ראשי > כוכבי מעריב > חנוך דאום

חנוך דאום: 20.8.04 20/8/2004 1 לפני כמה שנים, בהיותי תלמיד ישיבה מן המניין, רציתי לכתוב בדיחות לחרצופים. היו לי בדיחות די טובות, בוודאי יותר טובות מהבדיחות של עורך התוכנית אפרים סידון, והחלטתי להסביר לו, לאותו סידון, כי זה יכול להיות מרענן להוסיף להפקה החביבה שלו גם סאטירה שאיננה יוצאת מנקודת מבט חילונית תל אביבית. סידון שמע וקבע איתי פגישה בבית קפה בירושלים. זו היתה, לדעתי, הפעם הראשונה שמישהו קבע איתי פגישה בבית קפה, ובאמת מאוד התרגשתי: הגעתי למקום הפגישה שעתיים לפני המועד שנקבע, כשעלי חולצת כפתורים חדשה בצבע תכלת, וכרבע שעה לפני המועד נכנסתי לבית הקפה והזמנתי אספרסו. מעולם לא שתיתי אספרסו לפני כן, מעולם לא שתיתי אספרסו גם אחרי כן, אבל חשבתי, שומר פתאים ה', שסידון מאוד יתרשם אם ייכנס לבית הקפה ויראה אותי לוגם אספרסו. אלא שסידון לא הגיע. שעתיים וארבעים אחרי המועד הרשמי של הפגישה, וכמעט חמש שעות לאחר שהגעתי למקום המפגש, גררתי את עצמי לטלפון ציבורי סמוך, לנסות לראות מה בדיוק נסגר עם האדון סידון. אפרים, לחשתי לשפופרת, מדבר חנוך דאום, אני כאן בבית הקפה שאמרת לי להיות, באתי במיוחד מישיבת ההסדר במעלות ורציתי לדעת מתי תגיע. סידון שתק רגע ואז אמר בטון מאוד לא מתנצל: שמע, אני בתל אביב כרגע, אבל אתה יודע מה, בוא נעזוב את העניין הזה, ואם אני אצטרך משהו בעתיד, אתקשר אליך. רציתי לענות לו, לומר שהכנתי מערכונים מאוד טובים לקראת הפגישה, לציין שאני מוכן לעבוד כמעט בלי כסף. אבל סידון ניתק.    הנחתי את השפופרת, הבטתי בהצעות למערכונים שהבאתי עימי מהבית והתחלתי לבכות. כאשר סיימתי לבכות, וזה לא היה סשן קצר, חזרתי לבית הקפה כדי לשלם על האספרסו המזורגג, וקיבלתי על עצמי שני דברים: שאם יום אחד בכל זאת אהיה מישהו או משהו בתקשורת הישראלית, אתייחס בכבוד לכל אדם שפונה אלי כדי שאעזור לו לקבל את ההזדמנות הראשונה, ושאם יום אחד אקבל טור אישי בסופשבוע של "מעריב", אקדיש את מדור הפתיחה לאפרים סידון. כמה היית משלם על ערוץ תחרויות יידוי פטיש? 2 לפני ימים אחדים קבעתי עם יאיר לפיד בבית קפה חדש באמת אביב ג' כדי לדבר איתו על הטור החדש. לפיד הוא בחור טוב שאוהב לעזור לאנשים, מה עוד שהלוויתי לו קצת כסף לאחרונה, כך שבניגוד לסידון, הוא לא יכול היה להבריז לי ברגע האחרון. מה אתה רוצה לכתוב במדור, הוא שאל אותי. הרבה על שתחיה, אמרתי לו, ואולי גם קצת על כלנית ורקפת, ועל א', הצפרדע של מאיר עוזיאל. א' זה החבר של דנה ספקטור, תיקן לפיד. מילא, השבתי, העיקר שיש לי פסוקובי: אני אוהב עמבה, אבל העמבה לא אוהבת אותי.    ומה תכתוב השבוע? התעקש לפיד לרדת לפרטים. השבוע, אמרתי לו, חשבתי לכתוב על האולימפיאדה ועל כל הספורטאים הללו, שתמיד מסקרן אותי לדעת כיצד הם גילו את כישוריהם. איך, למשל, גילה המתחרה בקרב שבע שיש לו שבע תכונות ביזאריות כל כך, כמו זריקת ברזל לשמים, קפיצה לרוחק, ריצה לרוחב ושחייה צורנית באלכסון? ומדוע דרשו מגוצ'ה ציצאשווילי, עוד אחד מהצברים הנהדרים של המשלחת הישראלית, לרדת 25 קילו עד התחרות? זו אולימפיאדה פה או "על המשקל"? ומה זה בדיוק אומר עליך, אם זכית בהיאבקות במשקל נוצה? שאתה יכול לפרק כל ילד בן תשע שיבוא מולך ברחוב? אם אתה שוקל 60 קילו, למה אתה מנסה להרביץ בכלל? ויש גם את התקשורת, שלקראת כל אולימפיאדה נוסעת לארץ המארחת, כמאה יום לפני התחרות, כדי לדווח בפאניקה שכלום לא מוכן והביוב והחשמל חנטריש. ואז, כמה ימים לפני התחרות, היא מודיעה שהלא ייאמן קרה והכל ערוך ומוכן לתחרויות. התקשורת אמנם יודעת שמאה יום זה הרבה זמן ותמיד בסוף הביוב מסודר, אבל כך היא מרוויחה פעמיים: יש לה סנסציה טראגית מאה ימים לפני, והפי אנד סנסציוני ביום הפתיחה. ויש עוד דבר, אמרתי לו: הקפיצה במוט. בשביל מה הוסיפו לקפיצה את המוט, כדי להגיע יותר גבוה? אולי שיקפצו גם לרוחק עם מוט, ישחו עם פרופלור בתחת, ואת ריצת המרתון יעשו על אופניים?    לפיד שתק. נראה היה כי משהו מטריד אותו. הכל בסדר? שאלתי. שמע, הוא אמר לי בפנים רציניות, זה רעיון נחמד לכתוב על האולימפיאדה, ואני חושב שאתה כותב מוכשר ואני גם מאוד מודה לך על כל הכסף שאתה מלווה לי כל פעם שאני קצת לחוץ, אבל על הקופץ במוט אני כבר כותב. אם אתה רוצה, כתוב על יידוי הפטיש. יודע מה, אמרתי, לימדת אותי כעת משהו חשוב: גם אם יש לך תוכנית בפריים טיים ואתה כותב 20 שנה טור במוסף שבועי רב תפוצה, אל תוותר לאף אחד על שום הגיג. ובגלל שאני תלמיד טוב, הוספתי בחיוך ערמומי, למרות שהטרחת את עצמך עד רמת אביב ג' בשבילי, לא אשאיר את הקופץ במוט בשבילך. שכח מזה. הקופץ במוט ייכנס לטור הראשון שלי. אני מרגיש קצת נבזי, התנצלתי, אבל אני משוכנע שאני עושה את הדבר הנכון ואני מקווה שלא תיקח את זה קשה מדי. זה בסדר, השיב לפיד בשקט. אני אתאושש. נדמה לי שהעובדה שהטור שלך יפורסם עוד שבוע ושלי מתפרסם כבר מחר, תעזור לי בהתאוששות הזו. בכל מקרה, שמחתי לעזור. 3 מאז חדלתי מלכהן בתפקיד הסהרורי של מבקר הטלוויזיה, אני מעדיף לצפות במיקרוגל של הישן שלי מאשר במסך המרצד, אבל את הקמפיין הזה אני מוכרח להמשיך: ערוץ הספורט, כך פורסם, שוקל לשדר את משחקי הקבוצות הישראליות באירופה במתכונת של שלם וצפה. כדאי לשים לב לביזה הנוראה הזו: אוהד ספורט שאיכשהו סלח לערוץ הספורט ורכש, מלבד את חבילת הספורט הרגילה, גם את ערוץ חמש פלוס, כדי לצפות בעוד דברים חוץ מהחלקה על הקרח, ייאלץ לשלוח ידו לכיס שוב, אם הוא חפץ לראות את הקבוצות הישראליות משחקות באירופה. זה כנראה עניין של זמן עד שיודיעו לאוהדים האומללים כי את המשחקים באירופה הם אמנם יוכלו לראות תמורת התשלום הנוסף, אבל אם הם רוצים לראות גם את הגולים שיובקעו בהם, הם יצטרכו לשים עוד קצת כסף. כל עוד הפרות מוכנות להיניק, עסקני התקשורת ישמחו לינוק. שמור במזוודה שלח לחבר הדפסה הוסף תגובה    עבור לפורום כתוב לעורך

מבקר הטלוויזיה של מעריב, אזרח כבוד של כביש המנהרות, מורה בהכשרתו וקופירייטר בעברו, אב לשניים ונשוי לאחת, מגיש במילה האחרונה בגלי צה"ל ואחד ממאה היהודים העשירים בעולם.       בארכיוןgoogle.com   שמור במזוודה שלח לחבר הדפסה הוסף תגובה  עבור לפורום כתוב לעורך "ומה תכתוב השבוע? התעקש לפיד לרדת לפרטים. השבוע, אמרתי לו, חשבתי לכתוב על האולימפיאדה ועל כל הספורטאים הללו, שתמיד מסקרן אותי לדעת כיצד הם גילו את כישוריהם. איך, למשל, גילה המתחרה בקרב שבע שיש לו שבע תכונות ביזאריות כל כך, כמו זריקת ברזל לשמים, קפיצה לרוחק, ריצה לרוחב ושחייה צורנית באלכסון? ומדוע דרשו מגוצ'ה ציצאשווילי, עוד אחד מהצברים הנהדרים של המשלחת הישראלית, לרדת 25 קילו עד התחרות?"