 | | | | שיפודים: הרכבתי איקאה | |
| | |
20/8/2004 | |
| | | | | | | יום אחד נכנסה אשת חיקי החמודה הביתה ואמרה לי: "בזמן שישנת בצהריים, הייתי באיקאה וקניתי ארון לנעליים. זה במכונית, לך תביא את זה".
לקחתי מהמכונית ארגז אשר מיד הבנתי, על פי דקיקותו, שאיננו ארון כלל, אלא מבחר חומרים להרכיב מהם ארון. ידוע לי שזו שיטתה של איקאה, ונערכתי, אם כן, לא רק להוסיף לביתי ארון, אלא להוסיף לאגו הגברי שלי הישג כמרכיב ארונות מוצלח, ששום אישה לא יכולה בלי אחד כמוהו בבית.
ימים מספר, רבים מדי לדעת אשתי, לאחר שהכנסתי את הקופסה הביתה גם התפניתי לפתוח אותה. בתוכה היו חלקים שאינם מוכרים לי מעברי וחוברת הוראות. יותר מדי דפים. נבהלתי כשראיתי כמה שלבים מצוירים שם וכמה חלקים.
כבר הרכבתי דברים פשוטים בחיי בהצלחה של 70 אחוז לפחות, וחשבתי שבגילי אני כבר אדם עם ניסיון שמסוגל להתגבר על הרכבות המיועדות להמונים, אבל הארון המדובר התגלה כמתקן מתוחכם, פלאי ומוזר. רק לידיעתכם: 21 שלבים.
מול מצבים נואשים ראוי לו לאדם לגלות קור רוח בדרגת מזגן רצפתי. דבר ראשון הערכתי את המשימה שמולי ואמרתי לעצמי שזה ייקח שלוש שעות. פנה לעצמך שלוש שעות, הודעתי לעצמי, שכח מהזמן הזה, והקדש אותו לבניית ארון הנעליים.
אגלה לכם שזה לקח לי שעתיים. דקה לא פחות, נכון, אבל גם שעה לא יותר. הצצתי בהוראות, מיד גיליתי שיש שם הערה חשובה באנגלית, גרמנית, צרפתית, הולנדית, איטלקית, ספרדית, פורטוגזית, שוודית, דנית, נורווגית, פינית שקוראים לה סומוי, פולנית, צ'כית, סלובקית, הונגרית, ועוד שתי שפות שאינני יודע מה הן כי אני אפילו לא יודע לקרוא את האותיות שלהן. נחשו באיזו שפה אין הסבר? נכון, בעברית. אנטישמים. זה לא חדש לנו, אם כי חשבתי שמר איקאה הביע חרטה על עברו. טוב, קראתי בשפות שלימדו אותי, וגיליתי שההערה איננה חשובה, אבל בכל זאת מי שירכיב את הארון ללא יכולת לקרוא את ההערה יימצא בהרגשת חוסר החומר הבסיסי בנושא. זהו הבאג הידוע לכל מרכיב: "חוק אי ידיעת הדבר הקטן האחד שברור לכולם".
חשבתי לעצמי: לא נורא, הכל גם מצויר שם ללא מילים. ודבר ראשון מצויר מה אסור: ציור של אדם סוחב את לוחות ההרכבה לבדו, פניו מעידות עליו שעשה את שגיאת חייו בגלל שהוא לא מקשיב, ועליו מרוח איקס גדול, ככה:
ולידו שני אנשים, הסוחבים את הלוח ומחייכים כאילו הודיעו להם שיום הולדתם חל במפתיע בזה הרגע:
אני מביט סביב כדי לוודא שאיקאה לא רואים, לוקח את הלוחות בלי עזרת זולת, מחייך ונראה כמו האיש שפיו המצויר משוך כלפי מטה ואיקס עצום מוחק אותו.
שמתי את הלוחות לפי הסדר, שואל את עצמי אם בדקתי שוב ושוב. מנסיוני בהדבקת מטוסי סילון מחלקי קרטון גזורים מבטאון חיל האוויר בילדותי (ותמיד המטוס יצא עקום כי לא בדקתי חלק כלשהו) אני יודע שהשגיאה אורבת בכל פינה בחייו של המרכיב.
הטעות הראשונה הגיעה די מהר. את אחד מחלקי הפלסטיק הקטנים הרכבתי הפוך. בגלל שמדובר בחלק שיש לחזור ולהרכיב שש פעמים נוספות, תבינו את שמחתי כשגיליתי את שגיאתי רק אחרי שני חלקים. מיד הפעלתי את מברגי הפוך, שלפתי את הברגים החוצה והרכבתי שנית כהלכה. רק בסוף התהליך גיליתי ממה ניצלתי. אלה חלקים קטנים אך מסוכנים. חלקים שיושבים בשקט כל זמן ההרכבה, אבל אם הרכבת אותם הפוך, תגלה זאת רק בשלב הסופי, ואז תצטרך לפרק את כל הארון ולהתחיל מההתחלה, או לעבור לשלב הרכבת הארון בכוח בעזרת מהלומות של פטיש חמישה קילו, שהכל רק יתחבר כבר, ושייצא איך שייצא. תהליך שכבר מוכר לי מימי הרכבת מטוסי הסילון של חיל האוויר ושל חילות האויב.
| |  | |  |
| | | |  | |  | כמו ילד שגמר לאכול עד הסוף
| |  | | | אני גאה לציין כאן, שאת כל הארון הרכבתי ללא מברגה חשמלית נטענת. אין לי. לפני כמה שנים, כאשר משקי הבית הישראליים נעשו בעלי מברגות חשמליות נטענות, אני לא קניתי. נכון שהברגה בלי מנוע נתפשת בעיני אנשים יותר ויותר כפעילות גופנית מופרזת, אבל אני הגעתי למסקנה שסיבוב מברג הוא אחת הפעולות האחרונות שאני עושה, וכדי לשמר את שרירי ההברגה שלי אני מבריג במו ידי. זה נקרא אצלי לחיות קרוב לטבע.
הרכבתי עוד חלק ועוד חלק בארון הנעליים, עליתי משלב לשלב, והאגו שלי הלך והושלם. ככה, עד שגמרתי את כל הברגים עד הסוף. זו ההזדמנות להתפעל שוב ממושלמות איקאה, שאף פעם לא ישימו לך בורג אחד יותר. לדעתי הם משקיעים הון תועפות כדי לשלם לסופרי ברגים, כדי שחלילה לא יקרה שתושב פלנטת איקאה יקבל בורג עודף. והנה, גמרתי את כל הברגים שלי, שעלי לומר כאן שהיו מכמה סוגים שונים וגם משונים מאוד, ככה שאם היה אובד לי בורג אחד, לעולם לא הייתי משיג כמותו בשום חנות.
כאשר הבורג האחרון נתקע במקומו, הרגשתי כמו ילד שגמר לאכול עד הסוף.
זה היה יכול להיות סיפור מושלם אלמלא החלק הסופי ממש. זה היה חלק פלסטיק ירוד למדי, אחד משישה דומים לו, בעל כמה בליטות שצריך לתחוב במכות פטיש קלות לתוך חורים בעץ המלאכותי. אחת הבליטות הללו התעקמה. פלסטיק רך, מהלומה שלא כוונה, והבליטה התעקמה ונמעכה ללא יכולת תיקון. זהו חלק מוסתר, והארון מתפקד גם בלעדיו אותו דבר, ולא רואים, אבל ככה לא מרכיבים מכונית ביפן, אולי את הדלתא ברומניה.
הגעתי לשלב האחרון. קלי קלות. להרכיב את הידיות לדלתות הארון. זחוח, וכמעט בתנועות ריקוד, הרכבתי ידית ועוד ידית. הופה, מה קרה? ידית אחת הרכבתי בתוך דלת הארון ולא מחוצה לו. טעות קלה שהחמיצה את לבי, אבל תוקנה חיש.
שעתיים, כאמור, ואני קורא לאשתי: "בואי לראות". היא השמיעה קריאות עידוד והתפעלות שהיו שוות כל שעתיים, והשתלט עלי מין סיפוק שאדם לא יכול לחוש אפילו אם סיים לכתוב רומן מחיי הכוזרים. העמדנו את הארון במסדרון אפלולי שבו הוא נראה מצוין אם לא מדליקים אור פתאומי. אני מתחיל להבין את סוד ההצלחה של איקאה.
| | | | |
| | | | | | | פינת השלולית
| | | | | למאיר עוזיאל ופינת השלולית שלום,
אני נמצא כרגע בטיול של חצי שנה בדרום אמריקה והנסיכה שלי נשארה בארץ, ובימים אלה אנחנו מציינים שנה ביחד. כשאני רחוק כל כך אני לא יכול לחשוב על מתנה גדולה יותר מאשר המכתב הזה בטור שלך, שחברה שלי קוראת כל שבוע בעקביות:
עברו כבר יותר משלושה חודשים מאז הצפרדעון שלך נסע לו לטייל בצד השני של השלולית.
למרות האוקיינוסים והיבשות הרבים שמפרידים בינינו אין יום שאני לא חושב עלייך - אפרוח שלי.
מושמוש, אני יודע שיש לך המון חששות מהטיול הזה, אבל למרות ששנינו נמצאים בקצוות השונים של השלולית, כשאני חושב עלייך או מדבר איתך, אני מרגיש כאילו אני יושב איתך על אותו נרקיס.
בכל מקום שבו אטייל אחשוב עלייך, ושום דבר לא מושלם בעיני אם את לא פה לידי. לא האמנתי שנסיכה כמוך תישאר עם צפרדעון כמוני תקופה ארוכה ומופלאה שכזאת.
אפרוח שלי, אני אוהב אותך ותודה לך על זה שאת אוהבת אותי ונותנת לי לממש את הטיול הזה,
ג'ובב, ארגנטינה
ולא תאמינו, באותו שבוע הגיע גם מכתב כזה:
למאיר,
בכל דקה שאני נותנת למחשבותי לנדוד אני חושבת רק עליו, אותו נסיך הנמצא כבר ארבעה חודשים בשלולית הדרום אמריקנית ומתמיד לקרוא גם שם את מדורך, כך שאינני יודעת מאיפה להתחיל ומרגישה שכל מילה מצמצמת את מה שאני מרגישה.
נסיך אהוב שלי,
כל כך הרבה זמן אני בלעדיך, אך בכל לילה אתה מופיע בחלומותי ואני מרגישה איך זרועותיך נכרכות סביבי, מרגישה את פעימות לבך ומריחה את ריחך המדהים. "מבחן המרחק", כך קראנו לזה... ויודעים אנחנו כבר שאת המבחן הזה עברנו בגדול. מושמוש, אנחנו כבר שנה ביחד, וביום המיוחד הזה אני רוצה להודות על היותך חבר מדהים, היחיד שיודע ומבין את אשר על לבי, גם במרחק העצום שבו אנו נמצאים. גרמת לי להאמין בסיפורי האגדות כשהפכת אותי לנסיכה אמיתית. שהפרפרים לא ייעלמו לעולם, מחכה ליום שבו תחזור, ונהיה שוב "כלים שלובים" אוהבת ומתגעגעת המונמון,
אפרוח
| | | | |
| |  | | ותודה לטלי לרנר ששלחה צילום זה |
| | | | | משהו:
| | | | | | לחצי מהישראלים חסר כסף למזון, ולחצי השני - לשאיבת שומן | | | | |
|
| | | | | |
 |
|
| |  | | | בעל הטור הסאטירי-אישי האחר "שיפודים". עיתונאי, עורך, סופר ונציג השלולית וסיפורי האהבה של ישראל עלי אדמות. מבין ספריו: "מקום קטן עם דבי", "ההיףך - סאטירה לא חינוכית", (אזל) "מעומק השלולית" (אזל) ועוד | | | | |
| | | | | | | | | |
| |
| |
|
