם כמה מפתחות, אם הבן שלכם גולש בים, לוקח את המפתח המתוחכם והיקר שסידרתם והוא לא פותח יותר, כי אפילו אבקת המלח העדינה מחרבשת שם את המנגנון ה"קורא", סימן שאתם צריכים כספת קטנה רק למפתח. מתקינים אותה בכל מקום מחוץ לדלת או אפילו על הדלת, גם אם היא עשויה מפלדה, והמפתח שלכם נמצא בפנים.
תק תק תק, מסדרים בקלות רבה מספר בן ארבע עד שבע ספרות, שהוא קוד קומבינציה שקל למשפחה לזכור, וזהו. בחיים לא צריך יותר לסחוב את המפתח איתכם, או לדאוג שנתקעתם ללא מפתח. זה בטיחותי לאללה נגד גנבים מזדמנים (כי נגד פורצים מקצועיים, ששמו מישהו בתור "מטרה" - גם אזעקה לא תעזור, וגם לא דלת ביטחון "בטוחה" ). והנוחיות! הנוחיות המדהימה הזו! זה עושה איכות חיים שלא תתואר. מי שחווה את הכספת הפיצי הטובה הזו כבר לא יכול בלי זה. ממש כך. קוראים לה "סייפליין", והיא אמריקנית, כמו שרק האמריקנים יודעים לעשות, היא עולה 350 שקל (כולל הוצאות משלוח) וניתן להשיג אותה בטלפון 052-3862993, אצל ניב, או בטל' 052-3358007, אצל צחי. ולהשומע ינעם.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ולפני פיזור, אחת קטנה
|
|
|
|
|
|
|
שלושה כושים ישבו בתוך תא בית סוהר במדינת אלבמה, וסיפרו איך הם הגיעו לשם. אמר הראשון: "עברתי במעבר חצייה, ואיך שאני הולך, פתאום פגעה בי לימוזינה עם נהג לבן והעיפה אותי למרחק עשרה מטרים. אז נתנו לי חמש שנים על בריחה ממקום התאונה".
"פי! איזה קטע!", אמר הכושי השני, "גם אני עברתי במעבר חצייה, גם בי פגעה לימוזינה עם נהג לבן, וגם אותי היא העיפה למרחק עשרה מטרים לתוך חצר של איזה בית. אז קיבלתי עשר שנים בפנים. חמש על בריחה ממקום התאונה, וחמש על הסגת גבול".
"פייי! פייי!", אמר הכושי השלישי, "או בוי! איזה צירוף מקרים! גם אני עברתי במעבר חצייה, גם בי פגעה לימוזינה עם נהג לבן, גם אותי היא העיפה למרחק עשרה מטרים לתוך חצר של בית, ובעל הבית, שראה אותי בחצר שלו, בא ותקע לי סכין! אז נתנו לי 15 שנה בפנים. חמש על בריחה ממקום התאונה, חמש על הסגת גבול, וחמש על נשיאת נשק בלתי חוקי!" | | | | | |
|
